עלמה גוב ותמיר פיינגולד: ״יופי!!!! נעורים!!!״

נדמה שהמוזיקאית עלמה גוב הופיעה בחיינו כהרף עין – ובד בבד הייתה פה תמיד. כשמאחוריה הלהיט ״מה לעשות עם הזאב״, שהצליח להגניב אל המיינסטרים הישראלי העכשווי סאונד חי, כלי שמזוהה לרוב עם סצינת האינדי – גוב עיגנה את מקומה בצמרת המוזיקה הישראלית בהיותה בת 22 בלבד.

רגע לפני הפריצה הגדולה שלה פגשה גוב בתמיר פיינגולד, במאי קליפים מוערך, בוגר סם שפיגל – ונוצר ביניהם קשר יצירתי פורה שנמשך עד היום. לרגל צאת הקליפ לסינגל ״שיר ורוד״, השניים מדברים על השותפות היצירתית, הקליפ שנגנז, אינטימיות, פנטזיה וההזרה שמאפשרת לעסוק בפצעים.

דיוויד: הי עלמה ותמיר 🙂 מה שלומכם היום?

עלמה: התחיל החורף ואני אוהבת את זה!

תמיר: אני קמתי וחשבתי להפסיק לעשן והחלטתי שלא היום

דיוויד: שיט, גם אני

דיוויד: נפגשנו לשוחח על העבודה המשותפת שלכם לאורך השנים. מתי ואיך נפגשתם לראשונה?

עלמה: קפץ לי באינסטגרם סרטון שתמיר צילם וערך, ריל קצר של חצי דקה. ראיתי את זה משהו כמו עשר פעמים, מבחינתי הסרטון הזה צעק ״יופי!!!! נעורים!!!״ מיד כתבתי לו, וקבענו לדבר.

באותה תקופה הייתי קרובה לסיום האלבום השני שלי וידעתי שאני רוצה לבנות שפה ויזואלית חדשה שתלווה את השירים. דיברנו בטלפון והחיבור היה מידי, לדעתי דיברנו איזה שעה וחצי בטלפון על יצירה חלומות ואמנות והיה לי ברור כבר אז שאנחנו יוצאים להרפתקה נפלאה. כבר בטלפון הרגשתי שאנחנו חבריםםם

תמיר: עלמה התקשרה לשיחה קצרה לדבר על צילומים אפשריים ובסוף דיברנו מלא. כשנפגשנו זה כבר הרגיש כמו חברות. נסעתי למושב ערוגות עם מצלמה ועדשות ותוך זמן קצר צלמנו את הקליפ הראשון. זה היה קל. ויצא הכי יפה. כל כך התרגשנו מהתוצאה שבסוף היום הזה הקליפ כבר היה ערוך עם צבע

דיוויד: אנחנו מדברים על הקליפ ל״אל תמהר״

תמיר: נכון. הצילומים היו ממש אינטימיים. בחדר שינה של עלמה. באותו יום עלמה והבן זוג שלה אז, היו מאוהבים והרגשתי שאני ממש תופס את זה במצלמה

דיוויד: תגיד עוד

תמיר: ביקשתי להתנשק בערך שעה וחצי ברצף, כדי לתפוס את הטייק המושלם. רציתי שהפוקוס ישאר רק על המפגש של השפתיים. ובקלוז־אפ הזה, הנשיקה תהיה כל כך סוערת כך שכל פעם מישהו יצא קצת מהפריים וחזר. מין אהבה שהיא גם קצת מאבק

דיוויד: מאוהבות. נעורים. זה אולי הזמן להגיד שתמיר ואני עבדנו גם על כמה קליפים יחד, ואני יודע היטב שאלו נושאים שמעסיקים אותך מאד ביצירה שלך. נשמע כמו חיבור אינטואיטיבי ביניכם

תמיר: כן, לגמרי. זה אובססיה שלי: נעורים ואהבה. באותו זמן גם כתבתי תסריט לסרט ארוך שהתעסק בנעורים, אהבה ראשונה, גילוי מיניות – וכל המטען הזה התנקז לקליפ ההוא. הכל הרגיש גם נכון ונעים. 

