״אביב נצחי״: משנות ה־60 בעין הוד למוזיאון הרצליה של ימינו

״אביב נצחי״, אחת מתוך חמש תערוכות שמוצגות במוזיאון הרצליה תחת הכותרת ״טקסטיל־אמנות־טקסטיל׳, כוללת מבחר מאוסף השטיחים שנארגו בסדנת ממבוש, שפעלה בכפר עין הוד בשנים 1966–1985. התערוכה, שאצרה צאלה קוטלר הדרי, מוקדשת לשטיחי הטַפֵּטִין (tapestry) שנארגו בשנים 1966-1985 בסדנה של איצ׳ה ממבוש ובת זוגו אביבה מרגלית בכפר האמנים עין הוד.

מוצגים בה 18 שטיחים שנארגו על בסיס ציורים של מיטב אמני התקופה שיועדו לכך מראש: עובדיה אלקרא, מרדכי ארדון, ז׳אן (הנס) ארפ, נפתלי בזם, יוסל ברגנר, שרגא ווייל, אנה טיכו, מרסל ינקו, אביבה מרגלית, דני קרוון ואברהם רטנר.

חמש התערוכות שמתפרשות על פני המוזיאון כולו, כוללות עבודות של 37 יוצרים, ותיקים וצעירים, ומשקפות פרספקטיבות על עולמות הקראפט השונים. התערוכות מדגימות את התפתחות התחום שנתפס בעבר יותר כאומנות שימושית ודקורטיבית (Craft), ועוקבות אחר החתירה של יוצרי הטקסטיל המקומיים לניסוח שפה אישית וייחודית, תוך התייחסות לסוגיות של מגדר, זהות, שורשים והשפעות תרבותיות מבית ומחוץ.

החשיפה המחודשת של המפעל המיוחד במסגרת מוזיאלית, מתמקדת בפרק שכמעט לא זכה ליחס אוטונומי ונתפס עד כה כעין הערת שוליים ליצירתם של האמנים. כך, התערוכה בוחנת פרק היסטורי, קצר אך חשוב, באמנות ובתרבות הישראלית, שבו נקשרו יחד מלאכת יד, עיצוב טקסטיל ואמנות.

רוב השטיחים המוצגים הם מהאוסף הפרטי של ממבוש ומרגלית, כשלצידם מוצגים גם שטיחים מאוספים פרטיים שנחשפים לראשונה לקהל לאחר שנים רבות. בחלק ההיסטורי של התערוכה מוצג שטיח נוסף של עובדיה אלקרא לצד מתווים, צילומים ופריטים היסטוריים מקוריים מסדנת ממבוש ומהאוסף של שרגא ווייל ודני קרוון, וכן סרט תיעודי קצר.

ממבוש היה בין מקימי עין הוד ופעל רבות להפיכתו מוביל וקובע בעולם האמנות בארץ ובעולם. היו לו קשרים ענפים בכל מקום, היתה לו אישיות כריזמטית והוא ידע לנתב את זה לטובת ענייני הכפר

ייצור השטיחים בסדנה, ביטא עמדה אמנותית כמו גם תחושת שליחות ציונית. ״זה היה לגמרי מפעל ציוני״, אומרת קוטלר הדרי, שמשמשת בתפקידה הקבוע כאוצרת של הגלריה לאמנות בעין הוד. היא ליקטה ואספה את אוסף השטיחים לאחר שקיבלה פניה מאיה לוריא, האוצרת הראשית של המוזיאון. ״כשאיה הגתה את הרעיון של מערך תערוכות הטקסטיל, היא הזמינה אותי לצלול לפרק של הסדנה לאריגת השטיחים של ממבוש ומרגלית, ואני כמובן לקחתי את ההזדמנות בשתי ידיים״.

איך זה מתקשר לעבודה בגלריה?

״במסגרת התפקיד שלי בגלריה אני פועלת בין השאר בשימורה של ההיסטוריה של הכפר ושל האמנים המייסדים וההשפעה שלהם על האמנות הארץ־ישראלית. בעין הוד פעלו הטובים שבאמני ישראל. ממבוש היה אחד מהם והיה לא פחות מאגדה בכפר.

״הוא היה בין מקימיו ופעל רבות להפיכתו מוביל וקובע בעולם האמנות בארץ ובעולם. היו לו קשרים ענפים בכל מקום, היתה לו אישיות כריזמטית והוא ידע לנתב את זה לטובת ענייני הכפר. כשחקרתי את ההיסטוריה שלו, התאהבתי באישיות הצבעונית שלו. ברור לי שאם היינו מכירים, היינו הופכים לחברים״.

והשטיחים?

״שמעתי על אוסף השטיחים של ממבוש, אבל מעולם לא ראיתי אותם לפני. כשאיה לוריא הציעה לי לעסוק בזה בנובמבר 2023, צללתי למחקר שהתקיים ברובו בתחילת המלחמה, מה שסייע לי לצוף בתוך כל התקופה האיומה הזו״.

״היה קשה ללקט את כל השטיחים. רובם נמכרו. ממבוש היה איש מכירות מצויין וסייע גם במכירתם. בנוסף נכנסנו, יובל קשת עוזר האוצרת ואני, למקום שבו נשמר האוסף הפרטי של ממבוש ומרגלית, שהיה סגור מספר שנים. זו היתה משימה בפני עצמה ולשמחתנו מצאנו שם אוסף נהדר שנשמר בצורה פנטסטית. לצד אלו איתרנו גם אספנים פרטיים שהשאילו לנו את השטיחים לטובת התערוכה״.

ספרי על ההיסטוריה של הסדנה.

״העשורים הראשונים בעין הוד התאפיינו ביצירת מרחב של ׳אמן־אומן׳ המשלב בין אמנות גבוהה למלאכת יד. לטובת פעילות זו פעל ממבוש לצד מרסל ינקו שיחד העניקו את השם ׳אמן־ארטיזן׳. הם שאפו לייסד שורשים לאומיים לאמנות הישראלית הצעירה, להטמיע אותה בחיי היומיום ולבסס מקור פרנסה לאמנים ולתושבי האזור.

״כל אלו הביאו את הזוג ממבוש־מרגלית לפתוח בסוף שנות ה־50 מרכז לאמנות ומלאכת מחשבת בעין הוד, שבשיאו, בשנות ה־70, כלל סדנה לקרמיקה, סדנה להדפס ואת גולת הכותרת – הסדנה לאריגת שטיחים. בשנות ה־60 זכו שטיחי קיר אמנותיים לעדנה מחודשת בעולם. האופנה לא פסחה על חושיו המחודדים של ממבוש, והפעילות סייעה לו להוביל את מטרותיו היזמיות בהקשר של הכפר״.

וסדנת האריגה?

״סדנת האריגה התמחתה בשטיחים בטכניקת הטפטין – מלאכת אריגה ידנית בנול שמאפשרת יצירת דוגמאות מורכבות. בטכניקה הזו חוטי הערב נקשרים על פני חוטי השתי, הנותרים סמויים מן העין.

״שורשי המלאכה הם עוד במאה ה־15 בצרפת, אז פתחה משפחת צובעי חוטים מפעל לאריגת שטיחי קיר מצוירים. המלאכה שלהם זכתה לביקוש ולפרסום כה רבים עד ששמם, גובלן (Gobelin), הפך לשם נרדף לשטיחים הנארגים בטכניקת הטפטין.

״בשנות ה־50 וה־60 לימד האמן ז׳אן לורסא את אמנות הטפטין בבית הספר למלאכה בכפר אובוסון בצרפת. הבשורה הגיעה גם לישראל עד שב־1963 אצר מנהל מוזיאון תל אביב, חיים גמזו, בבית דיזנגוף שתי תערוכות שביססו את מעמדו של המדיום בזירה המקומית. ממבוש נסע לאובוסון יחד עם מרגלית ושניהם התאהבו בשטיחי הקיר של לורסא. הוא חשב חשב ש׳את מה שאפשר לעשות באובסון, אפשר לעשות לא פחות טוב בעין הוד׳״.

כל מילימטר נארג ביד

המסע ליצירת השטיח האמנותי היה ארוך, מספרת קוטלר הדרי: אריגה של שטיח אחד ארכה כתשעה חודשים ועובדת מיומנת יכלה לארוג כחצי מטר רבוע בלבד בחודש. האישור ליצירת שטיח היה שמור לממבוש. ״השטיחים אמנם זכו להכרה בארץ, אבל בשל מחירם הגבוה נמכרו בעיקר לאספנים בחו״ל, ובישראל הם נעשו לסמל סטטוס. ׳כאן כל מילימטר נארג ביד. זה עולה הון׳, נהג ממבוש לומר״.

ב־1975, בשיא פעילותה של הסדנה, התקיימה תערוכה מקיפה לשטיחי סדנת ממבוש במוזיאון היהודי בניו יורק, שבה הוצגו 33 שטיחים. בטקסט הפותח את קטלוג התערוכה סיכם פרופ׳ אברהם קאמפף כי יוזמת הסדנה של ממבוש היא ״מיזם ומאמץ חלוצי״.

מה את יכולה לספר על הדימויים שמאפיינים את השטיחים שנוצרו בסדנה?

״רבים מהשטיחים שנארגו בסדנה הציגו תמות, מוטיבים וסימבולים יהודיים־תנ״כיים, כמו המנורה, לוחות הברית, תיבת נוח או הר סיני. חלקם התאפיינו בסגנון מופשט תקופתי או הציגו את נופי הארץ.

