דירה בירושלים: בין שימור לעיצוב עכשווי

הדיירת 

יעל כדורי, אמנית בעלת דוקטורט מהאוניברסיטה העברית, מלמדת בבצלאל על הקשר שבין אדריכלות, מוזיקה ועיצוב ויוצרת תכשיטי אמן. בסביבת העבודה הביתית, יעל חוקרת קשרים בין קראפט מסורתי לקראפט עכשווי בעזרת טכנולוגיות חדשות לתכנון ולייצור, ולצד אלו היא מתרגלת יוגה כחלק מפרקטיקת החיים היומיומית.

הבית 

דירה בשטח 100 מ״ר, שנמצאת במבנה בן 100 שנים שנבנה במהלך שנות ה־20 של המאה הקודמת בשכונת בקעה בירושלים. השכונה היא אחת מהשכונות הערביות הבודדות שהוקמו מחוץ לחומות העיר העתיקה, ורוב התושבים בה היו בני משפחות אמידות שבנו לעצמם בתים בני קומה אחת או שתיים.

המבנה שבו שוכנת הדירה, הוא בית מידות בן שתי קומות שעם הזמן חולק לארבעה נכסים נפרדים שכיום שניים מהם, הממוקמים בקומת הרחוב משמשים למסחר, ואילו השניים העליונים למגורים. במהלך השנים חלוקת החלל בנכס השתנתה בהתאם לדיירים שגרו בו וכשכדורי רכשה את הדירה לפני כ־20 שנה, התגוררה בה עם משפחתה וגידלה בה את ילדיה, הדירה הייתה מחולקת לארבעה חדרים.

אחרי שהילדים עזבו את הבית, הפכו החדרים היתומים למעין חדרי מחסן ויצירה, ועלה הצורך לשפץ את החלל לפונקציות חדשות ועדכניות. החשש להרוס את הסיפור ההיסטורי עיכב את התחלת התהליך. המפגש עם השפה העיצובית של סטודיו Ma/Deux היווה עבור כדורי פתח לתהליך מורכב של שחרור והבנה שאפשר לצאת לדרך, תוך שיתוף פעולה ודיאלוג רגיש סביב איכויות הבית והתאמתו עבורה.

היא ביקשה להתאים את הדירה לחייה העכשוויים ולתת מענה פונקציונלי ואסתטי למגוון הפעילויות שהיא מקיימת בביתה – לינה, אירוח, צורפות ותרגול יוגה – תוך שמירה מקסימלית על יופיו של המבנה ועל ערכיו ההיסטוריים והאסתטיים. הרעיון היה לפתוח את הדירה עד כמה שאפשר ולתת מענה לשלל הצרכים באופן הוליסטי ונכון יותר עבורה. התהליך ארך כשנה. 

התכנון 

האדריכלית אורית זינגר ומעצבת הפנים רחלי גרף רחים, בעלות סטודיו Ma/Deux לאדריכלות ועיצוב, רואות ערך רב בשימור אלמנטים קיימים ומיוחדים שמספרים את סיפורו של המבנה.

לדבריהן, כבר בפגישה הראשונה בדירה, כשהן ראו את התקרה הגבוהה (קרוב ל־4 מ׳), את המרצפות המצוירות הפרושות כשטיחים ברחבי הבית, את חיפוי האבן שבמקור היה חלק מחיפוי המרפסת ועם השנים נכנס אל המרחב הפנימי, את פתחי החלונות הקשתיים הגבוהים ואת דלתות הפנים שנשארו נאמנים לעיצובם המקורי – הן ידעו שתפקידן כולל אוצרות ושימור, בשאיפה לשלבם בעיצוב החדש ולהתאימם לצרכים העדכניים של החיים המודרניים. 

