סטודיו אטלס: היסטוריה של קרמיקה ישראלית ביפו

לפני כשנתיים הגיע אביר יעקב עובדיה, בנו של במאי הסרטים המיתולוגי ג׳ורג׳ עובדיה, לצפות בסרט הדוקומנטרי ״אני לא״ של האחים הימן. ״נכחתי במקרה בהקרנה הזו, שאליה הגיע גם תומר הימן במאי הסרט״, הוא מספר. ״בסרט הושמע השיר ׳אהבה אשר ביננו׳ שלקוח מהסרט ׳נורית׳, שאותו ביים אבא שלי. זה היה אחד מהסרטים הנצפים ביותר בהיסטוריית הקולנוע הישראלי.

״בסוף ההקרנה ניגשתי להימן ואמרתי לו שאני בנו של ג׳ורג׳ עובדיה, ומשם הכל התגלגל. אנחנו עובדים כבר כשנה על סרט דוקומנטרי לזכרו של אבי, עורכים ראיונות ומנסים ללקט קטעי ארכיון – משימה מרגשת בזכות עצמה. הכוונה היא לסיים את שלב הצילומים עד סוף 2025״.

בוא נתחיל מאבא שלך. הוא לא רווה כאן נחת?

״נכון. הוא חי בין השנים 1996-1915. נולד בעירק, אבל בשנת 1949 עבר להתגורר באירן שם היה פעיל כבמאי וכשחקן בתעשיית הסרטים האיראנית. במשך 14 שנים ביים שם 23 סרטי קולנוע. החל מ־1964 הוא דילג בין איראן לבין ישראל.

״ב־1967 ביים את הסרט ׳הנחשקת׳ כהפקה איראנית־ישראלית משותפת. ב־1970 השתקע סופית בישראל ובאותן שנים נחשב לאחד מהבמאים הפעילים ביותר בארץ. הוא ביים 13 סרטים, שחלקם היו הצלחה קופתית אדירה, בראשם הסרט ׳נורית׳ שבו צפו למעלה מ־750 אלף איש.

״רק בשנת 2015, 20 שנה לאחר מותו ובשנה ה־100 להולדתו, במהלך טקס פרסי אופיר של אותה השנה, הוא זכה להוקרה ולמחווה מיוחדת. זו היתה ההכרה הממסדית הראשונה ל־13 הסרטים שהוא יצר בארץ״.

למקום הזה יש חשיבות גדולה בשימור הזיכרון של אבא שלי ושל המשפחה כולה. יש בו דברים שהייתי רוצה לשמור ולשמר

אהבת הקהל עמדה בניגוד מוחלט לעמדת מבקרי הקולנוע בישראל של שנות ה־70, שקטלו באכזריות את סרטיו, קראו להם סרטי בורקס, האשימו אותו ברדידות תרבותית ועוד מילות ביקורת קשות, שלא לומר אלימות. לאחר מותו של עובדיה, כתב מבקר הקולנוע אורי קליין באחד ממאמריו בעיתון הארץ ש״עובדיה לא זכה ביחס הראוי לו, והיה קורבן של מלחמת תרבות בין מזרחים לאשכנזים״.

במהלך השנים הפכו סרטיו של עובדיה לסרטי פולחן מצליחים, בדומה לרוב סרטי הבורקס, וגם האקדמיה החלה לעסוק בתרומתו לקולנוע הישראלי ובאופן שבו שיקפו סרטיו את המתח העדתי בישראל. למרות הצלחתו, בשנות ה־80 נקלע עובדיה לקשיים כלכליים, אחרי שסרטו האחרון ״הדודה מארגנטינה״ נחל כישלון מסחרי והותיר אותו בחובות. הוא נפרד מדירה נאה במרכז תל אביב ועבר להתגורר בבית ישן בשכונת תל גיבורים שבחולון – שם מתגורר בנו עד היום.

״מבחינתי למקום הזה יש חשיבות גדולה בשימור הזיכרון של אבא שלי ושל המשפחה כולה. יש בו דברים שהייתי רוצה לשמור ולשמר, כמו עליית הגג ששימשה כמחסן עבור ציוד קולנועי וגם כאחסון לעותקים מקוריים של הסרטים שאבא שלי יצר.

״בשלב מסוים אמרו לאימא שלי שמסוכן להחזיק פילם בבית, כי זה חומר דליק ושהתקרה יכולה לקרוס. היא הביאה מישהו, אמרה לו שייקח את הכל, שילמה לו על זה ושחררה אותו עם אוצר ביד. רק כשהתבגרנו הבנו את גודל האבידה״.

רק במגע אפשר להבין

לצד העיסוק במורשת המשפחתית, פועל עובדיה גם כאספן אמנות קרמיקה ישראלית. עובדיה, יליד 1983, אספן שניהל בעבר גלריות ואוספים פרטיים, יפתח השבוע את סטודיו אטלס – גלריה שבה יציג את אוספי הקרמיקה שלו. יש בו פריטים היסטוריים נדירים מתחומי העיצוב, היודאיקה והאמנות השימושית בישראל, החל מתקופת בצלאל ועד לתעשיית הקרמיקה האמנותית והתעשייתית המפוארת שפעלה בארץ לאורך המאה שעברה.

