רן טננבאום: כשאני מצייר מישהו אני ממש מתאהב בו, הוא נהיה כל עולמי

חגית: בוקר טוב רן, ימים מטלטלים. מה שלומך?

רן: בוקר אור. אני בסדר

חגית: מגיעות לך ברכות על הדאבל: התערוכה ״פרסונה וצל״ במוזיאון רמת גן, ו״מקלעת השמש״ בגלריה רוטשילד. איך התלכדו השתיים?

רן: תודה רבה. הן ממש התפתחו כשתי עלילות נפרדות שנפגשו על ציר הזמן. יש להן הרבה במשותף ועם זאת הן שונות ביותר זו מזו

חגית: התערוכה במוזיאון רמת גן, ״פרסונה וצל״ (אהבתי את השם BTW) שאצרה דינה יקרסון, יוצרת חיבור ודיאלוג בין הציורים שלך ועבודות קלאסיות ריאליסטיות מאוסף צטלין – האוסף של המוזיאון ״הרוסי״ ברמת גן (שבינתיים סגור לשיפוצים)

רן: כן. זו תערוכה שמפגישה נקודות מבט שונות על סוגיית הדיוקן – שונות מהותית בקונטקסט של התקופה והמטרה. דינה באמת היטיבה לבחור את השם שמבטא שינוי תרבותי ביחס אל הדיוקן, הזווית הגלויה של הצל התעוררה לחיים לאחר מותו של הדיוקן הרשמי, הפרסונלי (מסיכה לציבור). עבורי הדיוקן תמיד היה האתגר הגדול של הציור, ובמהלך כל שנות היצירה הוא שימש לי כעין פולחן פרטי, כמעט טקס מאגי, להזמין אליי לסטודיו נוכחות ולעשות מסע דרך הצל שלה.

התערוכה במוזיאון בשונה מהתערוכה בגלריה, שמציעה מבט חצי רטרוספקטיבי על המנהג הזה, ויש בה ייצוגים של תקופות שונות ושפות שונות בציור שלי.התערוכה בגלריה משקפת פרץ יצירתי חסר תקדים עבורי של השנתיים האחרונות, שבהן עשיתי איזו סגירת מעגל וחזרתי לצייר מהתבוננות.

כפי ששרי גולן (האוצרת הראשית של מוזיאון רמת גן) הקדישה את אשכול התערוכות במוזיאון לאמנות כאפשרות של ריפוי והחלמה, כך גם עבורי, באופן טבעי הציור שימש תמיד כדרך לעבד כאב, לעמת כאב ויופי, חרדה ופליאה. בשנים האפלות שפקדו אותנו גם הציור שלי הגיע לגסיסה נוראית והרגשתי שאני הולך ונשמט, כמעט עד המקום שממנו התחלתי, הכתם של האור. ההתבוננות השקטה הפכה להיות מקום של רפואה

חגית: התערוכה בגלריה רוטשילד ״מקלעת השמש״ (עוד שם מצוין וקולע בלב) יותר ״מרוכזת בעצמך״, אפשר לומר?

רן: אני לא הייתי קורא לזה ככה, אני דווקא מרגיש שהצלחתי דרכה קצת להתנקות מעצמי, ללמוד להאזין לעולם. זה הגיע ממקום שבו לא יכולתי עוד לחפור במבוכי הנפש והרגשתי שאני רוצה רק לשתוק ולהקשיב… וכך פניתי למה שמקיף אותי, לסטודיו עצמו, לקירות, לכסאות, ולחברים שפקדו אותו וישבו עבורי. התערוכה במוזיאון היא מאוד אישית עבורי, כי המבט באחר הוא כמעט תמצית קיומי

חגית: מעניין – כלומר, הפוך מהקריאה הראשונה שלי. האופי של התצוגה בשני המקומות מאוד שונה, ומאפשר לך למעשה לתת קצב ואקלים שונה לצופים בתערוכה.

כוונתי – אפילו המסגרת המוזיאלית, העובדה שהתערוכה מוצגת בקונטקסט של אשכול התערוכות ״מה שהלב רוצה״; ולעומתה בגלריה זהו מרחב שכולו מוקדש לך

רן: זה לא בדיוק הפוך, כי באופן טבעי השחרור ממחשבה והעבודה הפשוטה על מה שניזון מהתשוקות המיידיות מציף בסופו של דבר מקומות אישיים כמו הורות וחרדה הורית, משקעים של ילדות ואובדן, וכל התערוכה בסוף מתגלה כתנועה מוזיקלית בין חושך ואור.

בתערוכה במוזיאון יש אכן משהו מתעתע כי החיבור עם אמנות האוסף יכול ליצור תחושה של תערוכה על משהו ולא מתוך משהו, אך זו בדיוק הנקודה שעניינה את דינה, השיח בין פורטרט כמעט רשמי לפורטרט שהוא יותר ייצוג של מצבי תודעה או נפש

חגית: אני עוקבת אחר עבודתך בהשתאות, שנים רבות (משהו כמו 20 שנה). ובכל מפגש עם עבודות שלך, מתקופות שונות, עולות עוצמות חדשות. פעם זה היה מה שגלוי ומה שנסתר חלקית, המתח בין נושא קלאסי מובהק לבין מראות יומיומיים (למשל בדיוקן של אמך עם דלת זכוכית חצי שקופה); פעם אחרת זה המפגש של המכחולים עם הרכות של הקטיפה, העמימות והברק שהיא מעלה. הפעם זה המיקוד המאוד מאוד מרוכז בדיוקנאות (ואולי טבע דומם – של דיוקנאות נעדרים – דוגמת הכיסא שנותר ללא הדמות…)

רן: תיארת את זה יפה. מה שמכשף אותי כל השנים האלה בציור היא האפשרות האינסופית לראות מחדש דרך הרטוריקה המשתנה של הציור. אני מאמין שהמשימה שלי כאמן היא להחזיר למבט את ההשתאות הראשונית שהועתקה עם הזמן לתבניות מאורגנות, ולעזור למתבונן להיזכר עד כמה כל זה בלתי יאומן

חגית: אני חושבת על התקופה הקודרת שבה אנחנו נמצאים, וחושבת שהמיקוד של המבט וההתבוננות שלך בפנים ואנשים מדברים על החשיבות הזו, של כל אדם, שכל אחד הוא עולם (סליחה על הקלישאה)

רן: לפני יותר משנה ניסינו להגיב לשסע העמוק של השנאה וקיטוב בעם דרך אירוע שבו הזמנו אנשים ממקומות ותתי תרבויות שונים לרשום אחד את השני ברחבת המוזיאון, בלי מילים… זה היה מופלא, אנחנו תמיד נזהרים מלהתבונן אחד בשני ממושכות, זה נחשב חודרני, אך כצייר זה הפרקסיס שלי והמבט הממושך והשכבתי באדם מפשיט אותו לאט לאט מכל סטיגמה או הגדרה ומחזיר את האדמיות שלו. כשאני מצייר מישהו אני ממש מתאהב בו, הוא נהיה כל עולמי. פעם היינו עובדים בשתיקה, בתקופה האחרונה אני דווקא מעודד אותם לדבר, כי זה ממלא אותם בחיים… עבורי זה הדבר הקרוב ביותר לתפילה או לפולחן דתי

חגית: איזה תיאור מרגש. פתאום בא לי לשבת גם, שמישהו יסתכל עליי ככה… הרמת לי להנחתה: יש בתערוכה במוזיאון רמת גן דיוקן של האוצרת, דינה יקרסון (שגם היא ציירת ואני מבינה שעבדתם יחד תקופה). מחווה לא הכי שגרתית. התלבטתם אם ואיך לכלול את הציור הזה בתערוכה?

