Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
The Critical F // אסתטיקה תמיד קשורה לפוליטיקה
מי הבוס עכשיו
אם מותר לי להמר, אני נותן לתעשיית האופנה עוד שתי עונות והיא חוזרת לפרוות על מלא. הייצר כנראה גדול מדי, ואם יש דבר שהאנושות גרועה בו במיוחד זה לעמוד בהבטחות. החיים שלנו הם הפרה אחת גדולה; תצוגות הגברים לחורף הבא, כמו גם קולקציות קדם־הסתיו לנשים, מספקות שורה של הוכחות.
יאמר לזכותה של אגודת זכויות בעלי החיים Peta שבהתחלה היא הצליחה ובגדול. בעשור האחרון היא הביאה את רוב בתי האופנה הגדולים להכריז נחרצות על הוצאת פרוות אמיתיות מהקולקציות. אבל אז היא נתקלה בשלושה אתגרים שאולי לא ציפתה להם.
מעצבים אמנם המירו פרוות אמיתיות במזויפות, אבל התחיל להסתבר שהנוכחות שלהן בקולקציות רק תדלקה את הצמא לדבר האמיתי. כדי להצליח ללבוש פרוות ולשמור על הצו המוסרי, מעצבים וצרכנים ניסו למצוא דרך ביניים, כי הרי אין דבר העומד בפני הרצון.
הפתרון של רבים היה או למצוא ולהשתמש בפרוות יד שנייה – מגמה שהולכת ומתעצמת באופן כללי – או לעבור לפרוות ״מותרות״, כמו למשל פרוות כבשים או עיזים. כך או אחרת הפרווה נותרה בעינה, נותרת מסמן חשוב בעולם המושגים של היופי, המותרות והמעמדות הסוציו־אקונומיים בחברה. אבל סביר להניח ש־Peta לא צפתה את הפוליטיקה העולמית ועד כמה אנשים נעשו לנודניקים.
וזה הביא לאתגר השלישי: אפשר למתוח קו ישר בין המתנגדים לפרווה, לצמחונים, לטבעונים, לשוחרי צדק חברתי, צדק סביבתי, קוראי עיתון הארץ והשמאל הפרוגרסיבי. אלה, שבתחילת העשור הנוכחי נדמו כהבטחתה הגדולה של האנושות ואף הביאו לשינויים מרחיקי לכת במישטור השיח ברשתות החברתיות ומעבר להן, הפכו ממיעוט רודף למיעוט נרדף, ומהבטחה גדולה לעתיד טוב יותר, לחלק מהכוחות שמתדלקים את כל הקטסטרופות שנוחתות על העולם.
בדומה לאופן שבו רשתות חברתיות נוסח X או אלו של Meta (פייסבוק; אינסטגרם) פועלות להסיר מגבלות על השיח, כך גם תומכיו של טראמפ – וטראמפ עצמו, כמו גם מנהיגים פופוליסטיים אחרים – מרגישים בנוח להפנות גב לכל מה שהיה נחשב מוסרי ונכון בעיני דור ה־Woke. ומכיוון שאסתטיקה תמיד קשורה לפוליטיקה, ולמוסר, שאף אחד לא יתפלא איך חזרתן של הפרוות היא דרך להוכיח לעולם מי עכשיו הבוס.
View this post on Instagram
קבלה גסה של המציאות
בתיאום מושלם עם השיעור האחרון שהעברתי בקורס תיאוריה של אופנה עכשווית, שעסק בקשר התמטי שבין אופנה ואמנות סוריאליסטית, התפרסם הטראק Hypnotized של המפיק האמריקאי אנימה עם הזמרת אלי גולדינג. הצליל הוא צליל אלקטרוני אפקטיבי משופע במוטיבים של טכנו מלודי, אבל מוקד העניין הפעם הוא הקליפ המלווה.
לא רק שהוא יפה כל כך עד שאי אפשר להסיט ממנו את העיניים, אלא שהוא משופע מחוות וציטוטים סוריאליסטיים, לרבות מוטיב העיניים והשפתיים המזוהה עם אמנים כמו סלבדור דאלי ומאן ריי, או הראש המבוקע המזכיר בכוונה את אחת היצירות של רנה מגריט.
אנחנו בתקופה שבה החרדה מפני פייק ניוז, מתחלפת בהתענגות על המתעתע והבלתי אפשרי, מוטיבים סוריאליסטיים מובהקים. זה החל לקרות בשנים האחרונות, וניכר שהתופעה הולכת וגוברת. בתעשיית האופנה והתרבות הסימנים ניכרים כבר זמן מה.
