״5 בספטמבר״: טרור בשידור חי, מינכן, 1972. אז והיום

קצת קשה לכתוב על סרט כמו ״5 בספטמבר״, שעוסק בצוות חדשות הספורט שהיה באולפני הטלוויזיה במינכן, בזמן שטרוריסטים חטפו ורצחו את הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן ב־1972. קשה עוד יותר לכתוב עליו בתקופה כזו. לצד העובדה שמדובר במותחן עשוי היטב, מטלטל ומצמרר, שעוסק בסוגיית האתיקה העיתונאית – שהפכה מאז רלוונטית גם לאדם הממוצע – הוא גם צובט עמוק בלב.

היו כבר סרטים שעסקו במתקפה והשבר שהתרחש ב־5 בספטמבר 1972. המוכר שבהם הוא כנראה ״מינכן״ של סטיבן שפילברג, שעסק במבצע הנקמה של המוסד נגד אדרכילי הפיגוע, אנשי קבוצת ספטמבר השחור. אולם הסרט החדש, ״5 בספטמבר״, שכתב וביים טים פלבאום, נוקט גישה אחרת, אישית פחות, מרוכזת ודחוסה בשעות האירוע.

זו הייתה האולימפיאדה הראשונה ששודרה לעולם בשידור חי, ומכיוון שכך, זה היה גם אירוע הטרור הראשון שנצפה בשידור חי. העלילה עוסקת בנקודת מבטם של העיתונאים שישבו בחדר הבקרה, בזמן שהמשבר התגלגל והגיע לסיומו הטראגי.

צוות הספורט של רשת ABC האמריקאית, ששהה באולפן באותן שעות, לא היה ערוך, מיומן או מנוסה מספיק כדי לטפל בפצצה המטאפורית שנחתה באולפן. הוא בטח שלא היה מוכן למקרה חירום עם קונטקסט פוליטי רחב ורגיש: שוב יהודים מותקפים על אדמת גרמניה.

לצלם את זה יותר יפה, לשדר יותר מהר

אלו היו שעות לילה מנומנמות בין שידורים, ולפתע מתרחש אירוע שקורע את השלווה של ״אולימפיאדת השלום״, והופך לסיר לחץ, שבו מניעים עיתונאיים, עסקיים, אנושיים ומוסריים, מתנגשים. לאור האינטרסים הכלכליים (ואולי גם במבט המפוכח מהעידן שלנו לאחור, אל אותה תקופה), השאלות הראשונות שעולות הן איך אפשר למנף את האירועים על מנת לגרוף עוד רייטינג.

כיצד לייצר יותר אימפקט רגשי. איך אפשר לצלם את זה יותר יפה, לשדר את זה יותר מהר, לערוך את זה יותר חלק. איך מייצרים ספקטקל טלוויזיוני ממצב מחריד של סבל וקונפליקט מסכן חיים.

עד מהרה אי אפשר להתעלם משאלות מוסריות, על אתיקה אנושית ועיתונאית. יש טלוויזיה גם למחבלים, האם הם משתמשים בה על מנת לתמרן את הסיטואציה? מותר לצלם מוות בשידור חי – כשיודעים שאימא של מישהו, אבא של מישהו, חבר או חברה צופים בזה? האם זה בסדר לפרסם משהו כאמת גם כאשר האמת לא בדוקה ומאומתת? כמה אימותים צריך – שניים, שלושה? רק אחד?

היום כולנו במידה מסוימת יושבים במעין חדר בקרה מוצף במסכים – שבו נחשב לגיטימי להפיץ מידע מזיק בפוטנציה תמורת רייטינג אישי, המדוד בלייקים ותגובות. השאלות שהסרט מציף מופנות לא רק לתקשורת ההמונים אלא להמונים כעמלני תקשורת

אי אפשר לפספס את השאלות והדקויות הללו. הן נוכחות בדילמות שנתקלים בהם צוות החדשות (שהצופים לא ממש זוכים להכיר על פי תפקידים או סדר היררכי), ובעיקר מקבלי ההחלטות. הם מודגשים בשיחות, כשנוצרות אנלוגיות בין מצלמה לכלי הנשק: ״אתה לחצת על ההדק״, למשל, כשמדובר במתג השידור – בשפה האנגלית יש דמיון מובהק בין המצלמה לבין רובה, כבר במילה צילום (shot) שפירושה גם ירייה.

