חליסה: לב נקי ועולה על גדותיו הוא סוג של הצלה

מרפאה מלאה אמהות וילדים. זו מרפאה ישנה, רואים על הקירות. בחדר קטן אחות בודקת תינוק ויש משהו שלא נראה לה, היא מבקשת מהאמא הסבר. האמא נראית עייפה מאד, יותר נכון מותשת, היא פה במרפאה נסחבת עם שני ילדים, התינוק וילדה שנחשבת בעיניה גדולה, והיא בעיקר רוצה הביתה.

היא מבינה שהאחות חושדת במשהו ומנסה להמעיט בסיפור, זה לא עניין מבחינתה. האחות מתעקשת, אם האמא לא תסביר לה משהו שיניח את דעתה היא תדווח לרווחה. האיום הזה עושה את שלו.

כשהאמא יוצאת לכמה דקות מהחדר לעשות את מה שהאחות הורתה לה לעשות, הילדה הכמעט גדולה נשארת עם האחות ומתחילה להתרקם ביניהם כמעט שיחה. לבובה של הילדה קוראים שרה, וזה גם השם של האחות. מה שהילדה כמעט מספרת על מה שקורה לשרה הבובה מדאיג מאד את שרה האחות.

וכשהאמא תחזור לחדר היא תרגיש שמשהו קרה שם. היא רואה שהיתה שם התחלה של הכרות בין הילדה שלה לאחות, וזה לא מוצא חן בעיניה. כולן צודקות: האחות, האמא, הבובה; כלומר הילדה.

הסרט ״חליסה״ של סופי ארטוס, הוא סרט יפה ורגיש שמספר סיפור עדין ומלא חמלה, על אמהות צעירות עם חיים כבדים, על הכובד של האמהות, ועל שאלת האפשרות לחלוק בכובד הזה. שרה (במשחק שובה לב של נועה קולר) היא אחות בטיפת חלב. במרפאה שהיא עובדת, בלב שכונת חליסה בחיפה, יש כל מה שצריך כדי ללוות נשים ילדים ואמהות.

יש רופא נשים, ויש פסיכולוגית, והצוות הוא כמעט משפחה. העובדות במרפאה הן כולן נשים שראו משהו בחייהן, מחויבות, מקצועיות, ורואות גם האחת את השנייה. 

המחשבה המובנת מאליה שיש להציל ילדים חסרי ישע מהורים שנראים מסוכנים להם, שהמערכת יודעת להבחין בזה והמעשה שהיא עושה הוא בהכרח מיטיב, עומדת בסרט הזה למבחן. האם מותר להציל ילדים בידיעה שזה מסכן את אמם? ומה ההחלטות שמתקבלות אומרות על מי שרואה את עצמו כמציל?

בשכונה הזו, שכונה צפופה עם בניינים ישנים והמון מדרגות, גרים כולם. יש בה דוברי עברית, וערבית, ורוסית. יש בה זקנים וצעירים מאוד. יש בה כאלה שגרים בדירות יותר מרווחות, ויש מי שנמצאים במחסן שמשמש אותם לבית. 

הרחובות מלאים אנשים ויש בהם איזו דחיסות ושרידות. למרפאה שממוקמת בלב השכונה מגיעות כולן, או לפחות אמורות להגיע. שרה מבינה שחלקן מתקשות אפילו לרכוש מטרנה, ואחרות מאוימות בעצמן, והיא מקפידה להגיע גם לביקורי בית. 

שרה עצמה היא לא אמא. כלומר עדיין לא אמא, היא מאוד רוצה להיות. וזה לא פשוט, כי היא מאוד רוצה להיות והחיים לא מקלים עליה במשימה הזו, וגם כי כשהיא עומדת מול האמהות האלה, מסבירה להן, שמה גבול, מבטיחה שיהיה יותר קל, חלקן תובעות לדעת מאיפה היא יודעת את כל זה. יש לה ילדים? אין לה? אז איך אפשר לסמוך עליה? אבל היא לגמרי בטוחה שהיא יודעת. 

הסיפור שמתרחש הוא סיפור קטן ועדין. אניה, אחת האמהות (במשחק נוגע ללב של דנה ברקוביץ׳) נכנסת לטיפת חלב ומהקצת שהיא אומרת, ובעיקר ממה שלא, אפשר להבין שהיא במצוקה. שרה מצליחה איכשהו לעורר בה אמון, ולמרות הסירוב שלה בתחילה היא מגיעה אליה לביקור בית.

כשהיא רואה באילו תנאים היא חיה, כמה היא חרדה שיראו אותה בחייה, כשהיא מבינה את האיום הישיר והמרומז שהיא מסתובבת איתו בעולם, היא לא יכולה להישאר שוות נפש. השאלה מה היא יכולה לעשות למענה, והאם מותר לה לעשות את מה שהיא חושבת שצריך לעשות, הופכת להיות יותר ויותר קיומית לשתיהן. 

אין בחיים עצמם תשובות שהן רק נכונות

אחד הדברים היפים בסרט הזה הוא, גם בזכות המשחק הנהדר של השחקניות, שהוא מרשה לעצמו לפלרטט עם מחשבות או פתרונות שאסור להגות בקול רם, אבל במקומות או זמנים של קצה הם כמעט המובן מאליו. התחושה של אמא שהיא לא יכולה יותר להיות אמא אפילו לדקה; שאין לה את הכוחות לזה. הרצון העז לבחור לילדיה מישהו שהיא יכולה לסמוך עליו והוא פשוט יהיה שם בשביל כל מה שהיא לא יכולה. 

והסרט עסוק בעוד דבר. המחשבה המובנת מאליה שיש להציל ילדים חסרי ישע מהורים שנראים מסוכנים להם, שהמערכת יודעת להבחין בזה והמעשה שהיא עושה הוא בהכרח מיטיב, עומדת בסרט הזה למבחן. האם מותר להציל ילדים בידיעה שזה מסכן את אמם? ומה ההחלטות שמתקבלות אומרות על מי שרואה את עצמו כמציל?

כל השאלות האלה הן שאלות גדולות, אבל הסרט לא שואל אותן פילוסופית. הוא מספר סיפור שהוא החיים עצמם; אין בחיים עצמם תשובות שהן רק נכונות.

ומה שעוד יפה בסרט הזה הוא ההתבוננות שלו במרחב, בשכונה, בבתים שהסיפור מתרחש בהם, והאופן שהסיפור נבנה גם דרכם (בעיצוב אמנותי יפה של עוז שטמלר). לדוגמה, המקום שבו חיה אניה; הדרך שבה שרה מצליחה למצוא את המקום הזה שלכאורה לא קיים, שאף אחד לא רוצה לחשוף את קיומו.

המנעול, הפחד, הריק הזה שבתוכו היא חיה. האופן שבו הנוכחות המאיימת של גבר ממלאת את החדר ואת האוויר גם כשהוא לא נמצא בו.

או הדירה ששרה מתגוררת בה: היא ישנה, מלאת מדרגות, והקירות ידעו ימים יותר טובים. בו זמנית היא מקלט מהעולם ובית. הפטנט שהיא מוצאת כדי להתגבר על הברז שיצא משימוש, התריסים שדרכם היא מתבוננת בעולם, השיפוץ שהיא מחליטה עליו באיזה רגע ספונטני, החדר שהיא מחליטה לצבוע בירוק, השולחן שהיא מושיבה אליו באיזו טבעיות אנשים שהיא רוצה להאכיל. כל אלו הם לגמרי חלק מהדיוקן שלה.

והשכונה עצמה. הרחובות, השוק, ההזנחה, החיוניות, המצלמה (בצילום הנהדר של מאי עבאדי גרבלר) מתבוננת בכל אלו בלי לייחס לה איזה יופי אקזוטי, בלי להתבונן בה ״מלמעלה״. היא נראית דרכה כמו מקום אינטנסיבי מלא חיים ואנושיות וכאב, כמו איזה מקום שאף אחד לא עושה עניין מהחיים הפרטיים שלו, שהחיים עצמם הם עניין. 

ולסיום, מבלי לחשוף את כל הסיפור, הסצנות האחרונות נהדרות ממש. יש בהן איזה מתח שמחזיק את הסיפור כולו. יש בהן איזו אינטימיות שחדשה לשרה, יש בהן איזו הבנה שהאפשרות להציל או להקל על סבל לובשת צורות משונות ובלתי צפויות.

לא תמיד אפשר להצליח בניסיונות האלה, לפעמים בהם עצמם טמונה הסכנה הגדולה, אבל לב נקי ועולה על גדותיו הוא סוג של הצלה. 

---

חליסה
בימוי: סופי ארטוס
ישראל, 102 דקות
4 כוכבים