המפגש עם השפה העיצובית של סטודיו Ma/Deux היווה עבור כדורי פתח לתהליך מורכב של שחרור והבנה שאפשר לצאת לדרך, תוך שיתוף פעולה ודיאלוג רגיש סביב איכויות הבית והתאמתו עבורה

העבודה התנהלה בכפפות של משי, תוך גילויים נוספים שהתרחשו במהלכה והשפיעו על החלטות עיצוביות שונות. כדורי ראתה בחזונה מקום שאוצר בתוכו את שלל הדיסציפלינות שהיא נוגעת בהן בחיי היום־יום, החל ממקום לעבודת הצורפות המיוחדת שלה, שמתקיימות על גבי שני שולחנות עבודה וכוללות מדפסות תלת־ממד ומקום ישיבה; דרך ספריית האמנות האקדמית המרשימה שכוללת גם מקום ייעודי לאקווריום עם חשמל לתאורה (שבדיעבד עובר דרך הצינורות של הספרייה); ועד מרחב ייעודי לתרגול יוגה יום־יומי. כל אלו לצד אזורי מחיה סטנדרטים כסוויטת שינה, סלון, מטבח וחדר אירוח, קיבלו מענה מדויק בעיצוב החדש.

בהתחשב בכך ובנתוני השטח, שכללו קיר נושא מרכזי וקונסטרוקטיבי שחוצה את השטח ושלא היה ניתן להרוס את כולו (מה שכן נהרס הוחלף בקורת ברזל הצמודה לתקרה), הפרוגרמה שנבחרה חצתה את הדירה לשניים – אזור שמכוון להתכנסות, שינה, תרגול יוגה ומנוחה, ואזור שהוא חיצוני ומכוון לפעילויות של עבודה, בישול ואירוח.

האזורים נבדלים גם בחומרי הריצוף שתורמים להגדרתם – באזורי ההתכנסות והשהייה הותקן פרקט רך וחם ואילו באזורים הפעילים של הבית, רצפת טראצו חדשה בגוון בהיר המשובץ בנמשים אדמדמים שמקיפה את שטיחי מרצפות הבטון המצוירות המקוריות שנאספו ממקומות שונים בדירה ושומרו בקפידה. 

המהלך המשמעותי ביותר שעשו השתיים על מנת לשמור על ההדר, לכבד ולהדגיש את ערכי המבנה המקורי בעל חלונות העץ הקשתיים, היה בקבלת ההחלטה לשמור על מרחק נגיעה, להתנתק מקירות האבן ולייצר מעיין איים חדשים הצפים בחלל. כך, כל הפונקציות באזור הפעיל כגון המטבח, פינת העבודה ופינת האוכל, תוכננו צפים במרחב כדי להימנע ממפגש עם הקירות ולתת להם להוות רקע מרהיב ביופיו. אחת המחשבות שליוו את המהלך הייתה שמטבח יכול להיות רק אי ולא שהאי יהיה החלק המשני במטבח.

העיצוב

לאורך כל הדרך פעלו זינגר וגרף רחים על הטווח שבין יצירת חללים אינטימיים ומוגדרים, תוך שמירה על רצף, זרימה ותחושת מרחב. איי העבודה השונים בחלל מוקפים נגרות עד גובה התקרה כדי לנצל את השטח וכל ״אי״ נתמך באחסון הרלוונטי והנדרש עבורו. 

צבעו של אלמנט הנגרות המרכזי והעיקרי בבית, נבחר להיות תואם לצבע הקיר הכללי כדי לייצור מעטפת נקייה ונעימה לעין, וכך גם חלונות העץ ששומרו בעבודה ידנית מוקפדת ודלתות הברזל החדשות שהוכנו בהשראת החלונות המקוריים – כל אלה נצבעו בצבע זהה.

המהלך המשמעותי ביותר שעשו השתיים על מנת לשמור על ההדר, לכבד ולהדגיש את ערכי המבנה המקורי בעל חלונות העץ הקשתיים, היה בקבלת ההחלטה לשמור על מרחק נגיעה, להתנתק מקירות האבן ולייצר מעיין איים חדשים הצפים בחלל

לעומת זאת, בתוך חללי הבית מבצבצים הגוונים הוורדרדים והאדמדמים כמחווה לצבע האבן הירושלמית האופיינית לשכונה זו ושהגדירה את הפלטה הצבעונית בכלל. הקירות נצבעו בגוון ורדרד ואילו ידיות הנגרות, מאווררי התקרה, שולחנות העבודה, חיפוי הטדלקט בחדרי הרחצה וגופי התאורה מאזכרים גם הם את הגוונים היותר חומים־ורדרדים של האבן.

כדי שארונות האחסון יהיו נגישים עד התקרה, היה צורך בסולם. ההשראה הגיעה מהספריות האירופאיות של פעם, שבהן עולים על סולם קיים שרץ על מסילה ושהגלגלים שלו לא מפריעים לזוז בחלל. מכיוון שבארץ אין אלמנטים כאלה, השתיים חיפשו חברות אירופאיות ידועות וותיקות שמייצרות פרטים ספציפיים של ספריות שמבוססות על פטנטים כאלה ומהן קנו את המוט, את הגלגלים והמחברים, למעט את הסולם עצמו.

סולם ברזל הוא כבד ומסורבל ומכיוון שמדובר בטיפוס יומיומי, הן מצאו פתרון וייצרו אותו בארץ מאלומיניום שאליו חיברו את כל הפרטים המקוריים שייבאו. פס הפורניר בנגרות מקבל עליו את הסולם וגובהו נקבע בהתאם לגובה החלונות שמהווים קו גובה משמעותי בבית.

החלונות היפהפיים דרשו התייחסות מיוחדת מכיוון שהיו ישנים ובלויים והייתה התלבטות האם להחליף אותם בחדשים או לשמר את הקיימים. המעצבות רצו לשמר את העץ שנותן גם מענה אקלימי והיו צריכות להחליט האם להזמין חלונות חדשים מחו״ל או לשמר את הקיימים.

מחקר קטן הראה שהטכנולוגיות החדשות מסרבלות את החלון ועל כן החליטו לשמר את הקיימים ונעשתה בהם עבודת רסטורציה מטורפת, שילוב של הנגר ועידו – בנה של יעל – ששייפו, החליפו ברזלים, מצאו מנעולים והתקינו מחדש. הנכונות של הבן לקחת חלק משמעותי מהתהליך תרמה להחלטה. 

כך היה גם עם שטיחי האריחים. הוחלט לשמר שניים מהם ולשם כך הוציאו את האריחים בעדינות, מספרו, שמרו ואז החזירו. חלק נשברו בתהליך ושני הצדדים הבינו שהם יישארו שם שבורים. מה שאפשר היה לחבר חובר ובעזרת הקבלן הירושלמי שעזר להן לקבל את ערכות הצבעים והדוגמאות המקוריות של האריחים, הן תיקנו אותם אחד אחד והחליטו שזה בסדר שייראו גם את התיקונים. 

עם דלת הכניסה הסיפור כבר היה אחר והוחלט לייצר דלת חדשה המתעדת באופן מושלם כמעט את הדלת המקורית, אך מותאמת לזמננו ברמת המנעולים וכדומה. 

חלק מההחלטות התקבלו תוך כדי התהליך, כמו לדוגמה בחדר הרחצה של כדורי, שם הפחיתו שימוש בזכוכיות ובאריחים על מנת להתחבר לתחושת המערה והחלל חופה בטיח מרוקאי המוכר בשם טדלקט. את המקלחון הן בנו כמעין מערה ויצרו קשת בקיר שמתכתבת עם הקשת בחלון ליד. כשחפרו בקיר גילו את האבן הירושלמית והחליטו להשאיר אותה ולא לטייח. 

גם ברמת הרהיטים הוקדשה מחשבה לבחירות השונות כמו לדוגמה כיסאות פינת האוכל השקופים בעיצוב פיליפ סטארק שלא יסתירו את שטיחי האריחים על הרצפה, או גוף התאורה שתלוי מעל השולחן – קוקון של פלוס שמזכיר יצור ימי מעולם ההשראות של כדורי.

הרהיטים באזור העבודה יוצרים תחושה של מעבדה כשהכל חשוף ולא מוסתר, ובאופן כללי הריהוט והנגרות – בנויים במדויק לצרכים, בלי קישוטים מיותרים.