רן: שמח על השאלה הזאת. באמת לדינה היה לא פשוט עם זה… זה התחיל הרבה לפני שהיתה מחשבה על תערוכה כשדינה (כמו שאת הרגשת) הציעה שאצייר אותה, זה איכשהו נדחה ולא קרה וכשהתחלנו לעבוד על התערוכה חשבתי שאנחנו צריכים להיפגש במקום העירום הזה בשביל להעמיק את הקשר הציורי שלנו. אחר כך זה הפך לציור שהרסתי שוב ושוב ושנינו כבר לא האמנו שהוא ישרוד (היה אגב עוד אחד שלא שרד) ולבסוף הרגשתי שהוא הצליח לי. דינה הודתה שהיא לא מסוגלת להעריך אותו כציור כי היא מעורבת מדי וזה הפך את הכל לפגיע יותר, ופגיעות בעיניי היא הפתח למטמורפוזה של המבט.

במובן הציורי הדיוקן העצמי הוא הבסיס השפתי, שמתווה את הדרך לאחרים. בשני הבדלים: הראשון – שהוא מצוייר ממראה ולא ישירות מהעולם המוצק; והשני – שאתה גם המצייר וגם המצוייר, כך שיש לך יתרון של לראות את עצמך גם מבפנים וגם מבחוץ

אגב, אני אוהב לשבת עבור אחרים כמעט כמו לצייר בעצמי. הרבב מהיושבים שלי הם ציירים ואנחנו גם מחליפים תפקידים. יש הבדל חשוב בין המילה מודל למילה יושב, אני קורא להם יושבים, כי הם נוטלים חלק פעיל בכל התהליך הזה. זה כמו להיפגש בתוך חלום משותף

חגית: בדיוק, זה גם מקום נדיב, שלא מחפצן את הדמות אלא עובד איתה. אני מאמינה שזה גם חלק מההעברה שלך לתלמידים, בכולל ובכלל

רן: בתור מורים אני וגיא (אביטל, שותפי לבית הספר ״הכולל״) מנסים באמת לעשות משהו מאוד דומה. אנחנו רואים את היחסים עם התלמידים כקשר אמיתי שבו אנחנו פחות מורים (במובן של אלו שיודעים) ויותר על תקן של מיילדים. אנחנו רוצים שהם ידברו (כמטאפורה על היושב המדבר), אנחנו מנסים ללוות אותם במסע שלהם לגילוי עצמי.

וגם… אני לומד מהתלמידים שלי בלי סוף, ממש כמו מהיושבים שלי, האופן שבו הם משתמשים ביצירתיות שלהם והמנעד של התשובות האפשריות לאותו תרגיל פותחים לי את הראש בלי סוף

חגית: אז הגענו לאחת השאלות הכי קשות, ואולי לא. אתה תגיד. כמה (כמה!) דיוקנאות עצמיים יש בתערוכות. ומכמה שנים, ובכל פעם בעוצמה אחרת, בעין אחרת, בסערה או בשקט או בזעם או ברוך.

אני רוצה להיכנס לראש של הצייר – איך הנושא של דיוקן עצמי עובד?

רן: דיוקן עצמי הוא קודם כל כמותית הדיוקן שציירתי הכי הרבה פעמים כי האובייקט/סובייקט תמיד זמין, וניתן להתאמן עליו.

במובן הציורי הדיוקן העצמי הוא הבסיס השפתי או זה שמתווה את הדרך לאחרים. יש בו שני הבדלים מולדים משמעותיים: הראשון הוא שהוא מצוייר ממראה ולא ישירות מהעולם המוצק, והשני הוא שאתה גם המצייר וגם המצוייר – כך שמצד אחד יש לך יתרון של לראות את עצמך גם מבפנים וגם מבחוץ, אבל מצד שני יש את החיסרון של המפגש הבלתי צפוי עם נוכחות נוספת וההשלכה שהיא מזמנת.

