חן שיש במוזיאון הנגב: כל ציור טוב הוא קולאז׳ של החלומות שלנו

חגית: שלום חן, מה שלומך? תתחדשי על התערוכה במוזיאון הנגב בבאר שבע ״תאווה לעיניים״. בלי עין הרע!

חן: שלומי טוב, תקופה מרגשת בכל המובנים

חגית: נכון, הכול טעון מאוד. זו תערוכה מיוחדת במינה, יצרת סדרה משמעותית של ״עיניים״ ענקיות והן שולטות על החלל במוזיאון, תרתי משמע

חן: הכול הביט עליי בחזרה

חגית: למה הכוונה?

חן: עבדתי בפורמט אחר וחדש גם עבורי. גזרתי את הנייר העבה בצורה של עין. חשבתי כמה פתאום זה זז בתוך עצמו, הפורמט רוצה לזוז מהריבוע ולהפוך אליפטי

חגית: פרטי והסבירי 🙂 👁👁

חן: קו ועוד קו, ישר עם גמישות מסויימת, יוצרים אליפטיות. העין מעסיקה אותי כבר כמה עשורים. אני מאוהבת בצורה הזאת, יש בה את כל העולם כולו. רק שהעולם פתאום גמיש יותר, והוא לא עגול אלא אליפטי, הכול בתנועה ויש סיכוי לדברים להשתנות

חגית: נדמה לי שגם בעבר, מאז שאני מכירה אותך (וזה כבר שני עשורים), עשית סירות כאלה. העין־סירה כמוטיב תמיד נמצאת בעבודות שלך. והפעם צורת העין – עם האישון – כמסגרת לנוף והתרחשות, באמת הפכה למסגרת הדברים?

חן: כן – הסירה קשורה בעקיפין לדמעה ולמים שבהם היא נמצאת. הכול סובב סביב המים, הם מקור השפע, החיים והאדם. אני מבינה ברגש את המקום הזה. העין, הדמעה, הסירה, העלה, שפת הכד, הנורה – בסוף כולם אובאליים, וזה העולם. העולם שלי. נהניתי למסגר את עצמי בתוך צורה של עין. מתחתי את העיגול לקצה שלו.

העין עטפה אותי והבנתי שהיא צריכה להיות הפריים, המסגרת. כך הגדרתי פורמט. ריחמתי קצת על העיגול המקופח שהפך אובאלי, אז שמתי אישון והחזרתי את העולם העגול לקדמותו. ובתוך כל אישון יש חלום, יש סיפור

יצרתי בחלל המוזיאון עיניים ענקיות באורך ארבעה ואפילו חמישה מטרים, שעטפו את החלל וכבר לא ידעתי מי רואה מה – העיניים את הצופים או הצופים מתבוננים בעין, מי צופה במי. יצרתי עולם פנטסטי של גן־עדניות והכל בצבע עז

חגית: התערוכה תוכננה במיוחד לחלל? כמה עיניים יש בה?

חן: יש בה חמש עיניים ענקיות, ובציור המרכזי ״עץ חיים״ גם בליבו יש עין ענקית. אבל בואי נאמר שאין שם שום ציור בלי עיניים. באישון של כל עין יש סיפור. כל העיניים תוכננו במיוחד לתערוכה, והן עבודות חדשות שנעשו בשיתוף מחשבה עם האוצר רון ברטוש (ובהזדמנות זו חשוב לי לומר שכל היחס של המוזיאון היה מאוד מאפשר ורחב לב)

חגית: מה הייתה נקודת המוצא? מתי התחלת לעבוד על התערוכה?

חן: לפני כשנה התחלנו לחשוב על זה ובחצי שנה האחרונה ממש נכנסתי לזה. רון חשב שכדאי להתחבר למקום של הקראפט עם הגבוה, התלת־ממד עם הדו־ממד; מפגשים בין עליונים לתחתונים, שמים ומים. התלבטתי בסטודיו מה לעשות ונמשכתי בטבעיות לחזור למוטיב העין, שמוכר לי כפי שציינת, מכל כך הרבה שנים של עשייה, בלי עין הרע 😊

ובאמת בסטודיו העין עטפה אותי והבנתי שהיא צריכה להיות הפריים, המסגרת. כך הגדרתי פורמט. ריחמתי קצת על העיגול המקופח שהפך אובאלי, אז שמתי אישון והחזרתי את העולם העגול לקדמותו. ובתוך כל אישון יש חלום, יש סיפור.

גזרתי עיגולים קטנים כמו גרעינים, והדבקתי לאורך ורחוב העבודות, שהציור ירגיש כאילו יש לו עור או קשקשים, שאם נוגעים בו זה לא עובי המכחול או עובי הצבע, אלא גם הניירות הקטנים שמודבקים על העבודה

חגית: ספרי משהו על הציור הענק והמרשים שאת מציגה בימים אלה (במקביל) בתערוכה ״אור בבקשה״ במרכז החווייתי למשפחה במוזיאון תל אביב – גם שם הוא מגדיר את החלל

חן: כשראיתי את הקיר באורך שבעה מטרים במוזיאון תל אביב, שעליו אני צריכה לצייר, הבנתי שזה יהיה איזשהו הומאז׳ לגרניקה של פיקאסו – לפחות במובן של הצבעים: שחור, לבן וגווני אפור. הוספתי זהב, שהתחבר גם לשם התערוכה, ״אור בבקשה״.