חמישה עשורים עברו מאז. למרבה הצער, אלו עשורים שידעו לא מעט טרור, אלימות וזוועות ששודרו על המסך בזמן אמת. הטכנולוגיה שינתה את פניה ואיתה גם החדשות כקונספט והפצתן כפרקטיקה מוסדרת. שידורי החדשות הפכו עם הזמן לסוגת בידור וכיום הן מתחרות בשדה הבלתי אפשרי של תקשורת אונליין.

היום, במדיות החברתיות, כולנו במידה מסוימת, יושבים במעין חדר בקרה מוצף במסכים – שבו נחשב לגיטימי להפיץ מידע מזיק בפוטנציה תמורת רייטינג אישי, המדוד במספר הלייקים והתגובות. לכן השאלות שהסרט מציף מופנות לא רק לתקשורת ההמונים אלא להמונים כעמלני תקשורת.

מבחינה אסתטית מדובר בסרט צנוע, המצולם כמעט כולו באותו חלל סגור, ולא קורים בו דברים בומבסטיים. הכול מנקודת המבט של חדר העריכה וכתבי השטח, שלא פעם רק קולם נשמע. אנשים פשוטים בסיטואציה לא פשוטה. ולמרות זאת, הסרט מציע 95 דקות דחוסות במתח עוצר נשימה. הוא נוגע בנושאים חשובים ובאירוע היסטורי הקרוב במיוחד לקהל הישראלי, ועושה זאת עם ארגז כלים קולנועי יעיל וכתיבה מבריקה.

צוות השחקנים כולו נותן הופעה נפלאה (ביניהם אפשר למצוא את פיטר סארסגארד, גם אם אינו זוכה להרבה דיאלוג או זמן מסך). קרדיט רציני מגיע למי שמגלם את הדמות הדומיננטית, ג׳פרי, ג׳ון מגארו (לכנות את דמותו ״גיבור״ הסרט, לא תהיה הטרמינולוגיה הנכונה).

ואולי בדיוק בגלל הזיקה לאירועי השעה, ״5 בספטמבר״ הוא לא רק אפקטיבי, אלא אפקטיבי מדי. הוא עשוי לחדור עמוק יותר, הוא עלול להיות קשה לצפייה. שכן הוא עוסק בצורה ישירה באירוע טראגי שנחרת לדיראון עולם בקורות מדינת ישראל.

יתרה מזאת – הוא מכיל בחובו קווי דמיון שאי אפשר להחמיץ בין אירועי הסרט למחדל השביעי באוקטובר: בני ערובה, אירוע טרור מתוכנן, רצח חפים מפשע, משא ומתן על שחרור מחבלים. שלא לדבר על המובן מאליו בימינו, שידור חי של דברים מזעזעים המתרחשים בשם האידיאולוגיה, תמורת רווח פוליטי.

זו גם הסיבה ש״5 בספטמבר״ הוא לא רק מותחן קולנועי משובח, אלא גם עשייה קולנועית עם עוקץ ביקורתי, המשתמשת באירוע מהעבר להגיד משהו על נושאים רלוונטיים לימינו ועל האופן המפלצתי שבו ההיסטוריה חוזרת על עצמה. כולי תקווה שנזכה לעוד סרטים שכאלה, רציניים, בוגרים, עשויים היטב, שמעוררים את הרגש והמחשבה גם יחד; אך פחות לאירועים כאלה, שישמשו חומר גלם שממנו עושים סרטים כאלה, טובים ככל שיהיו.

---

5 בספטמבר
בימוי: טים פלבאום
גרמניה, ארצות הברית, 95 דק׳, 2024
5 כוכבים