פסטיבל אטסיב: קולנוע אפריקאי שהוא פשוט יפהפה

הסרטים של ג׳יבריל דיופ ממבטי הם מהיפים שראיתי. יש בהם איזו איכות קולנועית יוצאת דופן, שום דבר בהם לא מובן מאליו, אין בהם קצה של קצה של שיפוטיות של בני אדם, ובו זמנית הם פוליטיים באיזה אופן לא מתפשר. הדמויות שלו נפלאות ומורכבות, השחקנים נהדרים, הסיפורים שהוא מספר אף פעם לא מסופרים באיזה אופן פשוט להתרה או פשטני, אבל הם תמיד אנושיים ונדיבים ומלאי יופי.

החלום, המציאות, המציאות המאווה או דווקא זו הסוריאליסטית, כל אלו הם חלק מעולם ממשי וריאליסטי שנבנה על המסך. ובעיקר בכל פריים בכל אחד מן הסרטים שלו ניכרת איזו רגישות אסתטית יוצאת דופן. השבוע ארבעה מהם יוקרנו בסינמטק תל אביב, במסגרת פסטיבל אטסיב, אל תחמיצו אותם ואת הפסטיבל שבו הם יוקרנו. 

אבל לפני הסרטים שלו, ועוד סרטים שיוקרנו בפסטיבל הזה, משהו על הפסטיבל עצמו. אטסיב (אל דאגה!), הוא פסטיבל שנוסד ב־2018. יזם אותו הבמאי והיוצר בזי גטה שגם מנהל אותו לאורך השנים, והוא מוקדש לקולנוע אפריקאי – מהיבשת והפזורה האפריקאית ומישראל.

התכנית שלו, גם השנה, היא תכנית עשירה, יחודית ומרתקת. היא ייחודית גם בבחירה של סרטים שנדיר לראות אותם כאן, וגם בתמונה העולה ממנה. כאילו כל הסרטים לא רק עומדים לעצמם, אלא יוצרים איזו נוכחות של קולות וסיפורים ומקומות שמחוץ למבט שלנו כאן.

אחד הדברים היפהפיים בתכנית השנה, הוא כאמור הרטרוספקטיבה לסרטים של ממבטי, יוצר נפלא, שחקן, במאי, משורר, פעיל פוליטי, וקולנוען פורץ דרך מסנגל. את כל הכישורים והזהויות האלה אפשר לראות בשכבות שעל המסך בסרטים הנהדרים שלו. במילים אחרות, הוא לא רק קולנוען, אלא גם צייר ומשורר, ושחקן ואיש עם קשב ותבונה פוליטית, ואת כל זה הוא מביא אל המסך.

סרטו הארוך הראשון טוקי בוקי (מסע הצבועים) מ־1973, הוצג בפסטיבל קאן ונחשב ליצירת מופת וקלאסיקה קולנועית של ממש. הסיפור לכאורה פשוט, ולכאורה גם סופר לא מעט: גבר ואשה צעירים מואסים בחייהם בדקר וחולמים להגיע לפריז. אבל האופן שבו הוא מספר אותו הוא אחר לגמרי. סצינת הפתיחה שלו, הדמות, המרחב שבו היא נמצאת, מה שעולה ממנה, היא סצנה שכולה יופי צרוף. 

במהלך הסרט, שני הצעירים מסתובבים רכובים על אופנוע שבחזית שלו מורכבות קרניים מפוארות של חיה,בין חלקיה השונים של דקר, ומתכוננים אל היציאה ממנה. בעבודה קולנועית מופלאה, והתבוננות ייחודית בדמויות ובמרחב, הולך ונבנה העולם הפוסט קולוניאלי על כל מראותיו ומוראותיו. באמצעות שפה יחודית, נטוראליסטית, ודרך מה שמכונה במחקר אפרו־סוריאליזם, הוא בונה את הסיפור שכבות על גבי שכבות, חלקים חלקים, והתוצאה היא קולנוע יוצא דופן ומטלטל.

העיר הקולוניאלית על כל ריבודיה, האדריכלות המפוארת בצד עוני בלתי נתפס, הופכת להיות כמעט דמות בסרט. גם היא כמו הדמויות שלו עוברת מסע התפכחות מכאיב ומדמם. הסרט הופך להיות אחד מהסרטים החשובים בקולנוע מאפריקה, והתמונה האיקונית מן הסרט הופכת להיות דימוי ויזואלי של אחד ממסעות ההופעות של ביונסה.

אחד הדברים היפהפיים בתכנית השנה, הוא הרטרוספקטיבה לסרטים של ג׳יבריל דיופ ממבטי, יוצר נפלא, שחקן, במאי, משורר, פעיל פוליטי, וקולנוען פורץ דרך מסנגל. הוא לא רק קולנוען, אלא גם צייר ומשורר, ושחקן ואיש עם קשב ותבונה פוליטית, ואת כל זה הוא מביא אל המסך

ב־1992 ממבטי חוזר עם סרט ארוך שני, ״צבועים״, עיבוד נפלא ומטלטל למחזה ״ביקור הגברת הזקנה״. הדמות הראשית, אשה קשישה ועשירה מאוד, חוזרת לכפר הולדתה ויורדת מהרכבת עם צי של עוזרים ומשרתים. הכפר הוא כפר זנוח ועני מאד, וכשאנשיו שומעים על הביקור המתוכנן הם כמעט לא יכולים להכיל את ההתרגשות והציפייה.

הסיפור שנפרש הוא סיפור מטלטל שאי אפשר להתיק ממנו את המבט. ממבטי מספר את מה שקורה בין אדם לעצמו, בין אדם לזולתו, כשאפשרויות ההתעשרות הולכות ונהיות ממשיות באיזה אופן שכמעט אי אפשר לדמיין. הסיפור שהוא מספר לא משאיר אוויר מן הצד האחד, אבל מרהיב ומופלא מן הצד השני.

זה סיפור שהוא כולו סיפור ממשי על אנשים בשר ודם שנוגע באיזה עצב עמוק. האשה עצמה, על כל מה שעברה בדרך לעושר הבלתי נתפס, האיש שמולו הולך ופונה הכפר כולו, כל מי שמתקרבים ונוגעים באפשרות לחיים של רווחה במקום שבו העוני גוזר עליהם כליה, כל אלה מטלטלים את הצופה.

גם בסרט הזה ממבטי, המשורר, האמן, מתעלה להפשטות דקות, היופי ממלא את המסך, הטוב והרע, הגדלות האנושית, היופי הנדיר, הכיעור, הנדיבות, והרוע הצרוף, כל אילו מתחלפים באיזו סחרחרת, והנשמה נעתקת. 

שני הסרטים הקצרים שלו שיוקרנו, ״לה פרנק״ ו״הילדה שמכרה את השמש״, הם סרטים שבמרכזם דמויות שובות לב. ״הילדה שמכרה את השמש״ נפתח בסצנה מפעימה, כמעט מחול של ממש, שבו הגוף עצמו והלבוש מחליפים תפקידים. באיזה אופן מרהיב ומתעתע הסרט עובר מהסצנה הזו למי שעומדת במרכזו, ילדה קטנה מלאת חיוניות וגאה, נכדה לסבתא עיוורת, שנעזרת בקביים להליכה.

כשהיא מחליטה ״לצאת לעבוד״, כי גם ״בת יכולה לעשות כל מה שבנים יכולים״, היא מסתובבת ברחובות כשהיא מוכרת עיתונים של הממשלה. אין בסיפור הזה טיפה של צדקנות, גם לא ייפוי של מציאות. הדמויות שסביבה הן כולן לגמרי בלבדיותן, אבל יש ביניהן גם איזו סולידריות מרחיבת לב. מה שמתחולל ביניהן יוצר סיפור מפתיע מפעים ועשוי נפלא. את הסרט מקדיש ממבטי ״לאומץ ליבם של ילדי הרחוב״.