זו הפעם הראשונה עבורי לצייר ממש על הקיר. תמיד עשיתי ציורי ענק אבל על ניירות מגולגלים, ולא ידעתי שזה בדיוק אותו דבר. בסוף לא משנה הטקסטורה של קיר או נייר, העיקר שיש לי איפה לצייר ואין לי שמחה גדולה מזאת

חגית: העבודה שלך מאוד ייחודית כאמנית שעובדת בפורמט ענק, את תמיד מעדיפה נייר על בד

חן: זה מגיע ממקום פרקטי. בנייר יותר מהר אני יכולה לעבוד בצבע ולהרגיש נוח. לשפוך דבק לבן ולהדביק את הניירות הקטנים המודבקים. בבד זה לוקח זמן ייבוש ועומק, עד שמתקבל משהו. ואני תמיד סקרנית כל כך מה יצא, שאין לי סבלנות לחכות ולראות האם הציור מחייך אליי והוא נוכח נכון בעולם

חגית: את כותבת לעצמך את החלומות ואז מציירת או שהציורים מוליכים את הנרטיב?

חן: החלומות בוראים את עצמם בעצמם. בעיניי, כל ציור טוב הוא קולאז׳ של סך החלומות שלנו. ואיך אנחנו מדייקים אותו בעולם אבל במקום הפרקטי לגזור להדביק, כל מלאכה משמחת אותי והיא המקור, והיא הבראשית של כל הדברים כולם

אין לי סקיצות או מחשבות מה ייצא בציור בסוף. הוא מוליד את עצמו תוך כדי תנועה. ומשהו נבנה על משהו ובדרך כלל יש נדיבות בציור לקבל את השכבות והמחיקות והשאלות, ואז פתאום אי אפשר להוסיף אפילו עוד נקודה ואני מבינה שהציור עומד שלם בעולם ואני בהכרת תודה

נראה לי שכמה שהיה שחור כאן במדינה ובלב הוספתי עוד צבע. המוזיאון לובש חג ועוצמה צבעונית. יצרתי מעין גן עדן שאוכל ללכת בו לאיבוד, לשאול שאלות ולמצוא נחמה מתחת לאיזה דקל עם ציפור

חגית: זה נשמע כמעט כמו תקשור – כמו שהילמה אף קלינט אמרה שהיא רק המדיום והציור מגיע מיישויות נשגבות. את מרגישה כך? מציירת בתוך סוג של טראנס רוחני?

חן: מעצם זה אני ציירת זה מעשה רוחני, שמתקשר עם עולמות גבוהים ופנטסטיים. ואולי גם העובדה הביוגרפית, שאני מהעיר צפת גם עוזר לסיפור. אבל בגדול, אני בסטודיו סוגרת את הדלת ופותחת את הלב ומציירת, והציור זז תוך כדי תנועה, אני מוסיפה או מוחקת ופתאום נברא עולם פנימי ועצמי. דיינו

חגית: הציורים נראים לי מבחינה תמטית וגם צבעונית יותר מלאים הפעם בפרטים ומגווני צבע: הוורוד הידוע, אבל פחות שחור, הרבה כחול של מים אידיליים או שמים מזרח תיכוניים, ואדומים

חן: נראה לי שכמה שהיה שחור כאן במדינה ובלב הוספתי עוד צבע, עמוק ומלא שכבות וטישטושים. המוזיאון לבש עכשיו חג ועוצמה צבעונית, עם ריבוי פרטים בעבודות. יצרתי מעין גן עדן שאוכל ללכת בו לאיבוד, לשאול שאלות ולמצוא נחמה מתחת לאיזה דקל עם ציפור

חגית: אני חושבת שיש בתערוכה ״תאווה לעיניים״ גם תחושת שפע ונדיבות וגם אופטימיות, שמאוד מאוד נחוצה לנו כיום. את תמיד נראית לי מלאת אנרגיה טובה. את אופטימית?

חן: תודה. זו באמת תערוכה נדיבה ושופעת סיפורים ופנטזיות, ומעבירה בכוח של הצבעוניות שלה איזו אופטימיות סמויה. בקשר אליי – אני דומה לאבא שלי, שהיה האופטימי הגדול ביותר ועם הלב הגדול ביותר כשאמר לי: חן כשאת מביאה יופי ושמחה לעולם את עושה מעשה נדיב. אני מאמינה בכל לבי שאנרגיה טובה מביאה טוב לעולם ואני רוצה להיות בצד הזה

---

חן שיש | תאווה לעיניים
אוצר: רון ברטוש
מוזאון הנגב לאמנות, רחוב העצמאות 60, באר שבע
נעילה: 4.5