בית האופנה סקיאפרלי (״ראש של אריה על שמלה שחורה״), למשל חווה רנסאנס מטורף אחרי שנים ארוכות של היעדרות מסדר היום האופנתי. מעצבים אחרים נגררים אחריו, חלקם מאמצים את ההומור המגולם בסוריאליזם (למשל חתול על חזית תחתונים בבלומארין; הפוסי הוא במידה רבה גרסה בוטה יותר ללובסטר של דאלי, שיש שראו בו סוג של רחם)
אחרים רק רומזים, אם מסתכלים על צל החלון הפתוח בקולקציה האחרונה של N.21 (חלונות הם פתח לנשמה על פי המשנה הסוריאליסטית). על אותו המשקל, התערוכה החדשה במוזיאון ישראל, ״חלומות צלולים״, שמבקשת לחגוג את היצירה שחורגת מהשכל ישר ומההיגיון, ונדמה שהיא קורית בדיוק בזמן (ולא רק כי מציינים 100 שנים לסוריאליזם).
מלהיב ככל שיהיה, אולי זה לא דבר כל כך טוב, הסוריאליזם הזה עכשיו. ייתכן ויש בו רמז לעד כמה נעשתה המציאות למסובכת ובלתי אפשרית, ולעד כמה מעט יש לנו במשותף עם אחרים. בגלגול הזה הסוריאליזם לא בא לשחרר אותנו, אלא הוא עדות לכל מה שחונק אותנו.
״מה שאנחנו עדים לו אינו אסקפיזם, הוא אינו ניצחון הדמיון על ההיגיון, או רצון לחתור תחת המציאות עצמה, אלא התוצאה של קבלה גסה של המציאות״, אמר לי לפני כשנתיים לואיג׳י ויטאלי, העורך הראשי של מגזין Dust.
״הדור הזה יודע כי כשאין כללים שאפשר לסמוך עליהם; כשאין משמעות אוניברסלית למציאות בגלל ריבוי הקולות, ניתן להסתמך רק על המציאות הפרטית שלנו״. ואני הייתי מוסיף – ואם את המציאות הפרטית שלנו אחרים לא יכולים להבין, אין ספק שהסוריאליזם החדש הזה הוא עוד עדות לבדידות בעידן הרשת החברתית.
View this post on Instagram
עם ההתבגרות, ועם ההשכלה, הולכת גם הרומנטיקה
לכולנו יש קראשים. יש גירל קראש. יש בוי קראש. התאהבויות בלתי מוסברות. מעצב האופנה הדי סלימן היה הדיזיינר קראש הראשון שלי. וזו לא הייתה התאהבות שהיה קל לממש בזמנו.
בימים שלפני הטלפון הסלולרי והאינטרנט המהיר היה צריך לעבוד קשה כדי לעקוב אחר קולקציות ושבועות אופנה. תמונות מתוכם ניתנו במשורה, אם בכלל. לפעמים היה זה דרך מגזין כזה או אחר, שהגיע לסטימצקי חודשים אחרי המועד, או אתרים יעודיים, שכדי להוריד מהם תמונות ברזולוציה נמוכה היה צריך לחכות דקות ארוכות מאוד.
אבל אי שם בסוף שנות ה־90 ותחילת שנות האלפיים, סלימן היה נראה לי כמי ששווה את המאמץ האדיר. מי שהתחיל את דרכו כמעצב קו הגברים של איב סן לורן, הפך לכוכב הגדול של פריז כשייסד את Dior Homme. מההתחלה הגישה הייתה ישירה מאוד ולבישה מאוד – ארכיטיפים של לבוש גברים, כמו ג׳ינסים, חליפות, מעילי אופנוענים וסניקרס שטוחות.
עם זאת, היה בהצעה שלו כוח שנבע מצללית צרה שרק נעורים אמיתיים יכולים לה. סלימן אז מיזג את הקולקציות עם חיבה למוזיקת אינדי, והלביש כוכבים כמו פיט דוהאטי בן זוגה לחיים ולקוקאין של קייט מוס בזמנו.
ההערצה שלי לסלימן הייתה ילדותית ודבילית במופגן (כתבתי לו לפני 18 שנים מכתב הערכה), למרות שבזמנו הייתה רצינית לגמרי. חסכתי חודשים כדי לקנות את מכנסי הג׳ינס המפורסמים, הכהים והצרים, שעליהם היה חתום סלימן. חסכתי חודשים ארוכים אחר כך כדי לקנות (בסייל) מגפונים עם עקב בגובה 6.5 סנטימטר.
אני לא זוכר מתי הייתי נלהב ומוקסם כל כך מעבודה של מעצב. אולי עם ההתבגרות, ועם ההשכלה, הולכת גם הרומנטיקה. היום אני יודע יותר מדי כדי לאהוב עד הסוף את תעשיית האופנה.
מאז סלימן עבר שוב לסן לורן, ואחר כך לסלין. השמועות בתעשיית האופנה אומרות שהוא אמור לנחות בקרוב בבית האופנה גוצ׳י. זה יכול להתברר כצעד מעניין לבית האופנה האיטלקי שנמצא במסלול התרסקות, אחרי שורה של הימורים כושלים ותהליך מיתוג מחדש שלא צלח.
האמת היא, שסלימן הוא היחיד שיכול לעשות את גוצ׳י לנחשק שוב. אם זה יקרה, המהלך יגיע עם תג מחיר רציני לבית האופנה. ואני לא מדבר על השכר שלו, אלא על כך שהוא תמיד מתנה את העבודה שלו בשליטה מוחלטת בכל אלמנט עיצובי – מהקולקציות ועד לשקיות. אבל הטוטאליות הזו היא בדיוק מה שהופך אותו לרוק סטאר, ונערים כמוני למעריצים נלהבים.
View this post on Instagram
רעידת אדמה במסחר האופנה
ב־2019 היו אלו הברבריות, המספרות לגברים. עכשיו אלו הן חנויות לאופנת יד שנייה. אי אפשר לפסוע בשכונת פלורנטין בתל אביב מבלי להיתקל בעשרות מהן. יש המתמחות באופנת נשים, יש באופנת גברים, יש שמציעות לקנות סחורה לפי קילו, ויש שבוררות כל פריט שנכנס אליהן, מוודאות שהוא תקין, ממותג ובעל ערך.
כך או כך (או כך), מה שהיה עניין נקודתי למדי עד השנים האחרונות, מרוכז בעיקר בשווקי פשפשים, נעשה לחלק מהותי מכלכלת האופנה. לא רק בארץ מריחים אותן, כמובן. יומון האופנה ביזנס אוף פאשן פרסם לאחרונה מאמר רחב על פריחת חנויות יד שניה בערים כמו ניו יורק או לוס אנג׳לס, שמצטרפות לרבות אחרות דוגמת טוקיו, פריז או ברלין.
זהו דור חדש של אופנת יד שנייה. מילא שהיא מתקיימת ברחובות ראשיים, אלא שהיא מגובה גם באתרים גלובליים וזמינים כמו דהפופ, וסטייה קולקטיב או The RealReal. זאת ועוד, בחינה של רבות מהחנויות החדשות שנפתחות בעולם מגלה שהן לא חנויות עצמאיות אלא חלק מרשת גדולה יותר המנהלת אותן.
הזמינות העצומה של אופנת יד שנייה משולה לרעידת אדמה במסחר האופנה; וזאת משתי סיבות עיקריות. קודם כל היא מעידה על שינוי עמוק במודל הבעלות על חפצים. חנויות יד השנייה האלו לא רק מוכרות אופנה משומשת, אלא גם קונות אופנה מהקהל הרחב, מה שמאפשר לצרכנים רבים להעביר אליהן סחורה.
כך נוצר מצב שבו אנשים קונים בגדים מתוך הכרה ברורה שהם ימכרו אותם שוב, והחנויות האלו – מקוונות או פיזיות – הן מעין ספריה בלתי נגמרת של בגדים להחלפה פוטנציאלית. אגב, כך נוצרות בורסות שמבקשות לקבוע ערך של פריט או מותג בשוק היד השנייה (ולכן הופכות מותגים מסוימים טובים יותר להשקעה).
הסיבה השנייה נסתרת מעט מהעין. מה שאפיין את הדור הקודם של חנויות יד שנייה הייתה האלטרנטיביות המגולמת בהן. הן היו כמעט פיראטיות באופן שבו הן חתרו תחת הציווי הקפיטליסטי שצריך לקנות דברים חדשים כל הזמן ולזרוק לפח ישנים.
אלא שככל ואופנת יד שנייה נעשית לנפוצה יותר, כך היא נעשית למוסדרת יותר, ואם היא מוסדרת יותר אז היא גם שיטתית. וכך מה שהיה אמור להתנגד לצריכה חסרת אחריות, נעשה לפלטפורמה שרק מעודדת אותנו לצרוך ולהחליף, לצרוך ולהחליף, לצרוך ולהחליף. זה עניין של זמן עד הקונצרנים הגדולים יכנסו לתוך המשחק.
הטקסטים התפרסמו לראשונה בחשבון האינסטגרם של לירוי שופן
View this post on Instagram
