״סטרוקטורה״: צמיחת הטקסטיל בישראל - כתחום שמודע לעצמו

פורטפוליו בשיתוף מוזיאון הרצליה

---

נקודת המוצא למקבץ התערוכות הנוכחי במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, ״טקסטיל־אמנות־טקסטיל״, היתה התערוכה המרכזית במסגרתו – ״סטרוקטורה – אריגה בישראל, מפונקציונליזם לאמנות סיבים״, שאצרה נגה ברנשטיין. התערוכה סוקרת לראשונה את תחום האריגה בארץ, ומציגה עבודות של 23 יוצרות ויוצרים שפעלו משנות ה־40 ועד היום.

אל נושא האריגה ואמנות הטקסטיל בכלל הגיעה ברנשטיין מתוך מחקר אקדמי, עולם שבתוכו היא פועלת כבר למעלה מ־20 שנה. ״את התחום של טקסטיל התחלתי לחקור בשנת 2010, מתוך תולדות האמנות״, היא מספרת. ״זה היה במסגרת הדוקטורט שלי אודות אמנות אמריקאית מודרנית שעשיתי בארצות הברית״.

״פעם, מזמן, לפני התואר הראשון, היתה לי מחשבה ללמוד עיצוב טקסטיל בשנקר. תמיד סרגתי ותפרתי, לכן זה היה מהלך טבעי שהוביל אותי בחזרה לחקור את תחום הטקסטיל. כשחזרתי ארצה אחרי סיום הדוקטורט, התחלתי לחשוב על הפרויקט הבא שיהווה גם נושא מחקר לפוסט־דוקטורט, והיה לי ברור שאחבר בין אמנות ישראלית לנושא של טקסטיל״.

ברנשטיין יצאה לדרך עם המחקר באוניברסיטה העברית בשנת 2020, בשיא תקופת הקורונה. היא קיבלה מענק מהאיחוד האירופי ותחת הליווי של האנתרופולגית תמר אלאור צללה לסיפור של הטקסטיל בישראל, מזוויות שונות. ״אני לא מתיימרת לספר את הסיפור כולו. הסיפור שאני מספרת הוא זה של הטקסטיל שנע על הציר שבין אמנות לעיצוב, זה שצומח כתחום שמודע לעצמו.

האורגות שייסדו את המחלקה בבצלאל, שהגיעו מהמודרניזם הגרמני, הגיעו עם תפיסות ברורות שמעוגנות בשיח האמנותי. לא היה להן רק ידע של קראפט ומלאכה, אלא גם תיאוריות מוצקות

״כחלק מהמחקר האקדמי, היה לי חשוב להביא את החומרים גם לקהל הרחב. פניתי לאיה לוריא, האוצרת הראשית של מוזיאון הרצליה, כי ראיתי אלו תערוכות הוצגו במוזיאון בשנים האחרונות וזה היה נראה לי מתאים. גם המבנה של מוזיאון הרצליה מתחבר לאסתטיקה של הרבה מהעבודות שחקרתי, כאלה שצמחו מתוך תנועה של טקסטיל כאמנות, טקסטיל פיסולי שמתייחס למרחב ולחלל״.

למרות שהמחקר של ברנשטיין לא עוסק באריגה בלבד, היא החליטה במסגרת התערוכה להתמקד באריגה. ״משם מתחיל הסיפור: זה גם מדיום שראו אותו הרבה פחות בתערוכות בעולם, לפחות עד השנים האחרונות. נקודת הפתיחה של האריגה הישראלית היא מחלקת האריגה שנפתחה בבצלאל בשנת 1941. זה לא שעד אז לא ארגו, אבל היתה הפרדה בין הצייר או האמן לבין אורגת השטיחים.

״אפשר לראות את זה גם בתערוכה הנהדרת ׳אביב נצחי׳ שמוצגת גם היא במקבץ, שבה מוצגים תוצרי הסדנה לשטיחים שייסד איצ׳ה ממבוש בעין הוד בשנות  ה־60. יצרו בה ציירים גדולים, אבל מי שארג את השטיחים בפועל היו אורגות מקצועיות.

״האורגות שייסדו את המחלקה בבצלאל, שהגיעו מהמודרניזם הגרמני – ששתי המרכזיות שביניהן הן יוליה קיינר ורות קייזר – הגיעו עם תפיסות ברורות שמעוגנות בשיח האמנותי. לא היה להן רק ידע של קראפט ומלאכה, אלא גם תיאוריות מוצקות״.

התערוכה כוללת ארבעה חללים, שכל אחד מהם מספר סיפור פנימי משלו. הסיפור ההיסטורי של כולם יחד עוסק ביחסי הגומלין בין הטקסטיל השימושי והטקסטיל הלא־שימושי (כלומר, האמנותי) – כששניהם מבוססים על המודל הסטרוקטורלי של שתי וערב.

״החלל הראשון מספר את הסיפור של מחלקת האריגה של בצלאל, ומראה את אחד הדברים שהיה לי הכי חשוב להראות בתערוכה הזו – הבין־דוריות, הקשרים בין הדורות שהם גם היסטוריים וגם אפשר לראות אותם בעבודות. הוא נחלק לחדר אחד שמוקדש לאותן המורות – יוליה קייזר ורות קיינר, ושני שמוקדש לתלמידות כמו נאורה ורשבסקי, יהודית כץ ואחרות.

ביניהן גם מוצב נול דיגיטלי שאורג בהתאם לרעשים שהוא קולט מהחדר. הנול, שיצרה שיר אוחיון, בוגרת טרייה של המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, התחבר לי לחדר הזה גם בגלל בצלאל וגם בגלל המהות שלו. הרבה מהאורגות ששוחחתי איתן סיפרו שהנול היה תמיד מרכז הבית, סביבו התנהלו החיים והמשפחה. הנול של שיר מקשיב לרעשי הבית – ובעקבותיהן מייצר את פעולת האריגה״.

ניסיון לערער זהות מגדרית

החדר המרכזי בתערוכה מספר סיפור של אמנים ואמניות (ביניהם גלי כנעני וישעיהו איש גבאי) מהדור של בוגרות המחלקה בבצלאל שהגיעו למחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר שנפתחה ב־1970, כמורות. ״הן מציגות את ההעברה של התפיסה המודרניסטית של אריגה, שמתבססת על הסטרוקטורה של השתי וערב, אבל לוקחת אותה למקומות קונספטואליים ופיסוליים.

״החדר הבא מציג חמש אמניות שאינן חלק מהנרטיב של בצלאל ושנקר, כאלה שפעלו בשנות ה־80 וה־90, כשהייתה בארץ שיא של עשייה בז׳אנר אמנות הסיבים, הרבה ממנה התרכזה בצפון הארץ, בעיקר בטבעון. זו היתה תקופה שבה אמנות סיבים בארץ נלקחה ברצינות. אפילו במשכן בעין חרוד הוצגה תערוכה גדולה של אמנות סיבים מפולין.

״החדר האחרון הוא חלל שבו החיבור הוא תמטי יותר, ובו עבודות של אמניות ששוברות את הגריד של האריגה לגמרי, בצורה אקספרימנטלית יותר, עבודות שיש בהן משהו קצת פרוע יותר. אצל כולן קיים העיסוק בתהליך לצד עיסוק בשלל נושאים שמעניינים את האמנים העכשוויים בימינו״.

מבין כל 23 המשתתפים.ות בתערוכה – רק שניים הם גברים. ״גם היום כשמסתכלים על אריגה, רוב מי שעוסקות בתחום הן נשים. עדיין, רוב אלה שלומדות במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר הן נשים. טקסטיל עדיין מזוהה כחומר נשי, והרבה ממי שעוסקת בזה עושה את זה דווקא מתוך המקום המגדרי.

״גם בעולם זה ככה. יש בהרבה מקרים ניסיון לערער זהות מגדרית, ולמרות שבהיסטוריה הרחוקה טקסטיל לא נעשה על ידי נשים בלבד, זה כן תחום שהפך להיות מזוהה איתן. יש הרבה אמנים ואמניות שמגיעים לתחום גם מתוך מסורות אתניות כאלה ואחרות – כל זה יחד מביא לשולחן הרבה מטען פוליטי״.

התערוכה שאצרה ברנשטיין, לצד העוזרת לאוצרת איה ערמוני ובעיצובו של דוד חקי, היא גם זו שהניעה את כל המהלך ליצירת מקבץ תערוכות שעוסקות בטקסטיל. ״כשהגעתי להציע את התערוכה לאיה לא חשבתי שהיא תגיע להיות תערוכה כל כך מקיפה. ראיתי בדמיוני את אחד החדרים הקטנים.

״היא עודדה אותי לקחת את זה למקום גדול הרבה יותר ממה שדמיינתי, ובזכות החושים המחודדים שלה היא הבינה איך זה צריך להיראות ותפרה את המקבץ כולו סביבה. החיבור שנוצר בין התערוכות הוא באמת נפלא ומאיר כל תערוכה בצורה משמעותית״.

היום, אחרי שסיימה את עבודת הפוסט־דוקטורט, מלמדת ברנשטיין במכללת סמי שמעון בבאר שבע, שם היא מרכזת את התחום העיוני דווקא במחלקה לעיצוב תקשורת חזותית. במסגרת תפקידה היא מלמדת בין השאר תולדות האמנות והעיצוב הגרפי – תחום יחסית חדש שהיא עוד מספרת שהיא לומדת אותו כל הזמן.

בעתיד, היא מספרת, תרצה לכתוב ספר על טקסטיל בישראל, וברגע שיגיע רעיון לתערוכה נוספת – להוציא אל הפועל גם אותה.

---

סטרוקטורה – אריגה בישראל, מפונקציונליזם לאמנות סיבים
אוצרת: נגה ברנשטיין
מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, הבנים 4, הרצליה
נעילה: 26.4