בגלריה יוצגו פריטים וסדרות נדירות של כמה מהמפעלים המרכזיים שפעלו בארץ – לפיד, בית היוצר, פלקרמיק, חרסה ואחרים – לצד קרמיקה אמנותית של יוצרים מובילים בתחום כמו אהרון כהנא, לידיה זבצקי, רעיה בר אדון, דוד קלדרון ואחרים. כל פרטי האוסף והאמנות יוצעו למכירה״.

בערב הפתיחה של הגלריה ביום חמישי הקרוב (6.3), תתקיים במקום שיחה עם קובי קלייטמן, מחבר הספר ״לפיד קרמיקה: כלים בכור ההיתוך״ ועם אספן הקרמיקה הישראלית איתן ג׳ורג׳ הורביץ. לכבוד פתיחת הגלריה הודפסו במיוחד עוד 100 עותקים מספרו של קלייטמן, שנכתב בשנת 2020 והפך לפריט אספנים, לאחר שכל העותקים מהדפסתו הראשונה אזלו.

איך הגעת לאספנות?

״אני האמצעי מבין שלושה ילדים, יש לי עוד שתי אחיות. נולדתי להוריי כשאבי היה כבר בן 68. הוא נפטר כשהייתי בן 13 ואימי נפטרה כשהייתי בן 20. גדלתי באווירה אמנותית – מעבר לתחום הקולנוע שהייתי חשוף לו, התחלתי בגיל 18 לעבוד עם הדודים מצד אמא, שעסקו בעתיקות ואמנות.

״לא ברור איך, אבל חלק גדול מהמשפחה שלי עוסק בתחומי האמנות. יש לי עוד שני דודים בלונדון שיש להם גלריות לאמנות, וגם הילדים שלהם פתחו גלריות בעצמם.

״הסתובבתי שעות בשווקים ולמדתי את מלאכת האספנות בעצמי. הדודים שלי לימדו אותי שאם אני רואה משהו שמוצא חן בעיני – פשוט לקנות אותו. ככה זה והלך וגדל, ועם זה גם ההתמקצעות שלי בתחום״.

הסתובבתי שעות בשווקים ולמדתי את מלאכת האספנות בעצמי. הדודים שלי לימדו אותי שאם אני רואה משהו שמוצא חן בעיני – פשוט לקנות אותו

איך זה התקדם מפה?

״בהמשך פתחתי את גלריה Joon ביפו, אבל איכשהו לא חשפתי אותה. היה לי עניין לא ברור להיות מתחת לרדאר. פרוייקט יחיד שעשיתי ונחשף היה פרויקט הוויטרינות ברחוב דיזנגוף – שיתוף פעולה עם הצלמת והאמנית חנה סהר. גם זה סוג של פרוייקט חתרני, מתחת לפני השטח והרחק מעיני המוזיאונים ואוצרי האמנות.

״שיפצנו חלונות ראווה מוזנחים ונטושים, שאותם הפכנו לחללי אמנות שמציגים תערוכות מתחלפות. המטרה היתה לקחת חלק בהפרחת השממה האמנותית השוררת ברחובות תל אביב ולהנגיש אמנות באופן ישיר לציבור הרחב, ללא פילטרים, תוך כדי מתן הזדמנות לאמנים בתחילת דרכם״.

למדת משהו בתחום האמנות?

״למדתי עיצוב מוצר במכון טכנולוגי חולון. לא עסקתי בזה, אבל זה נתן לי את היכולת להתבונן בצורה שונה על הפריטים שאני אוסף. אני מסתכל היום על המוצר כעיצובי ולא כפריט לאספנות. עם השנים התמקדתי באיסוף של פריטי קרמיקה״.

מאיפה הגיע השם של הגלריה?

״את השם ׳סטודיו אטלס׳ נתתי כמחווה לשם של הסטודיו שאבי הקים עוד בטהרן, שם פעל כיוצר סרטים, במאי ושחקן. בארץ הוא צילם את רוב סרטיו ביפו, בעשורים שבהם יפו היתה אתר הצילומים הפופולרי בארץ, וגם האזור המרכזי שבו פעלו גלריות לאמנות״.

מה התוכניות שלך לעתיד?

״נכון להיום האספנות היא העיסוק המרכזי שלי. יש בי אהבה גדולה לחומר, לקרמיקה. יש בחומר משהו רגשי שרק במגע איתו אפשר להבין את זה. בגלריה אני מתכוון להמשיך ולהציג פריטים מהאוסף שלי, לצד תערוכות מתחלפות. יחד עם זאת, העניין בקולנוע הפך להיות חיידק רציני שמחלחל בי. יש בי עניין גדול להיכנס לעולמות הקולנוע בצורה מקצועית יותר וליצור במסגרתם״.

---

סטודיו אטלס
שמעון הצדיק 15, יפו
פתיחה: 6.3