הייתי קרוב מאוד. עם עדשה 50 מ״מ. והם היו הכי ביחד שיש. זה היה אינטימי ויפה

דיוויד: נשמע שיש המון מקום לאלתור. הרעיונות מופשטים, המציאות מדייקת אותם

עלמה: כשתמירוש ואני מתכוננים לצילומי קליפ אנחנו יושבים ומדברים על הקונספט ומעלים רעיונות ורפרנסים אבל תמיד תמיד תמיד נותר מרווח לאלתור ולהתמסרות ברגע האמת. אני מרגישה שתמיר ממש בטוח בעצמו וביכולות שלו כקולנוען. ב״אל תמהר״ רצינו לדמות סרט נעורים. קפסולה של אהבה. עבדנו ללא תסריט, פשוט הבאנו לתוך הקליפ את מה שהיה באמת

דיוויד: הוא מרגיש כזה. כמעט כמו דוקו: אין תסריט, יש אינטימיות רדיקלית, תרקדו. ויחד עם זאת התוצאה כל כך מהודקת ושלמה

עלמה: משהו בתמיר הבמאי, אבל גם החבר, מאפשר הרבה חופש וספונטניות. ככה שבלי תכנון מדוקדק, תמיד בלי סטורי בורד, נגלית המציאות דווקא מתוך המרחב המדומיין הזה של קליפ.

מבחינתי, זה מאוד מתקשר עם הדרך שבה אני יוצרת, והמקום שממנו אני תמיד מקווה לגשת לכתיבת מילים ומוזיקה. גישה משוחררת קרובה

דיוויד: איך מייצרים אינטימיות כזו על הסט? נוכחות של צלם או מתעד היא לעיתים מורכבת לעיכול. צריך להתרגל אליה

עלמה: לי כמצולמת אף פעם לא היה קושי מול תמיר כי אני פשוט אוהבת אותו וסומכת עליו, מרגישה שהוא רואה אותי בעיניים טובות

תמיר: אני חושב שמשהו בחיבור שלנו אפשר את זה בקלות. זה לא הרגיש כמו עבודה, לייצר אינטימיות. זה פשוט היה מה שזה. אינטימי, חשוף, עירום. בלי ליפייף. בלי איפור. בלי ניסיון להוציא מחמיא. פשוט שיהיה אמיתי. קרוב. זה היה יום ממש מתוק!

עלמה: ממש! ובעצם מאז צילמנו כמה וכמה דברים במושב ערוגות (שבו גדלתי והמשפחה שלי גרה בו)

תמיר: כן, זה הפך למין מסורת כזו. מקדישים הרבה זמן לסיגריות. אוכלים המון

עלמה: חחחחחח

תמיר: וגם מצלמים. אווירה משפחתית

עלמה: ההורים שלי ואחים שלי תמיד עוזרי הפקה

תמיר: אבל כן יש תחושה שיוצרים משהו טוב. וכשזה ממש טוב אנחנו כבר יודעים באותו הרגע. כמעט תמיד

דיוויד: והגישה הזאת השתמרה בפרויקטים המשותפים הבאים שלכם?

תמיר: אני חושב שכן. הגישה המשוחררת הזו, שאמצנו ב״אל תמהר״ – קליפ ראשון וקטן, פחות תקציב, היא משהו שניסינו לשמר. גם בפרויקטים המורכבים או היקרים יותר. תמיד לשמור את זה חופשי. גם שיש סט מורכב עם צוות גדול. לבוא קצת בלי לדעת עד הסוף

דיוויד: הכל משפחתי, חברי, מצלמים במושב. זה מרגיש שאתם מפרקים יחד ביוגרפיה. עלמה, היית אומרת שזה מרכיב חשוב ביצירה שלך?

עלמה: חד משמעית. המפגש עם תמיר והיצירה שלנו הם רובד חשוב ומשמעותי בעולם האמנותי שלי. לפני כמה שנים נפלה עליי ההבנה שהאמנית שאני רוצה להיות משלבת מוזיקה עם ויזואל. רציתי שמעבר לקול שלי, יוכלו גם לראות את הפנים שלי; לראות את הצבעים ואת הסביבה שבה אני יוצרת.

