טובה אוסמן: ״טומס קרונר צייר אנשים, ילדים, חתולים, כלבים, כל מה שחי ונושם, כאילו היו ציורי נוף״

בגלריה טובה אוסמן ייערך בשבת אירוע להשקת ספר לזכרו של טומס קרונר, שעזבונו שמור באוסף הגלריה. בשנים האחרונות במקביל להוצאת הספר, שאותו היא מוכרת, אוסמן מחלקת מרישומיו של קרונר למוזיאונים וגם למתעניינים המבקרים בגלריה.

גלריה טובה אוסמן, שנפתחה ב־1980, וגם היא עצמה, כיום בשנות ה־80 לחייה (״לא מגלה, באמנות אין גיל״) היא דמות ייחודית, מעין צופה מבפנים ומבחוץ בעולם האמנות הישראלית. גם בשנים הקשות של חפירות הרכבת הקלה ברחובות בן יהודה וגורדון, כשמרבית הגלריות עזבו והתמקמו מחדש במתחמים מתפתחים בדרום תל אביב, אוסמן לא זזה (״וגם הארנונה לא ירדה אפילו בשקל, בלי קשר למצב״, היא מבקשת לציין).

מי היה טומס קרונר ואיך הוא קשור אלייך?

״טומס קרונר נכנס לגלריה ספראי, שעבדתי בה כשחזרתי לארץ מארצות הברית בשנת 1970, ושאל אם הוא יכול להראות לי עבודות. הוא הראה לי את הרישומים שלו – ואני מעולם לא ראיתי כאלה רישומים סוערים ונהדרים (זה גם מה שמרדכי ארדון כתב עליו). הייתי אמא חד הורית צעירה עם שלושה ילדים ולא היה קל. אפילו קשה מאוד, ובכל זאת שרדתי.

״כשפתחתי את הגלריה שלי, כעבור כמה שנים, הוא נכנס לברך אותי וקניתי שתי עבודות שלו. לא היה לי כסף ובכל זאת קניתי ואני לא יכולה להיפרד מהם עד היום״, היא מספרת. קרונר היה חברם של כמה מהאמנים הגדולים של ישראל. חברו הטוב היה שמואל ביקלס (מילק), האדריכל שתכנן לא מעט מבני ציבור וחדרי אוכל בתנועה הקיבוצית. בין אלה המשכן לאמנות בעין חרוד, שנחשב ליצירת מופת אדריכלית בתחום המוזיאונים.

בהספד שנשא קרונר במות חברו, ביקלס אמר עליו שהיה איש רנסנס, ותיאר את הרעות ביניהם כמשהו שקרה מעצמו: ״אמנים מסוג זה חיים באחווה מיוחדת. נדמה לי תמיד, שהם קיבלו על עצמם שליחות באמנותם להקל על סבל האנושות. ככל שהדבר מצלצל קצת רומנטי, הם דומים בעיניי למלכים בלי כתר. כך הם הולכים בדרך החיים. כזה קשור בזה – אפילו אינם מכירים״.

בספר מובאים לצד מאמרים של גליה בר אור ואחרים ציטוטים של יוסל ברגנר וארדון, ורשימות של קרונר עצמו. כך כתב על תקופה מחייו בירושלים: ״בשנים שלפני ואחרי מלחמת יום כיפור גרתי בעיר כמה שנים והן היו השנים הכי מאושרות בחיי. גם אז חיפשתי קשרים עם אנשים. זה היה נושא הציור שלי. אהבתי לשבת בבתי הקפה של אמנים, במועדון הלילה של פינק־בר, ולצייר, להסתובב באבו־טור ובהלני המלכה, ליד מלון המלך דוד. ישבתי רבות בתחנת אגד, או נסעתי באוטובוס, והייתי מצייר זקנים או ילדים.

״זמן מה, גרתי במאה שערים, אצל מרים טל. היא הייתה מבקרת אמנות מהחשובות ובעזרתה הכרתי הרבה אמנים ובעלי גלריות. אני חושב שמאותה תקופה יש לי כמה ציורים טובים. לו הייתי חוזר לירושלים, ודאי הייתי מזהה את המקום בו ישב היהודי עם הזקן הארוך אותו ציירתי, ואת הרחוב בו היה. הייתי הולך אל בית אנה טיכו, שאצלה ביקרתי עם מרים טל, ואת ציוריה אהבתי. הייתי נזכר בכל הידידים שהיו טובים אליי״.

קרונר, שהיה חבר קיבוץ בית השיטה, נפטר ב־1992, והותיר עזבון של אלפי רישומים. ״הוא צייר אנשים, נשים, ילדים, חתולים, כלבים, כל מה שחי ונושם, כאילו היו ציורי נוף טבעיים״, אומרת עליו אוסמן.

אנשי הקיבוץ יצרו קשר עם אוסמן, לקידום הוצאת ספר של האמן ועבודותיו. ״הקיבוץ העביר לי ציורים, אלפי ציורים, ולא קל למכור. עשיתי לו כמה תערוכות – עם ינקו ועם הופשטטר וגם עם אמנים צעירים. אחרי שראיתי את התערוכה של חן שיש עם לאה ניקל (במוזיאון אשדוד) הזמנתי אותה להציג בגלריה עם טומס קרונר, וזו הייתה הצלחה״.

חן שיש תדבר באירוע השקת הספר בשבת הקרובה, בו יקחו חלק גם צביה ולדן, זמירה פורן ציון, אלינוער רבין ועוד.

״הצלחתי למכור לא מעט עבודות, ובכל פעם שנמכרו עבודות העברתי לקיבוץ. כעבור מספר שנים, כשבדקתי אם יש כבר מספיק כסף אמרו לי: השתמשנו בכסף לצרכים אחרים״.

כך התחיל המסע האישי של אוסמן, להגשמת איזו הבטחה שמעולם לא ניתנה, להוציא את הספר ולהוקיר את זכרו של אמן ערירי, שכמעט ונשכח. במהלך השנים הקיבוץ העביר לידיה את העזבון כולו, ולצד העבודה על הספר – שנעשתה ברובה בהתנדבות על ידי חברים ומכרים מעולם האמנות ומחוצה לו, אוסמן מחלקת את ציוריו ותורמת אותם למוזיאונים – מהמשכן לאמנות בעין חרוד ועד מוזיאון הרצליה. כל מי שנכנס לגלריה ומגלה עניין אני נותנת לו רישום. את הספר אני מוכרת ב 40 שקל״.

להוצאת הספר תרמו אנשים טובים את זמנם וכשרונם – יגאל פרדו צילם את העבודות, וחברותיי הטובות צביה ולדן, אלינוער רבין, גליה בר אור, ואחרים. את המימון התחלנו מהתחלה. הגיעה לגלריה מישהי שהציעה לי להוציא ספר על חיי (שלי) ואחרי שהרהרתי בדבר החלטתי שזה לא מתאים לי, וביקשתי שתקדיש את הכסף להוצאת הספר על קרונר. כך יצאנו לדרך. לסיום הפרויקט עשינו מימון המונים וקיבלנו תמיכה מהקהל״.

מכל האמנים שהצגת לאורך השנים ושעבדת איתם – למה דווקא הוא?

״זו שאלה טובה. טומס קרונר היה ערירי והציורים שלו כבשו את ליבי. נורא שמחתי להוציא את הספר – זו הייתה חוויה נהדרת, בתחום שלא היכרתי״.

הגלריה שלך קיימת כבר 45 שנה. איך את עובדת?

״אני עובדת. בעבר הייתי עושה 8-10 תערוכות בשנה. עכשיו פחות. אני עושה הכול יותר לאט, לוקחת כמה ימי חופש – ראשון ושני סגור. שלישי עד שישי אני פותחת לכמה שעות. פעם בחודש חברתי הפסיכולוגית שולמית קרייטלר עושה שיח גלריה שמתחבר לאמנות שאני מציגה, היא מפענחת ונותנת פרשנויות, ואנשים מרותקים״.

בימים אלה מוצגות בגלריה טובה אוסמן שתי תערוכות, בגלריה פנימה מוצגת תערוכת ציור של אירה שנקמן ופיסול של חיים תמיר, ואילו בחלון הגלריה אורלי עזרן  מציגה מיצב אדריכלי תחת הכותרת ״תמרות עשן״: ״במציאות העכשווית, מרחב החלון מתפקד עבורי כקופסת טלוויזיה להבעה של מציאות רבודה. מבעד לקיר הזכוכית המיצב מציע מטאפורה למראות ההרס והשבר מהמלחמה. העננה של העשן המאובק, הדליל, האמורפי הופכת במיצב לאלמנט פיסולי, צורה מעובה, יצרית, מן הסתם חייתית, אלגורית. הפיל שבחדר אינו רק ענן סמוי, אלא בעל נוכחות קונקרטית אקספרסיבית״, אומרת עזרן. לדבריה, ההשתקפויות של המבנים ואתר הבניה של הרכבת הקלה מתכתבים עם העבודה ועם הלך רוח שמאחוריה.

את ממשיכה לפגוש אמנים חדשים שלא היכרת?

״כל הזמן. אני פחות מחפשת – אבל אפשר תמיד להפעיל אותי. חבר מביא חבר. עכשיו ישראל קבלה הכיר לי חבר שלו. הוא גם ריגש אותי כשממש לאחרונה, בראיון לרגל התערוכה שלו שמוצגת עכשיו בגלריה גבעון הוא הזכיר איך אני פתחתי לו את הדלת. אין לי ציפיות ולכן אין לי אכזבות.

״אני בוחרת את האמנים שאני מציגה לפי רצוני, מציגה גם אמני עבר – שחלקם נשכחים – וגם אמנים עכשוויים. אני בוחרת את האמנים לפי מה שאני רואה ונותנת להם להציג כשאני חושבת שיש להם גרעין חזק מאוד. כך הכרתי את מקס פרידמן. נכנס בן אדם ואומר לי שהוא רוצה להציג אצלי – לא שמעתי עליו קודם, ואמרתי תראה לי עבודות.

״מסתבר שכשהוא היה בן 25 הצליח מאוד – הוא זכה בפרס וולף, הציג במוזיאון הרצליה ובגלריה נגא, ועבודה שלו הייתה על השער של מגזין סטודיו בזמנו (מרדכי ואנונו עם שן זהב). הוא הצליח מהר ונסע לחו״ל, עבד תקופה באירופה וכשחזר היה בדיכאון ולא עבד תקופה ארוכה. אולי עשרים שנה. עכשיו בשנים האחרונות עשיתי לו כמה תערוכות. זו רק דוגמה. הצלחה מוקדמת מדי היא לא בריאה. לא צריך לרוץ להציג במוזיאון, צריך להבשיל קודם״.

---

גלריה טובה אוסמן
בן יהודה 100
אירוע לכבוד הספר לטומס קרונר: שבת, 11.1, בשעה 12:00