״המושל״: קולנוע נוקב ומטלטל, עשוי וערוך בקפידה, בחכמה ובאנושיות גדולה

בדקות הפותחות של הסרט המושל, עוד לפני כותרות הפתיחה, נראות על המסך ההכנות לסרט. כלומר, לא לסרט הנוכחי אלא למה שהקדים אותו.

המצלמה, עוד לא מכוונת, קרובה מאד לפניו של איש מבוגר ורואים רק חצי פנים. קצת אחר כך היא פתאום מתרחקת בתנועה חדה והפנים נראות בשלמות. כשהיא מתרחקת שוב נראה גם החדר כולו. האיש שממתין לצילום הוא סבה של הבמאית, והוא יושב בחדרו וממתין שהיא תסיים את ההכנות. 

כשהיא מוכנה, דווקא אז הפנים של הסב לא נראות על המסך, והמצלמה מתמקדת בתמונות שנראות כמו תמונות מאלבום המשפחה. סבא וסבתא, סבא ומי שנראה כמו אחד מנכבדי הכפר, חיילים, נכדים, ועוד ועוד. בווייס אובר הסבא אומר לנכדה, ״תראי, מה שאת עושה עכשיו זה דבר לא פשוט, כי קשה יהיה לבני אדם לעכל את הרעיון שאנחנו כל כך טעינו״.

מה זאת אומרת? שואלת הנכדה. לסבא יש תשובה, הוא גם מפתח אותה. עיקרה הוא ש״זה דבר כמעט אוניברסלי שעמים מכינים את עצמם למלחמות, ואין להם תשובה לשאלה מה הם יעשו ביום שאחרי הניצחון״. כשהמצלמה חוזרת להתמקד בסבא הוא אינו מדבר; הוא מתבונן, או מקשיב, כאילו הקשיב כל הזמן הזה לקולו שלו עצמו.

הסצנה היפה הזו, שהיא כמעט פרולוג, ״עושה סדר״ בלוח הזמנים של הסרט, או דווקא טורפת אותו. היא מתמקדת בסב מקרוב מדי, או כמעט להפך, מקשיבה לו מבלי שהמבט עליו.

היא מפצלת בין מה שהסב מספר, לבין התיעוד הנשקף מן הצילומים הישנים, ובעיקר פורמת את סרט הצילום או ההקלטה המקוריים. זו סצינה שהיא תיעוד של ״ההכנות״ ובו זמנית הדבר עצמו, כמעט הכרזה על הרעד שבו מוחזקת המצלמה של הנכדה, על הגם וגם שהיא מתעקשת עליו לאורך הסרט.

פורעת את הסיפור 

צבי אל־פלג, סבה של הבמאית דנאל אל־פלג, היה מושל צבאי בכפרי המשולש. כשהיתה כתבת בעיתון ״במחנה״ היא ראיינה את סבה על השנים האלה. הצבא גנז את הראיון. אחרי מותו של הסב היא מקשיבה לו שוב. הסרט היפה והחכם הזה התחיל מההקשבה החוזרת הזו. הפעם היא לא רק מקשיבה או מתעדת, אלא מתבוננת בו ודרכו מחדש, פורעת את הסיפור. 

הסרט, שזכה בפרס הסרט התיעודי בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בירושלים האחרון, יוקרן בחודשים הקרובים ב״יס״. לאחרונה המועצה לביקורת סרטים ביקשה לבחון את ההקרנה שלו, וביום שני הקרוב (6.1) תערך לו הקרנה מיוחדת במכון ון ליר, הזדמנות נדירה לצפות בו על המסך הגדול.

