החדר הסמוך: האווירה ה״אלמודוברית״, אבל לא יותר מכך

אולי קשה להאמין, אבל ממרחק 50 שנות קריירה (פלוס מינוס) ענפה ומרשימה, פדרו אלמודובר התפנה ליצירת סרטו העלילתי הראשון בשפה האנגלית. הבמאי ומלך המלודרמות עטור השבחים והפרסים עושה את זה עם ״החדר הסמוך״ בחיזוק של שתיים מהשחקניות המובילות בעולם: ג׳וליאן מור וטילדה סווינטון, פלוס הופעה משנית ביותר של ג׳ון טורטורו. כי אם כבר סרט באנגלית שוטפת, אז רק עם הקרם דה לה קרם.

מעבר למחמאות המובנות מאליהן שהביא אחריו, סרטו החדש של הספרדי רשם הצלחה נוספת בפסטיבל ונציה כשזכה בפרס אריה הזהב – הראשון שהוענק לסרט ספרדי אי פעם. אלו בשורות טובות לפתוח איתן ביקורת, אבל אם מנקים את השמות הגדולים מהשולחן לרגע וחצי, מגלים ש״החדר הסמוך״ מרגיש קצת תקוע, באופן שלא הולם את הפרס הגדול שזכה בו.

עלילת הסרט המבוסס על הספר ״מה שאתה עובר״ (באנגלית: What Are You Going Through) מאת הסופרת האמריקאית סיגריד נונז, נסובה סביב שתי חברות ותיקות שנסיבות החיים הרחיקו ביניהן. בעקבות סרטן הרחם שתוקף את אחת מהן, הן מחדשות את הקשר ביניהן, מתקרבות וחולקות שיחות ודיאלוגים ארוכים על החיים ועל המוות, על העבר והעתיד, ילדים, אהבות נכזבות ועוד נושאים כבדי משקל ופילוסופיים שבהם עוסקים בדרך כלל אנשים שנמצאים על ערש דוויי.

ג׳וליאן מור היא אינגריד, סופרת מצליחה. אחרי שנים רבות של נתק, היא מחדשת את הקשר עם מרת׳ה (טילדה סווינטון), כתבת צבאית בעברה. כשהחבל מתהדק על צווארה של מרת׳ה ושום טיפול כנראה כבר לא יציל אותה, היא מחליטה לשים קץ לחייה. היא מבקשת מאינגריד להתלוות אליה ל״חופשה של המתת חסד״, להיות איתה ולשמש לה אוזן קשבת עד נשימתה האחרונה.

אין צורך להיבהל מהנושא כבד המשקל של ״החדר הסמוך״. בניגוד לסרטיו הקודמים, אלמודובר לא פונה כאן למחוזות הברורים והמובהקים של המלודרמה, לא מנסה לסחוט סנטימנט מזוייף מהקהל ובאופן כללי – הוא קצת לא אלמודובר כאן. את כל הסממנים הללו הוא מצניע בגאונות אופיינית ומכניס את המלודרמה במנות קטנות בין השורות, בסאבטקסט.

״החדר הסמוך״ משעין את כובד משקלו על תסריט עמוס בדיאלוגים, שרובם מרגישים כמו מבוי סתום והם לא תמיד מובילים למקומות מעניינים במיוחד. מעבר לתסריט הפילוסופי, אלמודובר תולה את תקוותיו בצמד השחקניות הגדולות והמוכשרות שניצבות בפרונט

השיחות של אינגריד ומרת׳ה עמוקות ופילוסופיות, מביאות לתהיות ומחשבות שונות, ובין לבין – אפשר לחוש את האווירה ה״אלמודוברית״, אבל לא יותר מכך. וזו גם הבעיה של הסרט. הוא לא מרתק באמת: חסרות לו מנות נכבדות של קונפליקטים מהותיים כדי להביע איזושהי עמדה – נחרצת או נייטרלית או וואטאבר. הוא טוב ובעל עומק שנדרש מסרט שעוסק בנושא כזה – אבל לא מצוין כפי שהיה יכול להיות באמת.

״החדר הסמוך״ משעין את כובד משקלו על תסריט עמוס בדיאלוגים, שרובם מרגישים כמו מבוי סתום והם לא תמיד מובילים למקומות מעניינים במיוחד. מעבר לתסריט הפילוסופי, אלמודובר תולה את תקוותיו בצמד השחקניות הגדולות והמוכשרות שניצבות בפרונט.

וזה עובד לו נהדר, ואולי גם מציל אותו במובן מסוים. כי למרות הדרמה הלוקה בחסר עד לא קיימת (למעט סצנה אחת, אולי), מור וסווינטון יודעות להביע רגש גם כשהוא לא באמת שם. וזה נטוע בכישרון המופלא של שתי תותחיות העל הללו: הן שובות נפש, מרעננות ומרגשות.

אי אפשר לדבר על סרט של אלמודובר בלי להתייחס למבעים הקולנועיים ולניצול המירבי של כל אחד מהם על הקנבס בידיו של האוטר הספרדי (ושל מי שחתומה על העיצוב האמנותי של הסרט, הישראלית שפועלת בארצות הברית, ענבל וינברג). השוטים המרהיבים ב״החדר הסמוך״ הם יצירות אמנות אחת אחת, ואת השימוש של אלמודובר בצבעים עזים (בולטים בנוכחותם אדומים וירוקים) כבר מזמן מלמדים בבתי ספר לקולנוע וליצירת סרטים.

אלמודובר הוא שף קולנועי מהמעלה הראשונה וגם בסרט שבכנות, לא מרגיש הכי שלו, הוא בכל זאת מטביע את החותם המוכר שלו דרך הצילום, התפאורה וכל המסביב. גם אם תיכנסו לאולם באמצע ההקרנה, הווייבים של אלמודובר נוכחים ותוכלו לזהות בקלות שזהו הסרט שלו.

הסרט ״מסתיים״, כביכול, בנקודה מסוימת והגיונית. ומשום מה הוא ממשיך אחריה באופן מאולץ למדי, בשורה של סצנות מיותרות לחלוטין. היה ראוי להכניס כאן יד עורך מקצועית ולחתוך במקומות הנכונים. אלו 20 דקות, לערך, תלושות ונגררות שאם לא היו קיימות, הסרט היה טוב יותר.

״החדר הסמוך״ הוא לא קלאסי אלמודובר ולא הראשון שייכנס לרשימת הטופ 10 שלו. זה סרט במשקל כבד, עם נושאים כבדים ודיאלוגים כבדים עוד יותר. ברוב הפעמים ישנה הרגשה שהוא סובב סביב עצמו עם שטיק שחוזר שוב ושוב, ולא כזה שמוביל בהכרח למחוזות מרתקים במיוחד.

אבל הוא חייב את הצלחתו הגדולה (ואת אריה הזהב כנראה) לשתי השחקניות שלו, שעושות מטעמים מהטקסטים שקיבלו. הוא גם מנצל את הצילום והתפאורה לטובתו באופן אופטימלי וראוי להערכה. ושום מילה על טילדה סווינטון שמגלמת גם את בתה של מרת׳ה. זה כבר קרינג׳ אלמודוברי פר אקסלנס, מוכר, אבל גם לא כל כך נחוץ.

---

החדר הסמוך
בימוי: פדרו אלמודובר
ספרד, 2024, 107 דקות
3.5 כוכבים