כביש הסרגל: מותחן לא טריוויאלי בלי פחד

הסרט כביש הסרגל הוא סרט בלי פחד. כלומר זה מותחן, והוא עשוי טוב, אז אי אפשר בלי לפחד; היו רגעים בצפייה שפחדתי בהם ממש, אבל בסרט עצמו אין דקה של פחד. זה לא דבר טריוויאלי.

כשאני כותבת אין פחד אני לא מתכוונת לאומץ, זה כמובן כרוך בזה, אבל אומץ הוא תכונה פופולרית בקולנוע. אבל פה בסרט הזה, שאלת האומץ היא לא רלוונטית, זה פשוט חוסר פחד. זו לא רק הדמות הנהדרת שעומדת במרכזו שלא מכירה את הדבר הזה של הפחד, אין לה את החושים החברתיים האלה, אלא שהסרט עצמו לא עסוק בשאלה הזו.

השאלה אם צריך להיזהר או לא, אם מה שהוא מספר על הדמויות ראוי או לא ראוי לספר עליהן, אם זה ״בסדר״ או ״לא בסדר״ לעסוק ככה בסיפור שיש בו שכול, אם ראוי או לא ראוי להתקרב ככה אל בית הקברות הצבאי, אם יש או אין אמהות כאלה, כל השאלות האלה הן לגמרי לא עניין ולא שיקול. 

זה לא מעניין אותו: אלו הדמויות, הן בשר ודם, ככה הן חיות וזה הסיפור שלהן. זה לא קשור לשאלה מה מתאים או ראוי. הן אנושיות ומהחומרים האלה עשויים החיים.

הסרט כביש הסרגל של מיה דרייפוס הוא סרט נהדר, כמה שהוא חכם ומותח ככה הוא עשוי בקפידה וביופי. דפנה (במשחק שובה לב של טלי שרון) היא חוקרת משטרה ממחוז תל אביב שמכל מיני סיבות עוברת או מועברת לתחנת המשטרה בעפולה. עפולה היא עיר קטנה, ולפחות בסרט הכל מעורבב בה. בתחנה כולם מכירים את כולם, הסדרים ברורים, ואין לאף אחד עניין לערער עליהם.

כשדפנה מגיעה, עוד לפני שהיא מישהי ״מבחוץ״, היא קודם כל לא ברורה להם. הם לא מבינים אותה. הם לא יודעים אם המשונות הזו שלה קשורה בזה שהיא מתל אביב, כלומר שהיא עשויה מאיזה זן של אנשים שלא מתאימים לחום ולמקום הזה, או שזה היא עצמה מין אשה כזו שלא קשורה לשום דבר שהם מכירים.

הלבוש, הכובע הלא רלבנטי הזה, מה שהיא אוכלת או לא אוכלת, ההומור שלה, ההתייחסות שלה לעולם שנראית עייפה או חסרת נימוס, את כל אלה הם לא ממש יודעים איך לפרש. ויש גם העניין הזה עם הנשיות שלה. מסתבר שאי אפשר לצפות איזו תשוקה או אדישות מסתתרות מאחוריה, אי אפשר אפילו לדמיין איך הפלגמטיות הזו יכולה להתהפך ברגעים לדבר אחר לגמרי, חסר גבולות ופחד.

והיא אמנם לא ממש קשורה לשם. הכל משעמם אותה, חם לה, היא לא מבינה את השפה, וגם לא נראה שיש לה איזה עניין עם תל אביב או עם כאן. כל העניינים האלה שאנשים עסוקים בהם, כוח, היררכיה, סדרים, על מה ראוי או לא ראוי לדבר, היא לא בנויה אליהם. אבל היא מסתגלת. היא מבינה שאין לה ברירה, וזה לא מהיום המאמץ להסתגל. כל פעם היא נרעשת מחדש, אבל מסתגלת. 

אלו הדמויות, הן בשר ודם, ככה הן חיות וזה הסיפור שלהן. זה לא קשור לשאלה מה מתאים או ראוי. הן אנושיות ומהחומרים האלה עשויים החיים

אבל אז מתגלגל לידיה סיפור משונה על אשה שנעלמה. לא סתם אשה, דמות כמעט ציבורית במקום הקטן הזה. מה שמסעיר אותה יותר מכל זה שאף אחד לא מתעניין בהיעלמות הזו. זה מסעיר אותה מהמון סיבות.

אחד הדברים היפים בסרט הזה שהוא לא מסביר את הסיבות האלה במילים, כלומר לא מדברר אותן. זה סיפור קולנועי, המבט והדימוי הקולנועי הם השפה, אפשר רק להתבונן בדמות החידתית הזו. לפעמים אפשר להתבונן בהשתקפות שלה, אי אפשר להחליף את העולם הפנימי שלה, לפחות לא את רובו, במילים. והשפה הקולנועית שלו כל כך יפה. 

מותחנים הם בדרך כלל עניין לגברים. כלומר גם אם נשים נעלמות או נרצחות מי שאמור למצוא אותן, לפצח את החידה, אמור להיות בדרך כלל גבר. בסרט הזה יש איזה היפוך מעניין בעולמות האלה. זה לא שאין גברים בתחנה. להפך. יש.

ואמנם המנהלת היא אשה (דקלה שכמעט אי אפשר להפריד בינה לבין המשחק היפה שלה), אבל נדמה שמי שבחר בה לנהל לא עשה את זה מהסיבות הנכונות, להפך, זו דרך נוחה לשמר את ההיררכיה. והיא כל כך עייפה, שנדמה שהסדר שהיא רוצה לשמור עליו עשוי מחומרים אחרים לגמרי ממה שהתפקיד לכאורה מחייב. 

דפנה לעומת זה היא אשה אחרת לגמרי. היא כאילו מחוץ לכללים. הדבר שמתרקם בינה לבין אחד מבני המשפחה של הנרצחת (עידן עמדי במשחק מדויק) הוא מתעתע כמעט בכל מובן. אפשר להאמין לשניהם שהם כמעט רואים אחד את השני, שהם לא בנויים למשחקים שכולם משחקים מסביבם, ובו זמנית השאלה מה עושים עם מין וכח, האם ואיך ״משתמשים בהם״, מי מפתה את מי ולמה, או אם לדייק מי כלי במשחק של האחר, היא שאלה מורכבת שאי אפשר לענות עליה באיזה אופן חותך.

גם אחוות הנשים שאמורה או לא אמורה להיות לובשת בסרט הזה פנים מעניינות. היחסים בין מנהלת התחנה לחוקרת שלה, בין אם המשפחה (במשחק נהדר של שרה פון שוורצה) לאלמנתו של בנה, ובעיקר סצנת עישון נהדרת של שתי נשים, שמה שהן אומרות בה אחת לשנייה (למשל על הולדת ילדים, או על האפשרות לאהוב מישהו באופן שאת מוכנה לעשות הכל בשבילו) מתהפך ומתפרש מחדש לאורך הסרט.

אחד הדברים היפים בסרט הזה הוא האופן שבו הוא מצליח לגרום לצופה לתהות אם הוא מבין מה הוא רואה, כלומר אם הוא יכול להבחין באופן ברור בין מה שמתרחש בתודעה של הדמות לבין המציאות, ובעיקר אם זה בכלל חשוב. דרייפוס, בעזרת צילום נהדר (עמית יסעור), עיצוב יפהפה (ניצן צפרוט) ופסקול שכמעט אי אפשר להרגיש בו (במובן הטוב, אבי מזרחי), מצליחה להעמיד על המסך באופן מופלא עולם פנימי שמשתלט על המציאות.

מופעי החרדה, ההזדהות, עשויים ביד אמן. כך למשל תמונת הפתיחה היפהפייה והמבעיתה בו זמנית, אשה חבולה ונחרדת מול שדות תירס ירוקים אינסופיים, חוזרת בהמשך הסרט בדיוק באותה צבעוניות יפהפייה ועזה. השאלה אם זו אותה סצנה שחוזרת גם במציאות, או רק מפתח לפתרון האחת של השנייה, נשארת פתוחה.

ההכפלות הוויזואליות חוזרות לאורך כל הסרט. לפעמים זו הכפלה של סצנה, לפעמים של דמות מול מראה או של שתי דמויות ואותה שמלה. לפעמים, בסצנות יפות במיוחד דמויות משחזרות מבלי משים צילומים שנמצאו בטלפון של מי שנעלמה. ההכפלות האלה הן לא רק חלק מתחבולה של פענוח פשע, בו זמנית הן מספרות משהו על העולם הפנימי של דפנה עצמה.

ויש כמובן המרחב. עפולה, השוליים הרחבים שלה, מקומות הבילוי, הבתים שבהם העלילה מתרחשת. הסרט מצליח לספר את ריבוי הפנים של העיר. בתי המידות של מי ״שעשו את זה״, ה״דאון טאון״ שיש בו שילוב של הזנחה ועליבות ופחד, אבל גם איזו הישרדות חיונית. בנייני הקומות החדשים שהעיר מתמלאת בהם שהם בו זמנית אותה בנייה גנרית של בניינים ברחבי הארץ, אבל גם מספרים סיפור אחר וייחודי על המקום הזה. 

האופן שבו הם נטועים בתוך שדות, הנוף הנפלא הנשקף מהם, החיבור (או אי החיבור) בינם לבין ״העיר הישנה״, כל אלה הם חלק מארכיטקטורה וסיפור של עיר ייחודית, אקלקטית, עם עבר או הווה של ״בירת העמק״, עם מרכז עייף שידע ימים טובים מאלה, ובו זמנית עם התעקשות לאיזו הזדמנות לחיים חדשים, כמו הבניינים האלה שכאילו ״מתחילים מהתחלה״. 

הדירה שדפנה מתגוררת בה נדמית מספרת חלק מהסיפור הזה עצמו. הנוף הנפלא שנשקף ממרפסת עם מעקה זכוכית, ״העיצוב החדש״ של הבניין והדירה, ובו זמנית השדה הנטוש שצריך לעבור בדרך ממנו ואליו, דוכן הפלאפל הקרוב שנמצא כאילו בעיר אחרת, כל אילו מספרים סיפור גם על המקום עצמו, מקום שיש בו שכבות מרובות וסותרות.

זה סרט יפה, מותחן טוב שעשוי בחכמה, קולנוע נהדר עם דמויות שנשארות איתך גם אחרי הצפייה.

---

כביש הסרגל
בימוי: מיה דרייפוס
ישראל, 108 דקות
4 כוכבים