עידן גולקו // המשוואה

לפני כשנתיים הצגתי בחיפה את תערוכת היחיד P.T.SS.D Generation 3.0 (אוצר: שחר דור). התערוכה עסקה בהתמודדות האישית שלי עם טראומה בין־דורית, כמי שנמנה עם דור שלישי לשואה, והצגתי בה עבודות במדיות שונות – צילום, יצירה פלסטית, גופי תאורה ועוד. אחת העבודות המרכזיות נקראה ״המשוואה״ – עבודת אינסטליישן המדמה קיר בלשי, העוסקת בפרק זמן ספציפי שבו שהה סבי במחנה ההשמדה אושוויץ־בירקנאו כילד בן 13.

באמצעות מחקר ארוך ניסיתי לחשוף את פניהם של האנשים ששירתו במחנה באותו פרק זמן – גברים ונשים, קצינים בכירים ושומרים זוטרים, וכמובן, ד״ר מנגלה. ביקשתי לראות את פניהם ולנסות להבין דרכם משהו על מסוגלותה של האנושיות לבצע מעשים זוועתיים.

יחד עם זאת, היה ברור לי שהיצירה היא גם דרך נוספת להתקרב לסבא שלי ולחוויה שלו. סבי נהרג בתאונת עבודה כחודשיים לאחר שנולדתי, וכך גדלתי עם סיפורים מקוטעים ושברי אינפורמציה, מאחר שהוא כמעט ולא שיתף את חוויותיו מאושוויץ.

האובססיה שלי לתקופה הזו החלה בגיל 13, כשהכנתי את עבודת השורשים. מאז היא הלכה והעמיקה ונהייתה חלק מה די.אנ.איי המנטלי שלי. בתהליך המחקר נחשפתי לעובדות נוספות על סבי ועל הנאצים ששירתו במחנה. ידעתי מיד שאני רוצה לבנות את העבודה כקיר בלשי – עם נעצים וחוטים אדומים המקשרים בין אנשים, צילומים ועובדות.

בזמן שהתקנתי את העבודה בפעם הראשונה, הרגשתי שחסר עוד משהו. הקיר היה מלא בתמונות של נאצים שנשאו תפקידים, חלקם קשורים ישירות לסבא שלי. הרבה פנים, הרבה עיניים. ככל שהעמקתי להביט, הבנתי שלעבודה הזאת חסר חלק נוסף – המשוואה.

מעבר לסגירת המעגל שעשיתי עם סבתי מצד אבא, ועם סבי מצד אמא (נושא התערוכה), הרגשתי בנוח עם העבודה והמסר שלה. שמתי לב שהיא גורמת לאי נחת בקרב המקומיים, אך בו זמנית פותחת דיון ושיח חיובי

בצד שמאל של הקיר מלא הפרצופים והפרטים, הדבקתי את הסימן המתמטי ״שווה״ ולידו הדבקתי צילום קטן, שבו נראה גרמני יורה למוות באימא שמחזיקה את בנה הקטן על זרועותיה. על הצילום כתבתי ״איך אוכל לסמוך שוב על המין האנושי?״. בצידו השני של הקיר תליתי תמונה צבעונית אחת של בתי הקטנה, ולידה הדבקתי את הסימן המתמטי ״גדול מ־״. הבחירה הזו מסמלת עבורי את הבחירה בחיים.

לא גדלתי עם התחושה שאני רוצה ילדים. פחדתי מעוד שואה; הסיפורים פשוט הכריעו אותי. לפני 11 שנים, הכרתי את רוני, אשתי, והחלטתי שאני רוצה להיות אבא. אביגיל נולדה כשהייתי בן 40, והפכתי לאבא – אבל הפחדים והמועקה רק גדלו.

הבנתי שאני רוצה וצריך לבטא את זה אמנותית, כי זו דרכי להתמודד עם עצמי ועם החיים. כך התחיל הפרויקט. הבחירה בחיים היא לא מובנת מאליה עבורי. איך אפשר להביא לעולם האכזרי הזה נפש רכה כל כך, ועוד להיות אחראי עליה? איך אפשר להביא נשמה תמימה לעולם שמסרב ללמוד וחוזר שוב ושוב על אותן טעויות? התשובה שלי היא כוח החיים. סבא שלי, ששרד יום אחר יום במשך תשעה חודשים ארוכים, רצה מאוד לחיות. אני מרגיש שאני מגשים חובה מוסרית כלפיו.

הרבה אנשים פגשו אותי ואת העבודות בתערוכה בחיפה – מבוגרים וצעירים כאחד. מה שהיה משותף לתגובות היה הרלוונטיות של השיח וההתמודדות עם טראומה והעברה בין־דורית של טראומה, אל מול האפשרות לריפוי באמצעות ביטוי אמנותי.

היה ברור לי שאני חייב להמשיך. שזה גדול וחשוב ממני. באופן טבעי סימנתי את גרמניה כיעד לתערוכה הבאה. מסיבות לוגיסטיות בחרתי להתמקד בעבודה ״המשוואה״ – עבודה שאפשר לקחת במזוודה, ושיומיים לאחר מכן תוכל להיות תלויה על קיר באורך 8-10 מטרים.

לאחר שנה של התכתבויות רבות עם גופים שונים, הצלחתי להגיע ל״בלאו פבריק״ – מרכז לתרבות ואמנות עכשווית בדרזדן. מנהל המקום אהב את העבודה והזמין אותי להציג אותה. אל המקום הגעתי דרך מכון גתה בישראל, שמאהב את הרעיון וקישר אותי עם מכון גתה בדרזדן. מיקום מקרי וסימבולי להפליא, מאחר שסבתי נולדה וגדלה בדרזדן עד שברחה עם משפחתה ב־1934.

מאז שחזרתי מדרזדן אני עדיין מעבד את החוויה. מעבר לסגירת המעגל שעשיתי עם סבתי מצד אבא, ועם סבי מצד אמא (נושא התערוכה), הרגשתי בנוח עם העבודה והמסר שלה. שמתי לב שהיא גורמת לאי נחת בקרב המקומיים, אך בו זמנית פותחת דיון ושיח חיובי. זו רפואה בשבילי.

הרעב שלי להציג את העבודה ואת הפרויקט כולו בגרמניה רק גדל. אני רוצה שיותר גרמנים יראו את זה. אני רוצה לדבר איתם, לפגוש אותם. אני רוצה להמשיך ולהעמיק במחקר של העברה בין־דורית של טראומה, לבחון את היכולת להסיט את מסלולו של רצף ה די.אנ.איי המנטלי באמצעות ביטוי אמנותי. לחזות בזמן אמת באבולוציה של הנפש. העבודה תוצג בבלאו פבריק (Blaue Fabrik) בדרזדן עד תחילת 2025.

---

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו