דרך אגב // האינטימיות של האוזן, עריצות העין

קיטוב, שנאה, אפוקליפטיות וסקרנות

לעזרא קליין, עיתונאי בניו יורק טיימס, יש תיאוריה שכל מי שנשאב לתוך עולם הפודקאסטים יכול להעיד שהיא נכונה: בניגוד לכל שאר כלי התקשורת שמלבים קיטוב וזעם אצל הצרכנים שלהם, את זירת הפודקאסטים מניע דווקא רגש אנושי אחר – סקרנות.

אפילו ג׳ו רוגן, הפודקאסטר המצליח בעולם שמשמש כשופר לרעיונות רדיקליים מהימין, אומר קליין, מארח מדי פעם אסטרופיזיקאי לשיחה של שלוש שעות על חורים שחורים. קליין מעיד שהוא יכול להאזין בנחת לפודקאסט של מישהו שמחזיק דעות הפוכות משלו – וההאזנה דווקא תקרב ביניהם, ולא תרחיק.

איך זה קרה? מפתה מאוד לחשוב שהכוח יוצא הדופן של הפוקדקאסטים נובע מכך שהם מפעילים את חוש השמיעה. בעוד בעיתונים, בטלוויזיה ובאינטרנט מולכת העין העריצה וחסרת הרחמים, שסורקת את הטקסטים שאנחנו קוראים, מתבוננת בסרטונים ובתמונות ושופטת אותם – בפודקאסטים האוזן היא הגיבורה הראשית. 

קל להיזכר בהקשר הזה בסוקרטס, שדיבר על הכתיבה כפעולה שמרחיקה את האדם מעצמו, לעומת דיאלוג שמקרב: ״הכתיבה תביא לידי שכחה בנפשם של אלה שילמדו אותה, כי הם לא יפעילו את זיכרונם, אלא ישימו את מבטחם בכתב, שהוא דבר חיצוני וסומך על סימנים שאינם משלו, במקום לזכור מתוך עצמם״ (מתוך הדיאלוג ״פיידרוס״; תרגום: chatGPT). 

בניגוד לכל כלי התקשורת האחרים, בעולם הפודקאסטים לא מולך אלגוריתם אוטומטי שמנסה לסחוט כל פיסת תשומת לב מהמשתמשים. פודקאסטים לא מוחזקים בגנים סגורים שנשלטים על ידי תאגידים כמו מטא, ושנועדו לשמור אותנו שם כמה שיותר זמן

אמירות נחרצות יותר מספק רודולף שטיינר, ממציא האנתרופוסופיה, שראה בחוש הראייה חוש ״חיצוני״, ש״מנתק״ את הצופה מהסביבה שלו וגורם לו לשפוט אותה ולהרגיש מחוץ לה. זאת, בעוד שחוש השמיעה היה בעיניו חוש שמחובר לעולם הפנימי של השומע, ושמייצר תחושה אינטימית וחוויה של מעורבות. 

יכול להיות ששטיינר, סוקרטס וקליין צודקים. אבל בראיון שקליין ערך השבוע עם כריס הייז, מנחה ב־MSNBC, שכתב ספר על הפיכתה של תשומת הלב למשאב נדיר, הייז מעלה טענה אחרת לגמרי: הוא מזכיר שבניגוד לכל כלי התקשורת האחרים, בעולם הפודקאסטים לא מולך אלגוריתם אוטומטי שמנסה לסחוט כל פיסת תשומת לב מהמשתמשים. פודקאסטים לא מוחזקים בגנים סגורים שנשלטים על ידי תאגידים כמו מטא, ושנועדו לשמור אותנו שם כמה שיותר זמן.

מאז שהומצאו על ידי סטיב ג׳ובס, פודקאסטים מופצים עדיין בדרך האנושית הישנה והנשכחת – המלצות, שיתופי פעולה ושיח אנושי פשוט – וזה כנראה גם מה ששומר עליהם (בינתיים) מהחוליים של שאר כלי התקשורת הדיגיטליים. 

---

אפליקציית כלב

כיום אנחנו מפתחים אפליקציות דיגיטליות כדי לספק לנו שירותים שונים, אומר הארכיאולוג וחוקר הכלבים דיוויד איאן האו (שם מדהים לחוקר כלבים!) – אבל פעם בני אדם פיתחו כלבים. רוב סוגי הכלבים שמקיפים אותנו הם תוצר השבחה וטיפוח מכוונים – בעיקר מהעידן הוויקטוריאני. 

במאות ה־19 וה־20, בני אדם פשוט פיתחו כלבים לאפליקציות שונות: מכלבי הטרייר הקטנים והחמודים שהתמחו בהגנה על תינוקות מחולדות ועכברים; דרך הגולדן רטריברים, שפותחו כדי לעזור בציד עופות מים (הם אוהבים להביא את הגוויה אל הצייד!), והביגלים, שגופם המאורך הופך אותם למושלמים בזחילה במאורות של ארנבות; ועד הלברדודלים שמתמחים במתיקותם. 

בראיון ארוך לפודקאסט ologies של אלי וורד, האו נתן לנו עוד כמה נקודות למחשבה עמוקה בסופ״ש:

• בני האדם לימדו את הכלבים לנבוח. זאבים, שהכלבים הם גרסה מבוייתת שלהם, לא נובחים. 
• מחקר מוכיח שכפתורי התקשורת שבעלים רבים מעניקים לכלבים שלהם – באמת משמשים אותם כדי להתבטא. הלחיצה של הכפתורים היא בהחלט לא רנדומלית, ויש מאחורי הצירופים השונים כוונה.
• כלבים מעדיפים ליטופים על מחמאות ורבליות. הם יכולים להתרגל לקבל מחמאות, אבל ליטופים זה מה שהם באמת רוצים.
• גם הרומאים אהבו להשביח כלבים קטנים וגדולים, וגם אצלם כלבים מסוימים היו סמל סטטוס. היום יש גם מי שמנסים להחזיר לחיים את ה־Molossian hound הרומאי – כלב מפלצתי בגודלו – על ידי שחזור הגנים שלו לאחור דרך שושלות של מאסטיפים.

---

בולע אור

זה מאוד נדיר לראות את דג המעמקים ממשפחת החכאים Black Seadevil. הסיבה: הדג הזה שחור יותר כמעט מכל דבר אחר בעולם, ולכן קשה מאוד לראות אותו. הוא שחור אפילו יותר מהצבע המהפכני Vantablack, שהושק ב־2014 ושבולע כל כך הרבה אור עד שכששופכים אותו על משהו – נראה כאילו נפער שם חור.

הביולוג סונקה ג׳ונסן, שהתארח השבוע ב־RadioLab (פודקאסט אהוב שעבר בשנים האחרונות תהליך אינפנטיליזציה מצער, אבל עדיין מעניין להאזין לו מדי פעם), החליט למצוא את המנגנון שגורם לדג הזה להיות כל כך שחור. אך מכיוון שהוא רואה דג כזה רק אחת לכמה שנים, הוא החליט להתחיל ביצור זמין יותר: פרפר שבכנפיו יש כתמים שחורים עזים. הוא הניח את כנפי הפרפר מתחת למיקרוסקופ, וגילה משהו מפתיע: הקסם השחור בכלל לא מגיע מהצבע – אלא מהמבנה של הכנף.

מתברר שהכנפיים של הפרפר Brooke’s Birdwing בנויות מתאים זעירים תלת ממדיים, המסודרים כמו כוורת, שבכל אחד מהם חריר זעיר, המאפשר לאור להיכנס – אך לא לצאת. כמו מלכודת זבובים, האור נכלא בפנים. ג׳ונסן מספר שאפילו כשריסס את כנפי הפרפר בצבע זהב (הליך סטנדרטי), הכנפיים נשארו שחורות – משום שהמבנה שלהן עצמן הוא שמייצר את הצבע השחור.

מבנה תלת־ממדי מיקרוסקופי דומה יש גם לצבע Vantablack, שבולע את האור, ומהר מאוד ג׳ונסן גילה שגם הדג החביב עליו בולע אור, אלא שכאן ההסבר קצת שונה: בתוך תאי העור שלו, יש הרבה מאוד מלנוציטים, יותר מלכל יצור חי אחר. אלה מבנים דמויי טיק־טק (הסוכריה) שמלאים במלנין, החומר שמקנה לנו צבע שזוף. כשקרן אור פוגעת בעורו של הדג, היא פשוט נחבטת בין המלנוציטים עד שהיא נספגת בהם לחלוטין.

וכאן עולה השאלה המתבקשת: למה ג׳ונסן נמשך כל כך אל הצבע השחור? והאם זה קשור לכך שהרחובות מלאים בגדודים של צעירים בתלבושת אחידה של שחור על שחור? 

ייתכן שסוד הקסם של הצבע האפל טמון בעובדה הפשוטה שג׳ונסן הזכיר: הצבעים שאנחנו רואים סביבנו הם קרני האור שמוחזרות אלינו. כך, לדוגמה, אם נסתכל על ספר צהוב – אנו יכולים לדעת שהצבע האמיתי שלו הוא הכל חוץ מצהוב.

העיניים שלנו מראות לנו מעין תמונת תשליל של העולם, וזה אולי מסביר את התשוקה אל השחור – כי רק כשאנחנו מביטים בצבע שחור איכותי, רק אז, כשאנחנו נועצים מבט אל תוך האפלה – אנחנו יכולים לראות את העולם בדיוק כפי שהוא, בלי הטיות ועיוותים.