״רוב השטיחים התבססו על יצירות חדשות שיועדו מראש לאריגה כשטיחים, אבל חלקם התבססו על ציורים קיימים. בתהליך היצירה נדרש מעבר ממדיום הציור למדיום האריגה, המצריך שליטה גם באיכויות כמו־פיסוליות. השטיחים התאפיינו בתעוזה צבעונית מרשימה, שהשתמרה גם אחרי 60 שנה. בכמה מהם בולטת טכניקה ייחודית של עירוב גוונים ליצירת טקסטורות מורכבות. בשטיחים ספורים המבע הוא רישומי מונוכרומטי ומינורי, בגוני שחור ולבן״.

ברור לי שהצד האחורי מרשים לעיתים יותר מהקדמי, יש בו מידה של אקספרסיביות שלא בהכרח באה לידי ביטוי בצד הקדמי. זהו הצד של העבודה

מאיפה הגיעו האורגות?

״בתחילה הן הגיעו מחוף הכרמל. האורגת הראשונה, עמליה שריג, הגיעה מגבע כרמל ועם הזמן הפכה להיות מנהלת הסדנה. האורגות היו חלק בלתי נפרד מהיצירה. משנת 1972 החלו לעבוד בסדנה גם אורגות מדליית אל כרמל, ונוצר קשר הדוק בין היישובים. עם השנים הצטרף גם חמוד אלקארא לסדנה, שהפך למנהל בפועל ויד ימינו של ממבוש״.

מה היה המודל הכלכלי של הסדנה?

״המקום הוקם מלכתחילה כמרחב עבודה מוכר. בעזרת קשריו היה אמון ממבוש על השיווק של השטיחים. הם נמכרו באותה התקופה ב־1,000 לירות למ״ר, מה ששווה ערך ל־9,000 שקלים של היום. השטיחים הוצגו בתערוכות בארץ ובעולם ונרכשו בעיקר על ידי יהודים. הם היו סמלי סטטוס״.

איך נבחר השם לתערוכה?

״השם נבחר מתוך ציטוט של ממבוש בכתבה שהתפרסמה בעיתון הארץ לאחר מותו, שאותה כתב נחמיה שטרסלר ובה הוא מצטט את ממבוש שנהג לומר: ׳לחיות בישראל זו זכות גדולה. באודסה קפוא בחורף לגמרי, ואצלנו החורף הוא אביב נצחי. האם יש עוד מקום יפה כזה, עם נוף כזה, כמו כאן אצלנו בעין הוד?׳.

״הציטוטים של ממבוש הפכו לנכסי צאן ברזל. עוד הוא נהג לומר כשעלה ייאוש ממצב המדינה: ׳אל תבזבזו כל כך מהר את הייאוש – עוד תזדקקו לו׳, וכציוני בכל רמ״ח אבריו, נהג לומר גם ש׳אשרי אדם שהולך לישון וארץ ישראל למראשותיו׳״.

האופן שבו נבחר להציג את העבודות נקשר גם בצורת האריגה, שנעשית כשהאורגת עובדת על חלקו האחורי של השטיח. את צדו הקדמי היתה יכולה לראות רק באמצעות מראה שאותה העבירו אל החלק התחתון של האריגה. בתערוכה, שעיצב אריאל ערמוני, מוצגים השטיחים על גבי מסגרות כששני צידי העבודה חשופים לעיני המבקר. ״ברור לי שהצד האחורי מרשים לעיתים יותר מהקדמי, יש בו מידה של אקספרסיביות שלא בהכרח באה לידי ביטוי בצד הקדמי. זהו הצד של העבודה״.

קוטלר הדרי, שבין השאר נמנית על חברי הוועד המנהל של איגוד האוצרות והאוצרים, מבקשת להתייחס למצב ואומרת: ״אנחנו בתוך 15 חודשים של מלחמה, שבהם גם עולם התרבות נמצא בחזית ועל הכוונת. אנחנו מתמודדים עם מעשים ואמירות וכולנו צריכים לעמוד על המשמר שלא יקרה לתחומים האלו שום דבר.

״אמנות ותרבות הם כלי מעבד מציאות, שמסייע להבין את עצמנו ונותן רוח ורווחה. לא מדובר בשום צורה במותרות. זה הבסיס לחיים המשותפים שלנו כאן, במרחב המורכב שלנו, ומפחיד לראות שיש מי שחותר תחתיו – אם במרכז הארץ או בפריפריה שלעיתים נחבאת מהעין. החובה שלנו, של כל השחקנים בשדה – אמנים, אוצרים, חוקרים וחובבי אמנות – היא לשים לב למה שקורה סביבנו ולא לתת לדברים מסוימים לקרות״.

---

אביב נצחי
אוצרת: צאלה קוטלר הדרי
מוזיאון הרצליה, הבנים 4
נעילה: 26.4