מהבחינה הזו זה לחלוטין ביוגרפי. מה גם שהפנים שלי וגם הגוף משתנים ומתבגרים לאורך העבודה שלנו. מבחינתי אני רואה בקליפים שעשינו יחד חלק בלתי נפרד מהאמנות שלי וברור לי שקרה לי נס שככה נפגשתי בכזו קלות ועם כל כך הרבה אהבה ושמחה עם מישהו כזה גאון כמו תמיר, שמחובר לרגש, לאסתטיקה ולאמת

תמיר: עלמיק 🥹

עלמה: בקליפ הראשון שיצרנו הכל הרגיש כמו נצנצים באוויר! באמת מאז זה נשאר (לפחות מבחינתי) איזה רגע מפואר של יצירה, שנמצא בראש שלי כמו מצפן כל פעם שתמירוש ואני ניגשים לפרויקט חדש. לשמור על חופש ילדיות וחיפוש אחר יופי

דיוויד: אני חושב על הגוף המתבגר, על התיעוד הזה לאורך זמן. קצת כמו שהורה מתעד את הילד לאורך התבגרותו, אבל בעולם המבוגרים. והקהל גדל איתך. כשהתחלתם עלמה עוד הייתה אמנית בסדר גודל קטן יחסית מבחינת קהל. כבר הרגשתם אז שזה הולך לגדול ולגדול? 

תמיר: האמת, לי זה היה ברור. זה נשמע כמו קלישאה קצת. או אולי ״איזה קל לדבר בדיעבד״. אבל אני באמת זוכר שעלמה שלחה שלושה שירים. הקשבתי להם וידעתי שזה יתפוצץ. השירים היו כל כך טובים. גם הכל קרה כל כך מהר אחרי הקליפ הראשון, עלמה התקשרה ואמרה לי – ״תמיר עושים עוד קליפ״ ושאלתי אותה: ״אוקי, מתי״ והיא ענתה: ״מחר אתה פנוי? אם לא אפשר גם היום״ – ויצא שתוך כמה חודשים צלמנו חמישה קליפים

דיוויד: ״אל תמהר״, ״מה לעשות עם הזאב״, ״אובססיה ״2, ״בין האצבעות״

עלמה: ועוד קליפ גנוז ומקולל ל״זה בסדר״

דיוויד: מה קרה איתו?

תמיר: לדעתי זה קליפ יפה ממש

דיוויד: ו? 🙂

תמיר: ובטח אחד הסיפורים המצחיקים שלנו. הוחלט להביא מאפרת. והיא ישבה שעות לאפר את עלמה ״טבעי״. בסיום המלאכה עלמה נראיתה כמו כלה. ניסינו לתקן את זה, ״אפשר יותר טבעי?״ וזה רק החמיר את המצב.

אני לא אשכח שעלמה הזילה כמה דמעות תוך כדי והמאפרת שאלה, מה קרה? ועלמה ענתה – כלום. אחרי זה החלטנו לשחרר את המאפרת ורצנו ישר לאמבטיה לשטוף את עלמה

עלמה: זה היה כל כך מצחיק. תמיר גם רצה שארקוד בצורה רפטטיבית כזו ואחר כך ראיתי את זה ולא עפתי על התוצאה. עד היום זו מחלוקת שיש לנו, כי תמירוש חושב שזה קליפ יפה. אבל אני פשוט שונאת להתאפררר

תמיר: הבנו שהיא תצטלם בלי איפור. עם חצ׳קונים. זה הכי יפה ככה

עלמה: באמת יש לי עור בלתי מושלם

תמיר: לא מושלם זה תמיד יותר יפה לדעתי

עלמה: כדרך חיים

דיוויד: עלמה, האיפור אצלך בויז׳ואלז הוא לרוב עדין עד בלתי נראה. זה חלק מהאסתטיקה שלך כאמנית? זה מסר שאת בוחרת להעביר לקהל שלך?

עלמה: האמת שאני פשוט לא כל כך אוהבת להתאפר. אני מבינה שזה היום איזשהו סטנדרט שמבקשים מזמרות ומאנשים שמצטלמים אבל אני מעדיפה כמעט תמיד להרגיש בנוח עם עצמי (גם אם העור שלי לא מושלם) מאשר להרגיש לא אני. המאפרת המופלאה עמית סדן ממש עזרה לי להרגיש בנוח עם איפור עדין עדין עדין עד כמעט לא מורגש (חוץ מהפעם הזאת שרצינו צללית בצבע תכלת)

תמיר: זהו, אני חושב שבאלבום החדש הייתה החלטה לעשות משהו חדש. יותר צללית בצבע

דיוויד: יותר פופ

תמיר: לגמרי. ב״זה הסוף״ זו ממש הייתה הפילוסופיה. קליפ שאין בו סיפור, לא קולנועי מדי. פופ. אולפן, תלבושות, איפור, רקדניות. אני רציתי ממש שהוא ירגיש כמו ״עלמה עברה לתל אביב״ ועכשיו היא תהפוך ליצור אורבני. אבל המתיקות של עלמה נשארה שם. אי אפשר לנתק את זה. לדעתי זה מה שקסום בקליפ הזה

דיוויד: מעניין. נדמה לי שהשינוי הזה משקף גם טרנספורמציה פנימית אצל עלמה

תמיר: עלמה עברה לתל אביב. היא הפכה להיות שכנה. עברה פרידה קשה. זה דרש שינוי. חוץ מזה, הרגשנו שבחמישה קליפים ממש תפסנו את האווירה של הסאברביה שניסינו לייצר. הפרחים, הפילם. האווירה הזו. והחלטנו שצריך משהו חדש. אולפן. צבעים חזקים. מין שלב הבא באבולציה

עלמה: כדי לשמור על סקרנות ביצירה חייבים לצאת מידי פעם לחפש במקומות אחרים. אנחנו משתנים בתוך החיים וגם היצירה משתנה יחד איתנו. לדעתי ההחלטה לחפש שפה בוגרת ופופית צבעונית יותר נבעה מתוך הרצון להמשיך ולשקף את המציאות בתוך המרחב הדמיוני של קליפ. 

מבחינתנו הקליפ של ״זה הסוף״ כמו מביא איתו בשורה חדשה של אלבום חדש תקופה חדשה וגם הרפתקאה חדשה בצורת קליפ שעדיין לא עשינו כמותו

תמיר: אני חושב שכמות החומר גלם שצילמנו במושב ערוגות יכולה להרכיב סרט שלם. והאלבום החדש הרגיש כמו הזדמנות לחשוב על סרט המשך. תפאורה חדשה. דמות יותר בוגרת. משהו סקסי יותר. 

אני זוכר שבסט אמרתי לעלמה – ״עלמיק, את יכולה לנסות להיות יותר ביצ׳?״ זה לא הכי עבד. אבל יצא קסם. זה הרגיש טבעי גם שם. אני זוכר שרגע לפני שפרסמנו, צפינו יחד וזה הרגיש כמו פופ. זה היה מרגש

דיוויד: עלמה, היה לך ברור שתכנסי לעולם הויזואלי החדש הזה עם תמיר?

עלמה: היו לי מחשבות אולי לעבוד עם אנשים אחרים אבל מהר מאוד מאוד היה לי ברור שזה יקרה עם תמיר. כמו שכבר נראה לי אמרתי, זה עניין נדיר ויפהפה למצוא מישהו בעולם שאתם חולקים יחד הבנות בסיסיות משותפות על אמנות ועוד חבר! אני ערה לזה שהמפגש הזה יוצא דופן

תמיר: אני בשוק שהיו לך מחשבות כאלה

עלמה: חחחחחח

אני באמת מאוד שמחה שתמיר נותן לי אומץ ודוחף אותי לנסות ליצור דברים חדשים. לברוא יקומים נוספים ולהישאר בחיפוש וסקרנות. הוא אוהב אמנות וקולנוע בצורה שלא נתקלתי בה אצל אף אחד וזה מאוד מדבק

דיוויד: אני רוצה להתעכב על זה רגע, כי נדמה לי שיש כאן שותפות מאד רצינית. אתם גדלים יחד, משתנים יחד, מתפתחים יחד. הקו של תמיר מאופיין לרוב בסגנון סינמטי במיוחד. לעשות פופ זו יציאה מאזור הנוחות, וזה עבד מעולה

תמיר: מסכים. זו באמת הייתה התנסות חדשה. אני מאוד חושב קולנוע. אני אפילו הייתי אומר שאני קצת מנותק מהפופ שקורה פה או בכלל. להתעמק בזה היה דבר ממכר: איך לעשות שיהיה יפה! לחשוב יותר על הצבע והלוק מעל סיפור.

אבל בסוף מה שהכי חשוב זה שהרגש יעבור. ולדעתי זה ככה בכל סוג של יצירה

דיוויד: נדמה לי שזה גם אחד הדברים שמחברים ביניכם בעשייה. אתם מחזיקים יחד רגש שקשור בסיפור של עלמה, ומבטאים אותו בכל מיני מרחבים. אינטימי או פופ

תמיר: לגמרי. יש בינינו הפרש של עשר שנים. והפכנו לחברים קרובים. אנחנו מכירים ממש טוב ומדברים מלא. לדעתי אנחנו שולחים רפרנסים אחד לשני על בסיס יומיומי

עלמה: החברות שלנו הופכת את היצירה של הקליפים לדבר שהוא כיף, דבר שאני מחכה לו. בגלל שאנחנו חברים אני לא מרגישה שאני צריכה להסתיר דברים או ללבוש עליי איזו דמות ״מקצועית״. בסוף אנחנו שני אנשים שאוהבים להמציא דברים וליצור ולדמיין ולהוסיף עוד יופי בעולם.

למרות פער הגילאים בינינו ולמרות שתמיר הרבה יותר תל אביבי משאי פעם אהיה, האהבה שלנו לאמנות ממש מנחה את הדרך שלנו, גם בעבודה המשותפת אבל גם בחברות עצמה

דיוויד: ספרו לי עוד על החזון לאלבום החדש. עשיתם בין היתר סרטוני מילים. עלמה יושבת על רכב, שלא מופיע בפריים, מתקדמת לעבר משהו. השיער מתבדר ברוח

תמיר: באלבום החדש חשבנו על ויזואליה מורכבת יותר. ולצד זה עלמה התעקשה על הסרטוני מילים. חשבנו הרבה מה לעשות. גם לא היה יותר מדי רפרנסים. הרעיון שיהיה הכי פשוט בעולם. 

שינינו כמה פעמים את הקונספט. היה גם ממש חם בימים האלה, אז השעות היו צריכות להיות סבירות. בסוף זה קרה איכשהו. מהר. ויצא הכי מרגש. די חזרנו להתחלה שם. מצלמה ועלמה. בקלוז־אפ. 

אני כן זוכר שזו הייתה פעם ראשונה בערך שעלמה לא הייתה בטוחה אם יוצא טוב – אבל אני הייתי רגוע, כי ראיתי מוניטור. לדעתי זה אחד הדברים היפים שעשינו

דיוויד: מה הקליפ האהוב עליכם עד כה מבין אלו שעשיתם?

עלמה: האהוב עליי הוא ״אובססיה 2״. ניסינו להביא זווית יותר קודרת שתבוא בהלימה עם השיר. כמעט כל הקליפ בשחור לבן. בדרך כלל הנטייה הטבעית שלי היא להרבה צבע ודווקא משהו שם במינימליזם הכי תופס את הרגישות של היצירה המשותפת של תמיר ושלי.

אובססיה 2 הוא אחד השירים האהובים עליי שאי פעם כתבתי אז היה מאוד מרגש לתפור לו סיפור ויזואלי שרק יעצים את החוויה שלו.

תמיר: אנחנו תמיד שואלים את עצמנו. תמיד שעושים משהו חדש אנחנו מכריזים – זה הכי טוב עד כה! חח

אבל אם אני באמת צריך לחשוב, אני חושב שהאהוב עלי הוא ״מה לעשות עם הזאב״, כי מרגיש לי ששם הקסם קרה כאילו כמעט מעצמו. הפקנו הכל ממש מהר. ופשוט הכל עבד מושלם. ההחלטה להריץ לאחור קרתה במקרה, בהחלטה של רגע.

