כוח כבידה: ססמוגרף חזותי בימי מלחמה

41 סטודנטים, בוגרים ומרצים מבית הספר לתקשורת חזותית בשנקר, מציגים בתערוכה ״כוח כבידה: אמנות בזמן מלחמה״ תגובות אמנותיות ללמעלה מ־400 ימי מלחמה. כל היצירות נוצרו במהלך השנה החולפת, חלקן במיוחד לתערוכה, במנעד רחב של מדיומים: עבודות וידיאו דוקומנטרי, כרזות, מציאות רבודה, איורים פיסול, טקסטיל ואמנות פלסטית.

״העבודות המובאות בתערוכה הן כמו ססמוגרף הקולט את תנודות האדמה״, אומרת האוצרת האוצרת יעל בודשר, מרצה בבית הספר. ״חלקן מתארות את האירועים או נותנות ביטוי לכאב, משתאות אל מול השחור. חלקן מסמנות, מנסחות את לקסיקון הדימויים החדש שלנו. חלקן תרות שוב את האדמה ומחפשות רמזים על שעתיד להתחולל. ויש גם המציעות תמונת מראה; נגטיב למציאות המדממת, האלימה והגזענית״.

---

דקל בוברוב | Dead End

 המחאה שלי מתקיימת מחוץ לבית – ברחוב, בדרך להפגנה, בהפגנה עצמה ובדרך חזרה. אני מנווט את דרכי מבין ההריסות המסמנות את מתאר העיר שבה אני גר, מבין ההריסות שסימנו עבורי את המדינה שבה נולדתי.

התמרורים שאמורים להורות לי את הדרך הם גיבוב נטול סדר של צורות, סימנים וצבעים. אני הולך ברגל, אני מחפש את הדרך למקום הכמעט האחרון המאפשר לי להשמיע קול. הדרך שלי נכון לעכשיו היא ללא מוצא. הרווח בין הדרך למוצא מתארך, אין לי דרך ואין לי מוצא.

---

ירון גלברד | Hey my dear, am I dreaming?

כמה חודשים בודדים לפני ה־7.10.23 החלטתי לצאת עם האופנוע מבארי אל השדות היפים בגבול עזה. זה היה יום שישי ב־06:50 בבוקר, בדממה ממכרת. מאז שאני זוכר את עצמי הייתי ערני לחדירה של מחבלים ממנהרה בקיבוץ, אבל אז עוד לא העליתי על דעתי שממש באותה השעה כמה חודשים לאחר מכן מאות מחבלים יחדרו עם אופנועים מאותם השבילים ויכבשו את הקיבוץ ויפתיעו אותנו כשאנחנו ערומים במיטות.

הצילום אז הביע את החשש והתחושה שאני לא מוגן, את הפחד שמשהו יקרה. העירום העביר את תחושת ההפתעה, האופנוע סימל את הכוחניות, המטריה סימלה את חוסר ההגנה, הכובע שימש כצנזורה והנוף העביר את המיקום ממנו יגיעו.

לאחר השבעה באוקטובר 23, משמעות הצילום הפכה מחשש לנבואה.

---

יעל בודשר | מלחמה היא

ככל שנקפו הימים, זה התבהר: מלחמה היא תמיד ילדים מתים; מלחמה היא תמיד טראומה, מוות, כאב, אונס, רעב, ביזה, צער וסבל. וזה גם מה שהכי חשוב עבורי לומר בעת הזו: להביט במציאות בעיניים פקוחות ובלב פועם. 

בכרזה אני מייצרת את מקצב המלחמה; הטיפוגרפיה ממלאת את כל הפורמט, מזמינה לפיענוח; מפתה מבלי לגלות מראש את המכה שהיא עומדת להנחית עליך כצופה־קורא. הריווח מייצר שלוש קריאות: הראשונה אסתטית, השנייה בעברית והשלישית בערבית. הטרגדיה היא אחת: המלחמה הורגת את כולנו. 

יצרתי את הכרזה בחודש מאי האחרון. היא הודפסה ב־1,000 עותקים ונתלתה ברחבי תל אביב תודות לכמה אנשים טובים ואהובים. כעת היא מוצגת בתערוכה. 