הדמות במרכזו של הסרט הקצר ״לה פרנק״ הוא אמן עני מרוד שקונה (וזוכה) בכרטיס הגרלה. הנוכחות שלו היא נוכחות כובשת, התנועה שלו בעולם התובעני והכאוטי שבתוכו הוא חי היא כמעט ריקוד, והמוזיקה, היא כמעט דמות בפני עצמה. גם בסרט הזה הפנטזיה, הסיוט, והמציאות עצמה, מתערבבים באיזה אופן שקשה להבחין ביניהם. זה סרט על דמות נוגעת ללב ומפעימה, בלי מוסר השכל, אבל עם חוכמה עמוקה, ויופי יוצא דופן. 

אם תצטרכו לבחור סרט אחד ללכת אליו בשבוע הקרוב, בחרו משהו מתוך התכנית הנהדרת של פסטיבל קולנוע מאפריקה. חלק גדול מהסרטים שמוקרנים שם מוקרנים באופן חד פעמי, את רובם אי אפשר לראות בשום מקום אחר

בצד הרטרוספקטיבה הזו יש בפסטיבל עוד סרטים נהדרים, תעודיים, בדיוניים, ארוכים וקצרים, אי אפשר כמובן להזכיר את כולם. הנה למשל סרט הפתיחה ״פלה קוטי: המוזיקה היא הנשק״, סרט שמתעד את המוזיקאי הנפלא פלה קוטי, שייסד את האפרוביט.

הסרט צולם בלאגוס ב־1982, בשיא הקריירה שלו, ועוקב אחר המוזיקאי והאנשים סביבו במהלך המאבק שהובילו נגד הרשויות הממשלתיות המושחתות. זה סרט עם ועל מוזיקה נהדרת, אבל לא פחות מזה הוא מעורר שאלות ומחשבות על הכוח שלה, על אפשרויות המאבק, וגם על המתח שבין חיים יצירתיים ומלאי חיות לבין החיים הפרטיים והמחויבות למי שקרובים לך. 

סרט יפה אחר הוא הסרט העלילתי הברזילאי ״היום שבו פגשתי בך״. זקה, הדמות שבמרכזו, איש צעיר שחי עם שותף וקשה לו לקום בבקר, הוא דמות שובת לב. כשהוא מפוטר מהעבודה שלו הוא לוקח טרמפ עם מי שבישרה לו על הפיטורין, ומכאן הכל מתרחב. זו לא עלילה מפתיעה, וגם לא מתרחשים בה המון אירועים, אבל מה שקורה בין שני האנשים האלה שמוצאים את עצמם אחד עם השני, ובעיקר איך שהוא קורה, הוא פשוט שובה לב, ומקסים, ואנושי עד כדי שמחה.

סרט תעודי אחר, על דמות אחרת לגמרי הוא ״האודיסאה של סמי״. סמי, איש מעורר השראה ונוגע ללב שעסוק במשך 19 שנים בתרגום האודיסאה לאמהרית. האודיסאה שלו עצמו לא לגמרי מתבהרת מן הסרט, אבל ברור שהיא ארוכה ומאתגרת.

העיקשות שלו במשימה המופתית שלקח על חייו, העבודה על מחשב חצי מתפרק, החברות הקרובה עם צייר נפלא שכבר איננו בחיים, ומעט הפרטים שהוא מספר על חייו הפרטיים, כל אלו הופכים אותו לדמות שנכנסת ללב ומעוררת השתאות. כשהפרויקט מסתיים והעותקים מוכנים לחלוקה, נדמה שאודיסאה אחרת עומדת לפתחו. 

אם תצטרכו לבחור סרט אחד ללכת אליו בשבוע הקרוב, בחרו משהו מתוך התכנית הנהדרת של פסטיבל קולנוע מאפריקה. חלק גדול מהסרטים שמוקרנים שם מוקרנים באופן חד פעמי, את רובם אי אפשר לראות בשום מקום אחר, ויש שם קולנוע שהוא פשוט יפהפה. 

---

אטסיב: פסטיבל קולנוע אפריקאי
סינמטק תל אביב, 14-18.1
יזם ומנהל: בזי גטה
אוצרת המסגרת הישראלית: בת־שחר גורמזאנו גורפינקל