רצינו שבקליפ עלמה תרוץ לתוך חיבוק אבל גם תברח ממנו. את הסצנה בבריכה אלתרנו, ומשהו בתחושת נעורים שם פשוט קסום. כל ההשפעות היו מסרטים ובסוף יצא קליפ. פופ. שזה תמיד קצת מפתיע אותי (:

אני ממש אוהב את הרגע שתיתי נופל שם על הדשא כמו מת. זו גם הייתה ההוראה. ועבדנו על זה די הרבה. אני ממש אוהב את השוט הזה. אני חושב גם שבאופן כללי אנשים רצים במסך זה מרגש. ופה עם השיר זה עבד מושלם!

דיוויד: איך ה־7 באוקטובר פגש אתכם בעשייה?

עלמה: את ״אובססיה 2״ צילמנו את זה רגע לפני ה־7 באוקטובר, וכל כך אהבנו את התוצאה. אבל חיכינו חודשים עד לפרסום כי הרגיש שהקליפ קודר מדי לימים האלה. שהיו קשים מדי לכולם.

תמיר: אני זוכר שכל פעם שאלתי את עלמה והיא אמרה תקשיב ״אני אומרת שם בשיר בן ערובה״

עלמה: באמת חשבתי שזה שיר מורכב מאוד בתוך הקונטקסט של המלחמה

דיוויד: מה בסוף שכנע אותך להוציא אותו?

עלמה: הבנתי שכנראה לא יהיה רגע באמת מתאים ושחיים והמלחמה לצערי ממשיכים להשזר זה בזו; שמה שהיה כבר לא יהיה. והיה לי קול שאמר שאולי אמנות דווקא יכולה לעשות טוב להעלות שאלות ולתת לאנשים את האפשרות להתחבר לעצמם ולאחרים. אז שחררתי את הקליפ

תמיר: תראה, אותי ה־7 באוקטובר שינה לגמרי. הייתי בפריז תקופה וחזרתי רגע לפני ה־7. עבדתי אז גם על תסריט ישראלי, ובעקבות המלחמה החלטתי לשנות כיוון ולעבוד על סרט חדש בצרפת. 

גם בכל העבודה על הקליפים זה נכח. תמיד הייתה רגישות למה מתאים לצלם ומה לא. אבל אני הרגשתי גם שהמלחמה גרמה למלא אנשים ליצור. וליצור בכל אמצעי ולפרסם. לא לחכות. להיות בהווה. כי העתיד כל כך לא ברור. לדעתי את הקליפ של ״בין האצבעות״ הבנו שצריך בעקבות ה־7 באוקטובר

דיוויד: ספרו לי עוד עליו

עלמה: בהופעות שעשיתי אחרי השבעה באוקטובר היה נוכח הצורך של אנשים להתנחם ביחד. השיר ״בין האצבעות״ ממש זרח בהופעות האלו. אנשים שרו ובכו את המילים והוא באמת התגלה כשיר מנחם במיוחד. בגלל זה רציתי לצלם לו קליפ ולתת לו עוד ביטוי, כמו מתנה בשביל מי שאוהב את השיר, וככה כמו תמיד תוך כמה ימים כבר צילמנו והקליפ היה מוכן

תמיר: המלאך הפך להיות דימוי כל כך חזק. כי היה בו משהו מנחם. ועצוב

דיוויד: בואו נדבר על הקליפ האחרון שיצא, ״שיר ורוד״! שבראתם בו עולם שלם בדמות בית בובות. ספרו עליו קצת 

עלמה: ״שיר ורוד״, כמו השם שלו, הוא שיר ורוד! מסיבה של נשיות קלילות מתיקות וילדיות. בניגוד לכך העבודה על הקליפ הייתה הכי מסובכת שעשינו, מערבבת בתוכה הכי הרבה צוות, אופרציות וציוד.

כל כך הרבה אנשים נפלאים נרתמו לטובת הקליפ הזה, וככה יצא הדבר המהמם הזה! מצאתי את עצמי במשך ימים ארוכים מכינה מיניאטורות עשויות מפימו, היה שולחן יצירה ענקי שבו בנינו את כל הסט, את כל בית הבובות מאפס

תמיר: זה היה הפרויקט הכי מורכב שעשינו. עבדנו שלושה שבועות על הצילומים. גייסנו את מאי סלע המנהלת האמנותית של הפרויקט שעיצבה את הבית והעולם של הקליפ לפי התסריט ״המאוורר״ שכתבתי (: 

שכרנו חלל והרכבנו צוות ארט שבנה ויצר כל פריט בקליפ מאפס, הדפסות תלת־ממד, מלא חומרים. זה היה קצת כאוטי ולחוץ. בשבוע שלפני הצילומים היינו ממש במירוץ נגד השעון להספיק להעמיד הכל בזמן. הייתה תחושה קצת של קושי שלא היינו רגילים אליו מהפקות קודמות.