---

פלג אשד | דגל

כיוצר אני מוצא עצמי נמשך למדיום של התערבות במרחב ומנסה לחקור ולראות איך אוביקטים מסוימים מתנהגים או מתקיימים כשהשימוש או המיקום שלהם משתנה. תחת עולם הרדי־מייד קיים מספר לא מבוטל של יצירות הנשענות על אותו ביסוס, כשהמוכרת מביניהם היא ״מזרקה״ של האמן הצרפתי מרסל דושאן, שהציג בתערוכה משתנה ציבורית. הפיכתו של האוביקט המוכר ומיקומו במרכז תערוכה שינה את משמעותו, שלפתע קיבל ייחוס שונה ובמובן מסוים הפוך לחלוטין משימושו המקורי.

העבודה ״דגל״ מציגה שילוב של שני אוביקטים קיימים – דגל ישראל ושקית ואקום, שהמיזוג שלהם יחד יוצר משמעות חדשה. דגל ישראל הפך בשנים האחרונות לסמל של מאבק, דרך המחאות נגד ההפיכה המשטרית שהמשיכו (בצער גדול עד היום) גם למאבק להחזרת החטופים וסיומה של המלחמה הנוכחית.

אנו רגילים לראות דגל מתנופף ברוח ומקבל חיים משלו במרחב הציבורי, בין אם הוא תלוי על מרפסת ביתית, מתנופף על תורן בטקסים או נעטף על גופה של מפגינה ומקבל מבנה אנושי – אך מה קורה כשהדגל מתכווץ ומתעוות ללא חמצן בתוך שקית חנוקה בממד ריק שבו לא יכולים להתקיים חיים?

---

מיקה רוטלוי | תל אביב במלחמה

במסגרת הלימודים בתקשורת חזותית בשנקר, כמה חודשים לתוך המלחמה, התבקשתי לאייר פוסטר של עולם שאני ממציאה לו את החוקים – עולם של פנטזיה או מציאות, לבחירתי, כל עוד אצור חוקיות מסויימת ואדאג ליישם בתוכה עשר חריגות מוזרות.

התחלתי לרוץ עם הדמיון על עולם של חזירים עם מחלת שופינג חריפה, אבל בדרכי הביתה חלפתי על פני שלטי חטופים, מילואימניקים שחזרו לאפטר עם הנשק על הכתף, ובין לבין צפצפו הודעות פוש על אזעקות ושמות נוספים שהותרו לפרסום… היה לי ברור שהמציאות שנקלענו אליה היא יותר הזויה מכל עולם מופרך שאצליח לחשוב עליו. 

בחרתי להראות את רחובות תל אביב בצבעים שמחים ותמימים, כדי שכשיסתכלו במבט ראשוני על העבודה הכל יראה כרגיל, אבל כשמתעמקים בה מבינים ששום דבר ממה שקורה פה הוא לא נורמלי. כאן הצלחתי לבטא קצת מהקושי של הניתוק, שאנחנו ממשיכים הלאה, אבל ממשהו שעדיין קורה. אני יודעת שאין ברירה, שזה מנגנון הישרדות שדורש הדחקה, שגם אני בעצמי חוטאת בזה, אבל עדיין, זה קשה.

העבודה מוקדשת לרז אבולעפיה, גיא אילוז ואלמוג סרוסי זכרונם לברכה.

---

 נדב ברקן | מעגל

העבודה מתארת באופן טיפוגרפי, שחור על גבי לבן, אקריליק על דיקט, את מעגל המלחמה והנקמה שבו אנו נמצאים בישראל של שנת 2024: שיגור בתגובה לחיסול; חיסול בתגובה לשיגור. המעגל ההרסני והצפוף הזה מזין את עצמו וכמעט ובלתי ניתן לשבירה ולהתרה.

האותיות מצויירת באופן ידני בכדי לתת נגיעה אנושית, שבירה ולא מדוייקת בתוך המילים הקשות. העבודה הינה טיפוגרפית בכדי להמנע מדימויים מצולמים שהפכו לחלק שגרתי מהחיים היום.