יש איזה מתח עדין בין הסיפור הפרטי, בין מה שמתגלה והולך על הדמות של הסב, על חיי המשפחה, לבין הסיפור שנפרש דרכו, סיפור הממשל הצבאי שישראל ייסדה על אזרחיה הערבים. לא פשוט לספר אותם בו זמנית. את בוודאי לא רוצה להפוך את סבא שלך לסמל של משטר צבאי על אזרחים, ומהצד השני כשאת שומעת את הסיפורים של מי שהיו נתונים למרותו, את לא רוצה להתפתות ולהעמיד אותם שוב בכפיפות לסיפור שלו. 

אל־פלג מצליחה לשמור על המתח הזה, על המחויבות לספר גם וגם, באופן מרשים. בעבודה קפדנית ומעמיקה היא אוספת ומקשיבה לעדויות על סבה, על החיים תחת משטר צבאי. היא מקשיבה לבני המשפחה, לחברות של סבתה (שנפטרה כבר), מתבוננת בצילומים משפחתיים, ומחפשת בכל אילו טביעות אצבע.

בארכיונים היא מוצאת למשל טפסים שבהם הממשל מאשר (או בעיקר לא מאשר) את העסקתם של מורים ערבים שהממשל חושד בנאמנותם. היא מוצאת צילומים מחגיגות יום העצמאות בכפרים הערביים. מישהו מספר לה על פקודות שנתן המושל לצבוע את בתי הכפר בכחול לבן לכבוד החג. אף אחד, כך הוא אומר לה, לא עושה את זה מרצון.

היא רואה סרטונים מאותן חגיגות יום העצמאות הכפויות. היא נפגשת עם חוקרים שיש בידיהם עדויות על מעשיו של סבה. את כל אלה היא מביאה גם אל המסך. התוצאה היא סרט שהוא קולנוע נוקב ומטלטל, עשוי וערוך בקפידה ובחכמה וגם באנושיות גדולה. 

כן, מה הבעיה?

הנה למשל כבר בפתיחה היא מעמידה את המתח הזה בין הסיפור של הסב, לסיפור של מי שהיו תחת סמכותו, באיזו דרך קולנועית מרשימה. שתי סצנות, זו שלפני כותרות הפתיחה וזו שמיד אחריהן, מספרות כמעט את הסיפור כולו. בראשונה כאמור הופיע הסב, ההכנות לראיון הישן ההוא, ותמונות מאלבום המשפחה. בזו שאחרי הכותרות התמונות שמופיעות על המסך הן תמונות ארכיוניות של הכפרים בהם שרת הסב כמושל, ובווייס־אובר נשמעות הכנות לסרט הנוכחי.

על רקע תמונות מטירה או טייבה נשמע צליל חיוג. מישהו שאינו נראה על המסך עונה לשיחה טלפונית. הבמאית שואלת אם הגיעה לנג׳יב. הוא עונה מיד ש״כן, מה הבעיה?״. ״אין שום בעיה״ היא עונה, ומספרת לו שסבא שלה היה מושל צבאי במשולש והיא עושה עליו סרט, כלומר על הממשל הצבאי דרך סבא שלה.

היא יודעת שנג׳יב היה נער בטייבה באותן שנים ורוצה לשאול אותו כמה שאלות. נג׳יב מקשיב ועונה ש״יכול להיות שהוא הכיר אותו״. אבל לבקשתה לענות לשאלות הוא מסרב מיד. ״לא מעונין. אין לי חשק עכשיו להיכנס לזה עוד פעם״. הוא מסיים את השיחה וכמעט טורק. ״אוקיי, כל טוב לך, ביי״.

אחר כך נשמע קטע משיחת טלפון אחרת, הפעם בערבית: ״האמת שהייתי רוצה לספר לך הכל ובכנות, יש לי מידע רב, אבל אני בן אדם זהיר״. מיד אחר כך בשיחה טלפונית אחרת אומר מישהו בערבית: ״למרבה הצער הדור הזה עדיין שומר על שתיקה, וזו אבידה גדולה. אבא שלי חי את התקופה הזאת. אין איך לשכנע אותו שזה לא יחזור שוב״.

