תרגיל בהקשבה עמוקה: רות חוף ב״מאגר הזכרונות״

איזה צליל הייתם רוצים להגביר בעולם? ואיזה להנמיך? זכור לך רגע שממש הקשבת למישהו? איך נשמע כאב? איך נשמעת אהבה? לאיזה צליל את מתגעגעת? לכל אחד מאיתנו יש מלאי של צלילים שחלפו מהעולם, אבל בתוכנו הם עדיין נשמעים. שמורים, אבל נתונים לנזקי הזמן, צרורים, אבל משתנים יחד איתנו.

אלו כמה מהשאלות שהיוצרת רות חוף עוסקת בהן במיצב מאגר הזכרונות (Body of Memories), שהוצגה בפסטיבל Out of the Box במינכן. רות היא חברה וקולגה: הרבה שנים שאנחנו מעורבות ביצירה האחת של השנייה. כשהגעתי למיצב התחלתי לכתוב, בלי לתכנן מראש. המיצב הזמין את העיבוד בכתב.

הפסטיבל הוא אירוע שנתי המתקיים ברובע התעשייה Werksviertel במינכן, גרמניה. הוא נוסד על ידי מרטינה טאובנברגר, המכהנת כמנהלת האמנותית שלו, שהשנה חבר אליה עמנואל ויצטום כשותף לניהול האמנותי. מהדורת 2025 של הפסטיבל, שנשאה את השם ״תהודת הזמן״, עסקה במורשת התרבותית ובמערכת היחסים המורכבת בין היסטוריה לזיכרון. הוא כלל יותר מ־35 קונצרטים שנפרסו על פני 13 אתרים במינכן ובחבל בוואריה.

כחלק מעבודת הפיתוח של הפסטיבל, הוזמנה רות ליצור סדנה של איסוף זכרונות, המתעוררים מטריגרים של מוזיקה וצליל. בסדנה נאספו עדויות אישיות של אנשים שחלקו את זכרונותיהם בשלל צורות, ונוצר אוסף שהיווה בסיס חומרי ויצירתי לאמני הפסטיבל.

האוסף כולל קטעי הקלטות של שיחות בין אנשים שמדברים יחד על הקשבה, מספרים זה לזה זיכרונות שהתעוררו מחפצים שפעם השמיעו צליל, מנסים לפענח יחד איך נשמעת אהבה ואיך נשמע כאב, וחוזרים לרגע שבו הם ממש הקשיבו למשהו או למישהו.

לדוגמה, המהומים שנאספו מתוך תא טלפון ישן ובו נשמע קול של אישה שהזמינה את מי שהרים את השפופרת להמהם מנגינה למישהו אליו מתגעגעים; או זכרונות כתובים שנכתבו בעקבות מפגש אינטימי עם די ג׳יי שכלל ראיון והאזנה לצלילים ומספר שאלות שהעירו בהם זיכרון. הזיכרון נכתב בכתב ידם והוקרא לדי ג׳יי, ובתמורה לזיכרון הם קיבלו במתנה האזנה לשיר שנבחר עבורם ומתייחס ישירות לזיכרון ולמפגש.

רות חוף: ״כמו בפעולת היזכרות, ישנו חיפוש, דבר מוביל לדבר, זיכרון של מישהו אחד מעורר זיכרון אצל מישהו אחר – כך נוצרת שרשרת אנושית של סיפורים, צלילים ודימויים. האנשים שלוקחים חלק במיצב הם החומר שממנו הוא עשוי, ובזכותם הוא ממשיך לפעום״

בלב הסדנה הוצעה ערכה לשיפור האזנה שכללה מגש עץ ועליו קונכיה, תיבת נגינה, עלים יבשים, דף לבן, דף שחור, עפרונות, מעטפה עם תמונה וכוס מים. לצד המגש הונחה חוברת הפעלה המלווה ומנחה פעולות היזכרות הקשורות כולן למרחבי השמיעה.

אפשרויות ההאזנה, או החיבור להאזנה, הן אישיות וקולקטיביות, קרובות ורחוקות, חזקות ומעומעמות. הן מאתגרות את המשתתפים להנכיח בתוכם מנגינות ורחשים, כמו לדוגמה לדמיין את הצלילים שנשמעו להם פעם מתוך הרחם, כשהיו אפופי מים, ולשים לב לאלו הנשמעים להם ממש עכשיו. באמצעות הערכה נאספו ציורי נוף, רישומי צלילים שנמשכו מתוך חלומות, דפי תווים עם מנגינות בוקר ועוד.

תוצרי הסדנה שימשו כהשראה ליצירות חדשות שהוזמנו במיוחד עבור הפסטיבל ובוצעו במסגרתו. ישנם אמנים שבחרו להגיב אליהם באופן ישיר, וכאלה שלקחו השראה או פרגמנטים שעניין אותם ללוש ולחקור. לקראת השבוע האחרון לפסטיבל נפתח המיצב ״מאגר הזכרונות״, שמזמין את הקהל הרחב לחפש, לנבור, להתבונן, להאיר, להאזין ולקחת חלק במאגר הזכרונות.

אפשרות להאט ולחדד את החושים

אל המיצב הגעתי בערב הפתיחה, ותוך מספר דקות צללתי לעולם זיכרון פרטי ואינטימי, לצידי מבקרים נוספים הנזכרים גם הם בעולמות פרטיים משלהם. התחלתי את המסע שלי עם הערכה להקשבה עמוקה. אישה שלא הכרתי ישבה לצידי, וברגע מסויים התחברנו להמהום משותף, חייכנו זו אל זו והמשכנו הלאה.

במשך כשעה שוטטתי בחלל בין תחנה לתחנה, התבוננתי, האזנתי וצפו בי זכרונות שרק התנאים הרכים שנוצרו במקום אפשרו להם לעלות על פני המים ולשוט בבטחה. הרגשתי שלמיצב יש יכולת מיוחדת להמשיך ולהדהד בתוכי, הרבה מעבר לשעה שבה שהיתי בחלל. בנוסף לזכרונות שהתעוררו בי, קיבלתי במתנה אפשרות להאט ולחדד את החושים.

״כשכתבתי את הערכה להעמקת השמיעה הייתי מתעוררת כל לילה (בלי שעון מעורר) בשעה שלוש״, מספרת רות על תהליך היצירה. ״הייתי זקוקה להרבה שקט כדי לדמיין את המשתתפים מקשיבים. חיפשתי בתוכי צלילים קדומים שאוכל לדלות מתוך מרחבי הזיכרון הפרטי שלי, ודמיינתי צלילים שהם המוזיקה שמרכיבה את העולם. ביקשתי לייצר מרחב אינטימי של האזנה שהיא בו זמנית פנימה והחוצה.

״אחר כך הפעולה היתה להפגיש את המשתתפים עם עוד מאזינים, כדי שיוכלו לחלוק ביניהם הקשבה. התוצרים היו מלאי דמיון ונדיבות (מרגש להיווכח איך צליל יכול לעורר רגש וזיכרון), והם הגוף היצירתי שממנו מורכב מאגר הזכרונות.

״חשוב לי שהאמנות שלי תיגע באנשים ותניע אותם למחשבה ופעולה. אני מאמינה בכוחה של יצירה לחולל תנועה בעולם הפנימי שלנו, שמהדהד לסביבה שבה אנחנו חיים״

״במיצב ׳מאגר זכרונות׳ הקהל מוזמן גם להיות אקטיבי, וגם לנבור בתוך מאגר של זיכרונות שנצברו עוד לפני שהגיע. זאת תערוכה שהמוצגים בה מזמינים את הצופים לגעת, לחפש, להאיר עם מטול שקפים, לקרוא ולתלות, לשבת ולהקשיב לקולות, לנגן תווים מומצאים, להשעין ראש על כרית שמתוכה בוקעים המהומים.

״כמו בפעולת היזכרות, ישנו חיפוש, דבר מוביל לדבר, זיכרון של מישהו אחד מעורר זיכרון אצל מישהו אחר – כך נוצרת שרשרת אנושית של סיפורים, צלילים ודימויים. האנשים שלוקחים חלק במיצב הם החומר שממנו הוא עשוי, ובזכותם הוא ממשיך לפעום. המיצב מפגיש עם רגעים אישיים ואינטימיים שיוצרים ביחד מרחב קולקטיבי שאותו אנחנו מחזיקים ביחד״.

זאת לא היצירה הראשונה שלך שעוסקת בזכרונות. למה זכרונות? מאיפה מגיע העיסוק?

״יש כל מיני דרכים לספר את ההיסטוריה. אני מעדיפה את הסיפורים האישיים, הקטנים והפרטיים ביותר שמרכיבים אותה, כמו פסיפס אנושי שלכל אדם יש אפשרות לקחת בו חלק. לעורר בבני אדם זכרונות זה לפתוח עבורם פתח לסיפור חייהם, ולמפגש מחודש איתו. אנשים שמעורבים בפעולות הזיכרון שאני עושה עוברים מסע אינטואיטיבי ובלתי צפוי במרחבי הזיכרון שלהם, עם מרחק כלשהו.

״המרחק הוא החופש להתבונן במבט אחר, שפותח נקודת מבט חדשה על הזיכרון בהווה, ואפשרות לחמלה על מי שהיינו פעם, מי שאנחנו היום ועל הדמויות שפגשנו לאורך הדרך. כשניגשת אליי אישה ומספרת לי על מסע פרידה שהיא עשתה מבן זוג תוך כדי ביקור במאגר הזכרונות; ומוסיפה כמה רגשות אהבה, געגוע והשלמה היו לה תוך כדי ההיזכרות – אני נזכרת כמה משמעותי העיסוק הזה.

״חשוב לי שהאמנות שלי תיגע באנשים ותניע אותם למחשבה ופעולה. אני מאמינה בכוחה של יצירה לחולל תנועה בעולם הפנימי שלנו, שמהדהד לסביבה שבה אנחנו חיים״.

יש שוני בין זיכרונות שנאספים במקומות שונים בעולם?

״התשובה המופלאה היא לא. בני אדם הם בני אדם, בכל מקום. אולי תפאורת הזיכרון משתנה, אבל לא המהות. מפת הפנימיות משתנה מאדם לאדם אבל היא כמו טביעת אצבע. אלו אותם הקווים שמסודרים אחרת.

בינתיים במקומות שבהם יצרתי מאגרי זיכרון, גם אפשרות ההתמסרות די דומה. אנשים מחפשים מרחבים להביע, לקחת חלק, לקבל מרחב של קשב ונוכחות, במיוחד בעולמנו המהיר והמלא במידע; והם מבקשים גם מרחבים שבהם נוצרת אינטימיות. כולנו נולדנו מרחם וכולנו מתגעגעים למגע הראשוני, מלא החסד, שלנו עם העולם״.

---

מורן אביב דביר היא אמנית רב־תחומית, יזמת תרבות, כותבת ומלווה תהליכי יצירה וקהילה, שחיה עם משפחתה בהולנד. יוצרת הפודקאסט אמנות טובה דיה – שיחות עם אמאניות (אמהות אמניות)