אבל כשאני חושב על זה, זה היו ימים ממש מאושרים. משהו בהתכנסות בסטודיו, ועיסוק מבוקר עד ערב ביצירה עם אנשים ומלא אוכל מדליקטסן וסיגריות זה הדבר הכי יפה שיש. וגם לא מובן מאליו. אני חושב שאני יכול לומר שרובם נהנו סך הכל בהכנות (: 

עבדנו גם עם פוסט ועדשות טלסקופיות כדי לתפוס הכל. כל מיני אמנים תרמו יצירות מיניאטוריות שלהם שנמצאות בבית. יש המון פרטים שם שנמצאים בצד הפריים. זה כיף ליצור כך. ומאתגר לעשות את זה בארץ

דיוויד: זה מעניין. התכנים של השיר לא פשוטים, אבל הם מועברים בצורה כל כך רכה ומתוקה ועדינה. זה קורה בהרבה שירים של עלמה – והווידאו מגיב בהתאם

תמיר: אני חושב שמשהו בגישה שלנו בוויזואליה ובמוסיקה של עלמה בכלל הוא להתעסק בקושי, בלכלוך, בפחדים באובססיות אבל במבט מחויך. ילדי. זה נותן משהו מצד אחד שנעים להסתכל ומצד שני מורכב. בעיני.

המשחק ילדים. הבית בובות. הוא אסתטי, הוא מתאים לעולם של עלמה, שיש בו ניצוצות כאלה ילדיים, מחוייכים מצד אחד. אבל הוא גם איפשר עיסוק אובססיבי. הוא איפשר להראות גם כיעור במערכת יחסים שנגמרת. והחיבור הזה של הדברים יצר משהו.

לדעתי זה נמצא במילים: יש בהם מבט מבחוץ על חיים פרטיים, משהו חושפני. זה מין מבט כזה שהוא הקללה והברכה של אנשים שעוסקים באמנות. ההזרה הזו שמאפשרת לעסוק בפצעים שלך

דיוויד: חשבתי עליו גם בהיבט המציצני של הדברים. מציצנות כאלמנט באמנות המשותפת שלכם, אם תרצו.

אם בקליפ הראשון שיצרתם היה תיעוד אינטימי של נשיקה אינטנסיבית, הרי שכאן כבר מלכתחילה המבט של המצלמה מופנה לתוך בית, שגם עלמה מביטה בו, פועלת בתוכו, מפעילה אותו. אנחנו משקיפים בחיים. האם אלו החיים של עלמה? האם אלו דימויים בלבד?

תמיר: אני תמיד מאמין שבמפגש האינטימי עם הבנאדם, ללא אמצעים או עם הרבה, כמו במקרה הזה, אם זה מצליח לצאת מהסיפור האישי, הפרסונלי אז הדימוי הוא טוב. המילים והחוויה היא של עלמה. השיר, הקליפ הדימוי הוא של כולם

עלמה: אני אמנם כותבת ויוצרת בהשראת החיים שלי אבל לפנטזיה יש נופך מאוד משמעותי בסיפור. אם הייתי כותבת את החיים שלי כמו שהם, אפילו להציץ לתוכם היה עניין משעמם. הדבר שמושך אותי לכתיבה וליצירה בכללי הוא האפשרות להתקרב לקסם, לדרמה, הרפתקאות רגשיות, למשהו שאני לא מוצאת בחיים היומיומיים שלי

תמיר: אני חושב שזו הבחנה מעניינת אבל. כי באלבום החדש, גם שמתי לב למבט החיצוני הזה של עלמה והקלילות שבו היא שרה אותם. המילים שלה יכולות לפעמים להיות קשות. אבל הם נמזגים למוסיקה בקלות כזו