בשיחה טלפונית אחרת אומר מישהו בערבית: ״למרבה הצער הדור הזה עדיין שומר על שתיקה, וזו אבידה גדולה. אבא שלי חי את התקופה הזאת. אין איך לשכנע אותו שזה לא יחזור שוב״

בניגוד למי שמסרבים לדבר על החיים תחת ממשל צבאי, יש במהלך הסרט עדים שמספרים את הסיפור אפילו בפנים גלויות למצלמה. ובכל זאת, לפני שהיא משמיעה את קולם היא פותחת דווקא בשיחות הטלפון עם אלו שסירבו.

יש משהו בסירוב שלהם שהוא כמעט הלב של הסיפור. הפחד, הזכרונות ש״אין חשק לחזור אליהם״, הזהירות הנרכשת, אפילו התגובה לטלפון ממישהי לא מוכרת בתשובה ״כן, מה הבעיה?״. כל אלו מספרים את ״ההצלחה״ של אותו ממשל, כמעט את הנוכחות המתמשכת.

הפחד המוטמע אינו פחד רק ממה שהיה, אלא מין ידיעה ברורה שבכל רגע נתון יחסי הכח האלו נוכחים, גם אם הם לובשים צורה אחרת. ״אין איך לשכנע אותו שזה לא יחזור שוב״.

ומה בכל זאת מספרים מי שמוכנים לדבר בפנים גלויות? יש מי שמספרת שכשהיתה בהריון ראשון, בת 17, הצירים החלו בשעות העוצר. הממשל אסר לצאת מהכפר החל מן החשכה ועד למחרת בבוקר.

המשפחה מבינה שמוכרחים לחכות עם הנסיעה לבית החולים עד הבוקר, אחרת פשוט יירו בהם. היא מספרת שהכאבים הלכו והחריפו, שהמצב שלה הסתבך והיא היתה בסכנת חיים, ובכל זאת, עד שעלה הבוקר, אף אחד לא העיז להסתכן ולצאת מהבית. כמעט מתתי היא אומרת למצלמה. 

אחר מספר שהוא זוכר איש צעיר עם ילד חולה מגיע לבקש אישור לצאת ולנסוע לבית החולים. שלושה ימים הוא עמד שם, נתקל ב״לך ושוב״, ו״יותר מאוחר״, וככה הוא חוזר ומתחנן על חייו של ילדו. הוא כמובן לא נסע בלי אישור, זו סכנת חיים, והילד, אחרי שלושה ימים, מת. 

אחר מצולם כשהוא נכנס אל בית עזוב שנראה שהיה פעם וילה גדולה. המצלמה משוטטת ועל רקע דבריו נחשפות שתי קומות ומרתף. הוא מספר שזה היה בית של משפחה שהממשל הצבאי לקח לעצמו. בני המשפחה הורשו להמשיך להתגורר בקומה השניה. הבית והמרתף היו של המושל. 

הצילום של האיש המבוגר שם בבית הזה, רחב הידיים, הנטוש, מול תמונות ארכיוניות של אותו מקום עצמו הוא מטלטל. זה המקום שלו, זה הכפר שלו, ובכל זאת, הוא זוכר ויודע, אין משמעות לבעלות הזו, ברגע אחד הבית כבר אינו בית, ואתה רשאי או לא רשאי לגור בו.

את ההיסטוריה כותבים המנצחים

ויש גם הסיפור הפרטי; של הסבא, של החיים הזוגיים עם הסבתא, של ההורות. כשהילדים של המושל מדברים מול המצלמה יש משהו מכמיר לב באופן שבו הם מתארים אותו או את עצמם מולו. כשהם נחשפים למכתבים ישנים שקשורים גם בו, הטלטלה על פניהם נכרת. כשחברותיה של הסבתא מדברות מול המצלמה באיזו נדיבות ורגישות יוצאות דופן, כשקרובות משפחה מתארות את מה שראו או לא ראו מבחוץ, הסיפור הופך מורכב יותר ויותר. 

