נעה כ״ץ // כמה זה חמור

אני נעה כ״ץ, בת 33 מתל אביב, קומיקסאית עצמאית. מאז שבגרתי מבצלאל בשנת 2016 הייתי עסוקה – כתבתי ואיירתי והוצאתי לאור חמישה ספרים בנושאים שונים כמו יציאות מהארון, סיפורי ילדות מכרמיאל, ציפורים ורבייה.

״כמה זה חמור״ הוא ספרי השישי. אני חוזרת בו למחוזות החיים האישיים שלי, הכתיבה האוטוביוגרפית, שבה אני הפעם בתפקיד משנה. נקודת המבט היא שלי, אבל אבא שלי הוא הדמות המרכזית, והנושא המרכזי הוא הדמנציה שלו – הדמנציה הפרונטו־טמפורלית (זו אותה הדמנציה שברוס וויליס קיבל).

במהלך השנתיים האחרונות עבדתי על הספר, שעוסק במסע ההתדרדרות שלו מההתחלה ועד היום, דרך עיניי, שראו את אבא שלי לאט לאט נעלם. אבא שלי היקר חלה בדמנציה בגיל 62. זה מאוד צעיר, דמנציה היא בדרך כלל מחלה של זקנים. אני, בת הזקונים שלו, הייתי בת 27 כשלפתע התהפכו התפקידים. אני ושני אחיי הגדולים, יריב ואריאל – הפכנו להיות ההורים של אבא שלנו. עכשיו אנחנו צריכים לטפל בו ובענייניו.

הדמנציה עם כל השיט שהיא מביאה (וכל הטוב שהיא לוקחת), מביאה גם המון נונסנס, סיטואציות הזויות ובכללי סיפורים מוזרים שהם מתנה לכל אדם שאוהב לספר סיפורים. אני מתנחמת בעובדה שאני יכולה לספר את הסיפור של אבא בקומיקס, למצוא את רגע ההומור הקטן בכל סיטואציה קשה. הספר הזה הוא הטיפול הפסיכולוגי שלי, ואני משחררת אותו לעולם בתקווה שהוא יעזור לאנשים בסיטואציות דומות של טיפול בהורה סיעודי. זה לא פשוט, אבל אתם לא לבד.

הייתי עמוק בארון הדמנציה, שמרתי לעצמי הכל כי הרגשתי שאף אחד לא רוצה לשמוע, שזה מדכא, שזה הורס את האווירה. אבל ברגע שהצגתי שישה עמודים על קיר במוזיאון הרצליה – ראיתי שאנשים מתרגשים מזה, וזה נתן לי אישור להמשיך

ששת העמודים הראשונים של הספר הופיעו בתערוכה ספרו לי עוד במוזיאון הרצליה, כהמשך לספרי ״איה 50״, שגם הוא היה ספר אוטוביוגרפי. חשבתי שזו הזדמנות טובה לחזור לחיים האמיתיים ולהתחיל לספר על הדבר הזה שאני עוברת בשנים האחרונות ולא מספרת לאף אחד.

הייתי עמוק בארון הדמנציה, שמרתי לעצמי הכל כי הרגשתי שאף אחד לא רוצה לשמוע, שזה מדכא, שזה הורס את האווירה. אבל ברגע שהצגתי שישה עמודים על קיר במוזיאון הרצליה – ראיתי שאנשים מתרגשים מזה, וזה נתן לי אישור להמשיך.

הספר נכתב כמו סשן עם פסיכולוגית, בפעולה של היזכרות כרונולוגית, החל מהזיכרון הראשון שלי עם אבא. הופעתי לגלות שאין לי המון זיכרונות כאלו. אבא עבד מלא ולא ממש נכח, אבל אלו שהיו – היו משמעותיים, אם זה בחופשות סקי או סתם בערב מול הטלוויזיה על כורסת הלייזי בוי הירוקה שלו.

אחר כך הדברים מסתבכים, ואני מספרת על חופשת הסקי שאליה נסענו אבא ואני לבד, כי האחים שלי לא יכלו לבוא (עבודה וכאלה), אז הבחנתי לראשונה בשינוי אצל אבא, הוא מתנהג מוזר מאוד. לחוץ, פראנואיד, לא מצליח לבטא את עצמו ולתקשר בצרפתית או אנגלית כמו בעבר, ופונה אליי בלשון זכר. זה אישש את חששותיי שמשהו לא בסדר אצל אבא, ובסוף כשהוא הסיע אותי חזרה הביתה, אמרתי לו שאני דואגת לו – והוא ענה ״יש על מה״. אבא ידע טוב מאוד שהוא לא בסדר.

התקשרתי מיד לאחים שלי, שהם דמיות משנה בספר ומופיעים בו הרבה, וכינסנו מעין ״התערבות״. אמרנו לו שאנחנו דואגים לו, והוא ענה שוב ״יש על מה״. התחלנו בסדרת בדיקות, כשבסופן אבא אובחן עם ftd.

לא הבנתי ממש מהי המשמעות של שלושת האותיות הללו, וגם לא קיבלנו הסבר מלא מהרופאה. אני רק שמחתי שזה לא אלצהיימר. ניסיתי לעודד את אבא – ״לפחות זה לא אלצהיימר״, אמרתי לו, והוא בתגובה ענה לי כמה מילים שחרוטות עמוק בזיכרוני – ״יום יבוא ואת תביני כמה זה חמור״ (מהן מגיע שם הספר).

מאז הכל התדרדר. כל יום המחלה לוקחת עוד משהו. אוצר המילים היה זה שנפגע ראשון – כל יום הוא יודע פחות ופחות מילים. פתאום התחילו הזיות – הוא רואה ושומע דברים שלא קיימים שמאיימים עליו, הוא ממש רדוף. פתאום הוא לא מבין דברים בסיסיים, מה זה שקע מה זה תקע, לאן כל דבר הולך? צריך לשים לב ולדאוג לו כמו לילד קטן.

זה מסע ארוך שנאלצנו לעבור, אחיי ואני, ואני שמחה לפחות על האפשרות לספר את הסיפור. זה באמת מרפא לעשות את זה, ואני מקווה שאנשים שעוברים דברים דומים יוכלו להתנחם בזה שהם לא לבד, ואולי גם לקבל קצת מידע לגבי מה שצפוי להם.

הספר נמכר עכשיו במסגרת קמפיין מימון המונים ואני רוצה למכור כמה שיותר ספרים (אפשר להבין אותי, אני חושבת). אני מבטיחה ששמתי בו את כל ליבי. הוא עוצב להפליא על ידי המעצבת המדהימה מיכל מגן, הוא בן 190 עמודי צבע, והוא מסע בין עצב לצחוק. נונסנס ומציאות קשה. הוא מוקדש כמובן לאבי היקר.

---

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו