Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
The Critical F // מתי לעזוב את המסיבה וללכת הביתה
הדבר השיקי ביותר
אם היה לכם מוצר מנצח, כזה שיש לו רשימות המתנה של לקוחות צמאות, שלעולם לא יורד לסייל ושנמכר ברווח עצום – האם הייתם ממשיכים למכור אותו? סביר להניח שרוב אנשי העסקים היו אומרים ״כן״ מוחלט.
אם יש ביקוש, אין סיבה שלא לספק אותו. אבל בימים האחרונים החלה לצוף שמועה חדשה בתעשיית האופנה, שסותרת את ההיגיון המסחרי הזה: המותג The Row, השייך לצמד האחיות אולסן, מפסיק את שיווק התיק ״מרגו״.
המרגו הפך ל־it bag המשמעותי ביותר בשנים האחרונות. למרות מחיר אסטרונומי (מעל ל־5,000 דולרים) הוא נעשה ללהיט שוק מבוקש מאוד, כשיש שהכתירו אותו כתיק הבירקין של המאה ה־21. ההצלחה שלו מגולמת במיזוג המושלם שבין אלגנטיות ופרקטיקה, והוא חף מאמצעי מיתוג מיותרים. זהו מעין תיק באולינג טרפזי בקווים רכים, המחוזק בשתי חגורות צד המאפשרות לנהל את הנפח שלו.
אם המידע על הפסקת הייצור של המרגו נכון, צריך הרבה מאוד אומץ להרוג אותו דווקא בשיא. זהו צעד שמעט מאוד מותגי יוקרה מוכנים לקחת, כי הוא לא משתלם בטווח הקצר. מנגד, הצעד הזה משתלם מאוד בטווח הארוך. הוא משמר את האקסקלוסיביות הקיצונית של The Row והופך אותו לנחשק עוד יותר, תוך שהוא רומז לכך שבית האופנה חושב קודם כל על הלקוחות שלו, ועל האמת הסגנונית שלו, לפני שהוא חושב על שורת הרווח.
כשלוקחים בחשבון את כמות החיקויים שקמו למרגו בבתי אופנה אחרים (היש כעורה יותר מהגרסה של ז׳קמוס?), האחיות אולסן, המחזיקות כאמור ב־The Row, עשו את הדבר השיקי ביותר; ידעו מתי לעזוב את המסיבה וללכת הביתה.
בשולי הדברים אפשר לציין גם את ההצלחה הפנומנלית של בית הרבה הרמס, שהביצועים שלהם שוב נוסקים מעלה בתקופה בה מותגים רבים מתרסקים. גם הם, מוכנים להעדיף אקסקלוסיביות לטווח ארוך על פני רווחים לטווח קצר. פלא שגוצ׳י, לואי ויטון ואחרים מקנאים בהם קנאה גדולה?
View this post on Instagram
סלקטיבית, דיסקרטית ולא נגישה
היה משהו כמעט אירוני בהחלטה של שני מעצבים שונים לחזור דווקא עכשיו אל שנות ה־50 של המאה ה־20 כהשראה. מצד אחד, הקולקציה האחרונה בהחלט של המעצב קים ג׳ונס לקו אופנת הגברים של דיור. מצד שני, ילד הפלא של תעשיית האופנה – אם אפשר עדיין לקרוא לו כך למרות הקמטים היפים – ז׳קמוס.
האירוניה לא נעוצה בהחלטה של השניים לחזור לימי התפירה העילית השמרנית של צרפת דווקא בימים בהם נבחר טראמפ; אם כבר, הבחירה בנושא דומה מזמנת השוואות שמהן אחד מהם לא יוצא טוב. ג׳ונס נבר בארכיונים של כריסטיאן דיור, וביקש להתכתב עם צללית ה־H המפורסמת של המייסד, שמת ב־1957. ז׳קמוס, לעומת זאת, ניסה לקיים תרגיל מחשבתי נוסח ״מה היה קורה אם הייתי מנסה לעצב אז, לפני 70 שנה״.
התוצאה היא מראות לשני המינים המשחזרים את כל קלישאות הקוטור ושנות ה־50 – מצלליות תפוחות ומעוגלות נוסח כריטסטובל בלנסיאגה, דרך שמלות בקו פרינסס א־לה מרילין מונרו ועד לחליפות גבריות ברכיסה כפולה.
עבור ג׳ונס – ויצא לי להיות נוכח בכמה תצוגות שלו, עוד בימים שבהם היה המעצב הראשי בלואי ויטון – זו הייתה הקולקציה הטובה ביותר שלו אי פעם. אולי מכיוון שזו הייתה קולקציית הפרישה שלו מהבית, ניכר שהיה לו האומץ לוותר על לא מעט אלמנטים ילדותיים ומסחריים שאפיינו אותו בעבר.
במקומם, הוא ניסח קולקציה סגורה מאוד, מרוכזת ומצומצמת, שמצליחה למזג את האלגנטיות של שנות ה־50 עם אלגנטיות פאן־אסיאתית. סרטים שענדו הדוגמנים סביב העיניים, הוסיפו למתרחש אפיל קינקי, שהתברר כאפקטיבי לתדלוק היצרים והחשקים.
ז׳אקמוס, לעומת זאת, הוא מעצב הרבה פחות מוכשר אבל עם הרבה יותר יומרות. כלומר, הוא טוב במה שהוא טוב – איש שיווק גאון שיודע להפיק בגדים לאנשים שחושבים שהם מבינים אופנה למרות שהם לא. זו הסיבה מדוע הוא בנה את הקריירה שלו על תיקי במבינו, יותר מדי כובעים וקמפיינים ויראליים.
בהקשר הזה, היה משהו נואש, שלא לומר נוגע ללב, בקולקציה המדוברת כאן. רובה ככולה ניסיון לקבל את תו האיכות של הגרעין הקשה של תעשיית האופנה. זו הסיבה מדוע הוא בחר בפרזנטציה סלונית מצומצמת כל כך, זו הסיבה מדוע הוא חזר דווקא אל שנות ה־50, אמות המידה של האופנה הגבוהה המודרנית, וניסה לקשור את השם שלו עם המאסטרים שפעלו אז.
הבעיה היא, שז׳אקמוס הוא לא מעצב שמסוגל לשאת את המחיר של אופנה גבוהה באמת – סלקטיבית, דיסקרטית ולא נגישה. בזמן שמותגים כמו The Row מציידים את הקהל בפנקס ועיפרון (כי אסור מצלמות), היוקרה השקטה של ז׳קמוס היא תרגיל שיווקי, שצולם בשיתוף פעולה עם הטלפונים הסלולריים של אפל.
View this post on Instagram
בגוצ׳י, כמו בגוצ׳י
כמה בגדים מוכרים מותגי־על? השאלה הזו צפה השבוע שוב באינסטגרם אחרי הידיעות על הביצועים הגרועים של בית האופנה גוצ׳י. מי שקיבל את הבעיטה בישבן הוא המעצב הראשי, סבתו דה סרנו (אם כי צריך להודות שהפיטורים הם צעד שנועד להרגיע את המשקיעים, ולהוכיח להם שעושים משהו, ולא כי הוא באמת אשם).
הוא לא אשם – או לא רק הוא אשם – כי בגדים הם חלק מזערי מסך ההכנסות של בית אופנה ממוצע. כשמסתכלים על המספרים של גוצ׳י, רואים שאביזרים ונעליים מגלמים כ־70% מהכנסות בית האופנה.
או במילים אחרות – הירידות החדות שרשם המותג לא קשורות במכירת בגדים, שמגלמים רק 17% מהמחזור. אמנם כמעצב ראשי הוא אחראי גם על האקססוריז – אבל בגוצ׳י, כמו בגוצ׳י, חלק אדיר מהצע האביזרים והנעליים הוא רב עונתי, ועוצבו הרבה לפני שדה סרנו הגיע.
אבל גם המספרים האלה משקרים. האחוזים האלה לא לוקחים בחשבון אביזרים כמו משקפי שמש או בישום; בהתחשב בהם, ההכנסות של גוצ׳י מבגדים מתכווצות עוד יותר. אני בספק אם בגדים מגלמים 10% אחוזים מכלל המכירות.
גוצ׳י הם כמובן לא היחידים. כפי שכתבה על כך בזמנו העיתונאית דנה תומאס (בספר המצוין Deluxe), עבור מותגי אופנה רבים בגדים הם לכל היותר תפאורה. הם מוצגים ברוב טקס בשבועות האופנה, אך בפועל משמשים צידוק למכור כל דבר ממותג שהוא לא בגד.
לראייה, מספיק לחשוב כמה פעמים נתקלים במוצרי המותג גוצ׳י, אבל לא נתקלים בבגדים שלו. נתקלים בבשמים בסופר פארם, במשקפיים חנויות האופטיקה, בתיקים ובנעליים בדיוטי פרי. זו הסיבה מדוע עבור רבים מבתי אופנה רבים בקליבר הזה בגדים הם עניין זניח, והם כמעט לא מוכרים אותם וגם לא מייצרים אותם. במקרה הטוב מקדישים להם חנויות דגל ספורות יחסית ברחבי העולם.
View this post on Instagram
מותניים בגובה בינוני ורגל מתרחבת
האדם החמישי ששאל אותי האם ראיתי את הג׳ינס של קנדריק כבר פיתח אצלי ציפיות של ממש. הנחתי שיש מצב טוב שלא אזהה ברגע הראשון שמדובר בג׳ינס, כי אם הוא כל כך מיוחד הוא בוודאי עשוי מעור דגים שגידלו עליו פטריות כחולות. אולי דגים לשבת.
כפי שכולם כבר יודעים, וכולן כבר יודעות, מדובר בג׳ינס של סלין בצבע כחול שמיים, בגזרה שהייתה פופולרית מאוד בשנות ה־70: מותניים בגובה בינוני ורגל מתרחבת (גזרה שהגיעה, אגב, ממלחים. הרגל המתרחבת נועדה לאפשר להם להוריד בקלות את המכנסיים מבעד לנעליים אם יפלו למים.
ההתרגשות הרבתי מג׳ינס גנרי הייתה לגמרי חסרת פרופורציות (וכמה מותגים טובים ב־RTM כבר קפצו על הסוס ומציעים גזרות דומות), אבל היא ממחישה עיקרון יסוד באופנה מודרנית – ערך של בגד נגזר לא מעט ממי שלובש אותו.
התובנה הזו, שאנשים מוכנים לשלם יותר על עיצוב כי הוא נלבש על ידי דמות כזו או אחרת, התגבשה במהלך המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20. מעצבי אופנה כמו פול פוארה או ז׳אן פאקין נקטו בשלל תחבולות שהיו אז חדשניות – הלבישו שחקניות בעיצוביהם, או שלחו דוגמניות ״מחופשות״ בשמלות שלהם להתערות באירועי חברה ולאופרה (פאקין אף הלכה רחוק יותר וציידה אותן במניפות מצוירות עם דגמי הקולקציה). אחרי הכל, קונטקסט הוא חלק בלתי נפרד מעבודת מעצבים.
View this post on Instagram
השחקנים הטובים ביותר של הרגע
אופנה זה זמן, ואופנה מוגדרת על ידי השחקנים הטובים ביותר שלה בכל רגע נתון. אלה הם המעצבים הבולטים של הרגע הזה ממש.
סטיבן סטוקי דליי, הידוע בשם המותג S.S.Daley הוא המעצב המשמעותי ביותר שיצא מאנגליה בשנים האחרונות, נצר מעודכן לשושלת של ויויאן ווסטווד ז״ל. בעידן שבו מותגים המאופיינים בעבודות יד נוטים להיות מתישים, אצלו המבע הוא בהיר, חד, מודרני ונחשק.
הטורקיה־אנגליה דילארה פינדיקולגו, מעצבת מהסוג שאף אחד לא ידע מי היא לפני יממה, ועכשיו כולם מדברים רק עליה. אמנם יש לה כברת דרך טכנית לעבור, והשמועה אומרת שעד לפני שבוע לא היה לה בכלל חלל לתצוגה, אבל קל לראות מדוע כולם משווים בינה לבין אלכסנדר מקווין. אחרי הכל, יש לה את אותו מאפיין – סירוב עיקש לצנזר את התשוקות והחרדות שלה, מלחיצות ככל שיהיו.
המותג הדני Sunflower, שהוא מה שאקנה סטודיוס היו בהתחלה, לפני שהפכו לדבר הזה שצ׳ארלי XCX לובשת (שזה אומר שהם כבר ממזמן לא קול). מקורות ההשראה של Sunflower נעוצים במינימליזם של שנות ה־90, לרבות קלווין קליין והלמוט לאנג של פעם. אחד המותגים הבודדים שאני לובש לאחרונה באופן קבוע.
עוד בגזרת השפעותיו של הלמוט לאנג, המותג הספרדי Paloma Wool (כי למייסדת קוראים פלומה לאנה, קרי ״פאלומה צמר״). התיקים מוצלחים מאוד (רשימות המתנה על רשימות המתנה), קולקציית הגברים החדשה מסקרנת, והוויב הכללי נוטה לכיוון ״הכל דק מידי וזו בעיה בלי הלבשה תחתונה״.
ונקנח מותג דני נוסף – Mfpen. כמו סדרת מתח נורדית שיש בה תמיד חושך וצילומי רחפן ברוורס מעל אגם קפוא, גם פה החשודים המיידיים של האופנה הצפונית נמצאים כולם; הדגש הוא על מחויטים מרווחים, מערכות לבוש של טון על טון על טון, מעילים מצוינים ואיפוק כללי של רוצחים סדרתיים שלא מראים שהם כאלה.
View this post on Instagram
כסף, גוף ומעגלים חברתיים נכונים
תקציר למי שרוצה לוותר על אכילת הראש – הסEקסי חוזר, השקוף חוזר, הנמוך חוזר, הפרווה (האמיתית) חוזרת, הרזון חוזר, בגדים ממוגדרים חוזרים, שמלות קומביניזון־בגזירה־באלכסון חוזרות.
היה משהו כמעט מעורר רחמים בנאום של ג׳יין פונדה השבוע בטקס פרסי ה־SAG. ״להיות Woke״, אמרה הכוכבת האמריקאית על השמאל הפרוגרסיבי, ״זה רק אומר שאכפת לך מאנשים אחרים״. הדברים נאמרו כמובן בקשר לבחירתו של דונלד טראמפ לנשיא, אבל במידה רבה הם גם הסגירו איך טיפוס כמו טראמפ בכלל מצליח להיבחר.
אחרי הכל, אותו שמאל פרוגרסיבי, שרצה כל כך להציל את העולם על ידי פיתוח של מודעות ביחס ל״אחר״, נכשל כישלון חרוץ. והוא נכשל כישלון חרוץ כי בסופו של דבר הוא שטחי להחריד, וגרוע מכך – הוא לא באמת מוכן לעשות את מה שצריך לעשות כדי לשנות את העולם.
בבסיס, תנועת ה־Woke, נשענת על זרמים פילוסופיים שצמחו משנות ה־60 ואילך, בעיקר מתחום הפילוסופיה של השפה. מטרתם הייתה אחת – להוכיח שמה שאומרים הוא לא תמיד מה שאומרים; שיכולות להיות משמעויות נוספות, נסתרות או גלויות, לכל מילה; ש״אישה״ יכולה להיות מגוון דברים אחרים מלבד אמא שמתלבשת בשמלות ויודעת לבשל. מצד אחד, זה נחמד לדעת שאנחנו יכולים להיות פלואידים ולא מקובעים. מנגד, הגישה הזו גם הביאה לתוצאה פחות רצויה – חוסר מסוגלות להתחייב לכלום.
וכשלא מתחייבים על שום דבר, גם לא פותרים שום דבר. ואחד המאפיינים הבולטים של השמאל הפרוגרסיבי הוא שהוא בעיקר עסוק להגיד ״מה לא״ במקום מה כן, ושבכל פעם שיש הסכמה על משהו – לדוגמה מי שייך לקהילת הקווירים – או אז יקום הקול שיגיד שזה כמובן שלא מספיק. בהקשר הזה, מספיק להיזכר בדיון שניצת בעיתון הארץ על יאיר גולן, שצילום של המדים שלו ושל בני משפחתו הביא לטענות הצפויות שהוא לא שמאלני מספיק.
בהתחלה, לפני כעשור, תעשיית האופנה ניסתה ליישר קו עם הערכים של ה־Woke. היא השתדלה להיות מכילה מגוונת, רגישה לזכויות בעלי חיים ולא מחפצנת (ע״ע אישה סקסית ״לא חייבת להיות רזה בשמלה צמודה״). אבל אופנה, כמו אופנה, כבר מבינה שכל זה לא מחזיק מים. כי עם כל הכבוד, ולמרבה הצער, בסוף בני אדם רוצים להרגיש שהם טובים יותר ונעלים יותר מהאחר, ובשביל לעשות את זה הם חייבים להראות את מה שיש להם – כסף, גוף ומעגלים חברתיים נכונים. פלא שכל הרשימה שפתחתי איתה את הטור הזה חוזרת?
View this post on Instagram
הטקסטים התפרסמו לראשונה בחשבון האינסטגרם של לירוי שופן בחודש האחרון