במובן הפסיכולוגי אני ממש ובאופן הבסיסי ביותר מביע את עצמי דרך הדיוקן ואפילו את המבט שלי על עצמי. מה קרה למבט הזה מאז הפעם האחרונה. בתערוכה בגלריה יש דיוקן עצמי שמופיע על ההזמנה, שכשציירתי אותו ידעתי שהוא חותם את הפרק הנוכחי של הדיוקן העצמי ומסיר ממני לזמן הקרוב את העיסוק הזה. הם באמת מגיעים בנחילים כאלה שאחד מוביל לשני עד שזה נגמר. זה אף פעם לא מסתפק בדיוקן אחד, זה כמו מצולע משוכלל

חגית: דיוקנאות כמבוך מראות או קליידוסקופ של הדמות. אתה מרגיש חשוף בתערוכה? יש מבוכה? או שזו יותר איזו לאות של סיום עבודה? או אולי גאווה ופריחה?

רן: אני חושב שאולי חוויית האני, שהיא הרבה פחות אחידה מהנראה לעין מוצאת ביטוי מוצלח בציור

המרד של היופי בכאב

חגית: זה שיש תערוכות, ואפשר לפגוש אנשים וליהנות מאמנות, זה נותן מקום לאופטימיות?

רן: פעם כלאתי את עצמי לשש שנים בסטודיו בלי להראות את הדברים לנפש חיה, אפילו לא לגיא, שיש לנו קיר משותף. רציתי לבדוק אם הדבר הזה יכול לעבוד בניתוק מהעולם בוויתור על אינטראקציה (האינטראקציות מאוד הכאיבו לי).

גיליתי שלא. שהתהליך של היצירה לא מסתיים עד שהוא פוגש מבט אחר, ומאז שחזרתי לעולם אני חווה תערוכות באופן שונה, כן חגיגי, גם אם זה מביך וחשוף. אני מודה על המפגש עם העולם, על האפשרות להיות חלק מהעולם. במיוחד בתקופה כזאת, שלפעמים יש כמעט צורך להתנצל על כך שאני מצייר בתקופה של סבל נוראי וכאב.

התבוסה הכי גדולה תהיה לוותר על החלקים המעודנים שבתוכנו… ברגע הכי סוער וקודח דווקא יצירה של באך או ציור של טיציאן יכולים להחזיר לי את המשמעות לקיום, דווקא כי הם מזכירים לי את הצד המעודן בנפש, שיכול לשרוד בכל מצב

אני חושב שהתבוסה הכי גדולה תהיה לוותר על החלקים המעודנים שבתוכנו. גם כצרכן של אמנות אני מודע לזה שברגע הכי סוער וקודח דווקא יצירה של באך או ציור של טיציאן יכולים להחזיר לי את המשמעות לקיום, דווקא כי הם מזכירים לי את הצד המעודן בנפש, שיכול לשרוד בכל מצב, את המרד של היופי בכאב

חגית: הציור / הסטודיו הוא גם המקום שבו אתה מגיב למציאות, אבל גם השיגרה, ״ללכת לעבודה״, שאולי מספק איזה מפלט?

רן: כן. אני תמיד מבקש מהתלמידים בכולל לסגור את הדלת ולהשאיר את האקטואליה בחוץ. לנקות את הרעשים, ללמוד לא לערבב. אני אישית לא מסוגל להגיב באופן ישיר למאורעות, זה דורש עיבוד, זמן, מרחק. עו״ש לא יכולה להיות לי פרספקטיבה אמנותית, רק רגש כלשהו שיכול למצוא את ביטויו גם באופן שבו הצל מציף את הקיר

חגית: אמרת שזה מרגיש כמו סיום של פרק, אתה כבר עם פרויקט חדש על הכן?

רן: לא, אני עובד בקדחתנות על הציור האחרון של התערוכה עד שהמוביל מגיע 🙂 אני מקווה שאוכל לשמור על רצף של עבודה. יש לי עוד הרבה תשוקות לא ממומשות בראש

---

רן טננבאום | מקלעת השמש
גלריה רוטשילד, משה מאור 2, תל אביב. עד 15.3

פרסונה וצל: רן טננבאום ויצירות מאוסף צטלין
אוצרת: דינה יקרסון
מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית, אבא הילל 146, רמת גן. עד 30.6