דרך אגב // זה גירוד לא רצוני

אהבה קוסמית אבל אישית לחלוטין

אחד המשחקים הכי פופולריים בעולם נמשך לא יותר מכמה שניות, ומכניס יותר כסף מכל ההכנסות השנתיות של הוליווד ושל תאגיד קוקה קולה ביחד. בני אדם מתקשים להיאבק בכוח המכשף של כרטיסי גירוד – תעשייה שמגלגלת בארצות הברית יותר ממאה מיליארד דולר בשנה. 

בפודקאסט החדש SCRATCH AND WIN מספרים את סיפורו של כרטיס הגירוד – כיצד הומצא לפני 50 שנה והכניס לכל חנות מכולת בארצות הברית את ההתרגשות המכשפת של אולם סלוט־מאשינס בלאס ווגאס (המצאה שבעצמה חוגגת עוד מעט 130 שנה). הם מתארים את הטירוף שהכניסו אליו את ארצות הברית של שנות ה־70: כיצד גדודים של אנשים גירדו אותם בכמויות כבר על הדלפק, מעל מקררי הקפואים, במכונית. 

כרטיס הגירוד הוא יצירה קומפקטית שהסוד שלה הוא המיידיות. זה משחק מרוכז שנמשך רגעים ספורים, ואז אם מפסידים אפשר לקנות עוד אחד, ואם מרוויחים בטוח אפשר לקנות עוד אחד. מעניין, אגב, שכוחו המכשף של כרטיס הגירוד נובע מהאמון שאנחנו רוכשים למדינה ולמפעל הפיס; לארגון פשע יהיה קשה לשכנע שהכרטיסים אינם מכורים. 

אבל מה בכרטיסי הגירוד מושך אותנו כל כך? מה בתוכנו גורם לנו לגרד אותם בתקווה? לי תמיד נדמה שזאת התחושה שאתה הנבחר, ושנבחרת באופן אוביקטיבי ובלי שום הטיות. למרות שאין שום סיבה נראית לעין, אתה – ודווקא אתה – זכית. באופן מוזר, דווקא כשאנחנו לא מבינים למה זכינו, אנחנו מקבלים את האישור הגבוה ביותר לקיומנו – סוג של אהבה קוסמית אבל אישית לחלוטין. 

הכסף, הבתים והמכוניות הם אולי החלק הכי צפוי ומשעמם של המשחק. אבל בעידן של הנדסה גנטית וממשקי מחשב־מוח, כרטיסי הגירוד של העתיד יוכלו אולי לתת לנו תמורה מפתה יותר

גם אחרי שהאינטרנט הפך את ההימורים לפופולריים מאי פעם, ותעשיית ההימורים התמקמה בנוחות במרכז תרבות המיינסטרים – אחרי שנים שנחשבה כעיסוק מאפיוזי – כרטיס הגירוד נשאר משחק נפוץ ואהוב. אבל פן אחד במשחק הממכר נותר, לפחות בעיני, לא ממוצה: הפרס. 

הכסף, הבתים והמכוניות הם אולי החלק הכי צפוי ומשעמם של המשחק. אבל בעידן של הנדסה גנטית וממשקי מחשב־מוח, כרטיסי הגירוד של העתיד יוכלו אולי לתת לנו תמורה מפתה יותר – כמו תוספת של 20 נקודות אייקיו, חוש ריח מפותח במיוחד, או 10 שנים נוספות לחיות.

---

מה ראתה החולדה בחלום?

כשבן זוגנו ישן לצדנו במיטה ומזיז את הרגל מתוך שינה הוא אולי חולם שהוא קופץ כחגב ממגש ארוחת בוקר ישראלית. אבל זה לא אומר שהחלום גרם לו להזיז את הרגל. מחקר חדש (יחסית) טוען שזה בדיוק להיפך: קודם הרגל זזה מתחת לשמיכה, ורק אז – אולי – בן זוגנו קיפץ לו בחלום. 

ד״ר מארק בלומברג, חוקר מוח התנהגותי מאוניברסיטת איווה שניהל את המחקר, אומר בראיון די מעניין שיונקים מוציאים יחסית הרבה אנרגיה על תזוזה בשנתם, במיוחד כשאנחנו צעירים יותר. ולכן הגיוני שהתזוזות הליליות הן לא סתם גליץ׳ של המוח, אלא שיש להן סיבה התפתחותית עמוקה יותר. 

במחקר שפורסם ב־2023, בלומברג בדק את הפעילות המוחית של תינוקות של חולדות בשעה שישנו, וגילו עובדה מפתיעה: קודם גופן העדין של החולדות זז – ורק אחרי 10 מילי־שניות הם ראו את החלק הרלוונטי במוח מתעורר.

ההסבר שהוא מציע פשוט: לדבריו, הדפוס של תזוזה פיזית ופעילות מוחית אחריו מצביע על בדיקה עצמית וכיול. המוח בודק שהוא מקבל מידע מדויק מהגוף – תהליך חשוב במיוחד לכל מי שרוצה ללכת ולנוע במרחב, במיוחד אצל תינוקות ופעוטות. וגם, למשל, אצל רובוטים.

אחד האתגרים הגדולים ברובוטיקה הוא ללמד אותם לנוע. בלומברג מספר שבכמה ניסויים, כשנתנו לרובוטים לחוות ״כיווצי שינה״ – זה שיפר מאוד את ביצועיהם. אז הנה, עוד אלמנט בסיסי שמגדיר אותנו ואת האנושיות שלנו מתחיל לעבור מיתוג מחדש. 

חלומות הם הבידור האולטימטיבי. זמן המסך הנרחב והבלעדי שהם מקבלים בלילה גורם לנו להתייחס אליהם כאל מפתח שוודי לנפש. אבל האם יכול להיות שהם תוצר לוואי של בדיקת מערכות פשוטה? יכול להיות שזאת המקבילה הביולוגית לסרגל ההתקדמות כשהטלפון מעדכן את עצמו?