אל־פלג, בנדיבות גדולה, משרטטת דיוקן מורכב של הסב, לרגעים כמעט שביר, אבל לא מסתפקת בו. הדיוקן שהיא פורשת לא רק ״מפענח״ את הסיפור האישי או העמדה הציבורית, אלא בו זמנית מחויב גם למי שעדיין נזהרים לספר את סיפורם. 

האם אפשר יהיה באיזה רגע למנוע את ההבנה שטעינו רק לאחר שנים רבות? האם אפשר יהיה לייצר דרך אחרת מלכתחילה? מראש?

היא יודעת היטב שאת ההיסטוריה כותבים המנצחים, והיא גם יודעת שכמה שסבא שלה איש מורכב עם דעות מורכבות, הוא לגמרי מהמנצחים. בשום פריים היא לא מדברת בשמם של מי שעל חייהם הופקד, ובכל זאת היא מצליחה להתבונן בניצחון הזה גם מתוכו, וגם דרך מי שנדרסו תחתיו. 

הדיוקן האישי של הסב אינו רק חלק מהסיפור המשפחתי או האישי, באופן שבו הוא מסופר הוא מאפשר גם לזכור שמאחורי המעשים האלה עומדים אנשים. יש מי שנתן את הפקודה באיקרית וברעם לצאת ואחר כך לא אפשר לשוב; יש מי שלא התיר לאב שבנו חולה לקחת אותו לבית חולים; יש מי שהורה לירות על כל מי שיצא אחרי העוצר; יש מי שפתח שיטה של ״זבנג״ שתשתיק כל ניסיון לערער.

ולא פחות מזה, יש מי שהרוויח מאותה ״צורת ממשל״. הפקעת קרקעות, הנפקת רשיונות, התלות הכרוכה בכל אילו, כך מסתבר, איפשרה לא רק צבירה של כוח ומעמד, אלא גם עושר ממשי, כלומר הון שאפשר לתרגם אותו גם לחיי נוחות שקשה לוותר עליהם. 

ובכל זאת, לקראת סיום, היא חוזרת לדברים שכתב הסב אחרי סיום תפקידו, ואומר אותם גם בסרט. גם הוא, כמו אחרים, ששרתו שנים רבות בצבא או בשב״כ, אומר באחרית הדברים כי השליטה לשם שליטה אין לה סיכוי, שמוכרחה להיות דרך אחרת; שאי אפשר להמשיך את הדיכוי עד אין קץ.

האם אפשר יהיה באיזה רגע למנוע את ההבנה שטעינו רק לאחר שנים רבות? האם אפשר יהיה פעם לייצר דרך אחרת מלכתחילה? מראש? אל־פלג בעיקר מקשיבה, והסרט שהיא עושה לא ״סוגר את הסיפור״, אלא פותח בו פערים.

ולסיום, בחודשים האחרונים ארבעה סרטים תעודיים ישראלים עוכבו או נאסרו להקרנה על ידי משרד התרבות, במקרים מסויים בעירוב המשטרה או משרד האוצר. הסרט הזה הוא אחד מהם. לא רק בגלל האיסור הזה, נצלו את ההזדמנות ולכו לראות את הסרט בהקרנה הנדירה הזו.

הוא חושף עוד שכבה שרובינו לא מכירים בסיפור של כולנו כאן. הוא פוקח עיניים, מטלטל, ואי אפשר אחרי הצפייה לעצור את המחשבות על העבר המתמשך שהופך להווה. דווקא בגלל זה, הצפייה בו, פקיחת העיניים, ההקשבה לעדויות, יכולה באיזו דרך מפותלת לעורר גם תקווה.

---

המושל
בימוי: דנאל אל־פלג
ישראל 2024, 71 דקות
מכון ון ליר, יום שני 6.1 בשעה 18:00