---

נעם וקסלר | פרח לכל חטוף

ידעתי שאני רוצה ליצור פרויקט שיהיה נגיש לכולם ושיהיה ניתן להפיצו בקלות – ואכן הוא הגיע לכל מיני מקומות, אפילו לרחובות ניו יורק. בחרתי בדימוי הפרחים, בניסיון ליצור דימוי שהוא אישי אבל שונה מהפוסטרים של התמונות, שלצערי התרגלנו אליהם. יצרתי לכל חטוף וחטופה פרח.

תחילה חשבתי להציג את הפרחים עצמם, אבל משהו בשאריות הגזירה עבד לי יותר, גם רעיונית וגם ויזואלית. חשבתי שכשהם יחזרו, אעשה כרזות חדשות – עם הפרח ממלא את הריק שיצר. אבל לצערי עוד לא חזרו מאז, ובכל יום מגלים על עוד חטוף שכבר לא איתנו.

יש לי ביקורת קשה בליבי, אבל השורה התחתונה היא – הם שם כבר יותר מדי זמן, ואין דבר חשוב יותר מלהחזיר אותם – עכשיו.

---

הילה שאלתיאלי ונעמי מרוז | מונולוגים של התת מודע 

מונולוגים של התת מודע הוא פרויקט אישי שנולד מתוך הרצון לגעת באיזו אמת פנימית, לזהות את הדיבור הפנימי שכל אדם מנהל עם עצמו במודע או שלא במודע. המציאות מחלחלת אל תוך הדיבור הפנימי לפעמים בהקשרים אישיים ואיזוטרים, ולפעמים כרפלקציה על אירועים גדולים, על מלחמות, על מוות.

פיתחנו דרך לקבל מאנשים תיעוד של הדיבור הפנימי שלהם ועם התיעוד הזה אנחנו עובדות כדי שהוא יהיו הפוקוס, הוא לב העבודה. אנחנו רוצות לעזור לו לצאת החוצה, לייצר הקשבה.

כל סדרה של שלושה סרטונים מבוססת על טקסטים של בנאדם אחר. אנחנו משתמשות בטכנולוגיות דיגיטליות שונות מפילטרים של טיק טוק ואינסטגרם, דרך דיפ פייק ו־Live WebCams, עד טכנולוגיות חדשות של וידאו ב־AI.

הפרויקט חי בטיקטוק, ניסינו ליצור שם פינה של אמת בתוך כל רעשי הפייק והשופוני. בתערוכה זו הפעם הראשונה שהפרויקט נחשף באופן אחר. הפרויקט עדיין קורה וזו הזדמנות להזמין את מי שמעוניין להשתתף לפנות אלינו.

---

כוח כבידה: אמנות בזמן מלחמה
אוצרת: יעל בודשר
גלריה לורבר, שנקר, בניין מיטשל, רחוב ידע עם 8, רמת גן
משתתפות: נועה אולשבסקי, עידן אפשטיין אביטל תמיר ודויד בנימיני, פלג אשד, בל אשר, דקל בוברוב, יעל בוגן, יעל בודשר, עפרי בן דב, נדב ברקן, דניאל גולדפרב, ירון גלברד, גיאנה גספריאן, רחל דהן־תענך, מאיה הלמן, עדי הראל, עדי וינטראוב, נעם וקסלר, אריאל טופלר, ניר ייני־צברי, יניב כהן, רקפת כנען, ברק כספית, לירון לביא טורקניץ׳ ואור יוגב, ים לבנת ואמרי פסי, הדר לוזון, עדן לוי, אופיר ליברמן ועילאיה שליט, יותם פורן, רותם פינקלשטיין, רותם פלדמן, מירי פרנקל־עשת, רגב קונטס, אנסטסיה קוסטיוק, ליאור קרן, מיקה רוטלוי, איציק רנרט, אחינועם רשף, הילה שאלתיאלי ונעמי מרוז, ליעד שדמי, מירב שחם.
נעילה: 31.12