דרך אגב // הקריירה השנייה של שליחי וולט?

אובר עם אקדחים

בחודש שעבר שוחררה לחנות האפליקציות של אפל אפליקציה חדשה, שטיפסה במהירות במדדי ההורדות והיתה צריכה לצלצל בכל הפעמונים למי שעדיין לא הבין שאנחנו נמצאים בתחילתו של עידן חדש: Protector היא ״אובר עם אקדחים״, ובקיצור אפליקציית משטרה פרטית. 

עם פרוטקטור, כל אחד יכול להזעיק בלחיצת כפתור יחידה של גברתנים – כולם פורשי צבא וכוחות הביטחון – בעלות שמתחילה ב־200$ לשעה (מינימום 5 שעות). השירות, שהושק בקמפיין אינפלואנסרים בטיקטוק וזמין בינתיים רק בניו יורק ובלוס אנג׳לס, הומצא בעקבות הרצח של בריאן תומפסון, מנכ״ל חברת ביטוח הבריאות הטורפנית והנכלולית UnitedHealthCare, שנורה כמה פעמים לאור היום בשעה שטייל בניו יורק. המקרה הזה העלה אצל רבים מעשירי ארצות הברית מחשבות דומות לאלה שטורדות את העניים כבר ממזמן: האם המשטרה יכולה בכלל להגן עליהם?

בדיוק כמו כבאי האש הפרטיים שראינו בשריפות בלוס אנג׳לס, שהגנו על בתים ועסקים ספציפיים ונתנו לשכניהם להישרף עד עפר, פרוטקטור – וההצלחה המיידית שלה – מדגימה עוד שלב בהתפרקות של המדינה המודרנית: משיח על זכויות אוניברסליות לשיח צרכני, שבו כסף מומר בכוח פיזי. 

המקרה הזה העלה אצל רבים מעשירי ארצות הברית מחשבות דומות לאלה שטורדות את העניים כבר ממזמן: האם המשטרה יכולה בכלל להגן עליהם?

התחזית היא שעד 2030 שוק האבטחה הפרטית בארצות הברית יגיע לכ־400 מיליארד דולר, אבל אם חשבתם לקחת ממנו ביס ולהפוך לשומרי ראש, קחו בחשבון שבקרוב הגברתנים היקרים יוחלפו ברחפנים חמושים שיופעלו על ידי בינה מלאכותית ויוכלו לקבל החלטות עצמאיות (כמו הרחפנים שאוקראינה משתמשת בהם נגד הכוחות הרוסים).

אבל לפני שזה יקרה, התחזית שלי היא ששירותי האבטחה יהפכו נפוצים וזולים הרבה יותר: כל מה שצריך זה שהשליחים של וולט יגלו שבין משלוח למשלוח הם יכולים להרוויח עוד כמה שקלים בעזרת ארשת פנים קשוחה ואוזנייה שחורה, שאיש כנראה לעולם לא ילחש לתוכה.

סוף המאה של המצבות

במידה ואפליקציית הביטחון האישי שלכם לא עבדה כמו שצריך ומצאתם את מותכם – יש לי חדשות לא טובות: בתי הקברות בארצות הברית וישראל עולים על גדותיהם. 

מתברר שהרעיון שעלינו להיקבר במקום פסטורלי ונעים ושאסור להזיז את המתים הוא חדש יחסית, ותפס אחיזה רק ב־200 השנים האחרונות. בתחילת המאה ה־19, בהשפעת הרומנטיקה, החלה לחלחל התפיסה שכל אלו שחלפו מן העולם ראויים למשכן נצח שליו וטובל בטבע. עד אז, קבר לא נחשב משהו נצחי. 

עד המהפכה התעשייתית, רוב תושבי אירופה נקברו בקברי אחים ובחצרות כנסיות צפופות. גם היום, ברוב אירופה, לא רוכשים חלקת קבר אלא שוכרים אותה לתקופה של 25 או 99 שנה. כשנגמרת תקופת השכירות, מוציאים את העצמות מן הקבר, מניחים אותם בקופסה יפה, משכנים בגומחה במאזוליאום – ומטמינים גופה טרייה בעפר שהתפנה.

מה קורה לאלו שכבר נקברו? מה עולה בגורל תושביו של בית קברות שלא מקבל יותר חברים חדשים? לפי הפודקאסט, לא יותר מדי

נקודת המפנה היתה עם פתיחת בית הקברות מאונט אובורן בבוסטון (1831), שכלל שבילים מתעקלים, צמחייה עשירה ואגם מלאכותי, תוך יצירת אשליה של נוף ״טבעי״ מעובד. המקום, שעדיין פעיל, החל כעמותה ללא מטרות רווח, אבל ב־1850 כבר היתה בארצות הברית תעשייה מבוססת של בתי קברות מסחריים, שהציעו חבילות שכוללות בין השאר הובלה ברכבת, ליווי מוזיקלי ואף צילום של המנוח. 

בפרק מעניין למדי בפודקאסט Search Engine, יצאו לברר מה מצב בתי הקברות בארצות הברית, ואיך בדיוק עובד להם המודל שבו חלקת קבר היא נצחית. מתברר שכשכל נפטר שומר לעצמו נתח קרקע שלא ניתן להשתמש בו שוב לכל מטרה אחרת (כאילו היה מדובר מפסולת רדיואקטיבית), וכשמספר בני האדם מזנק – התוצאה היא שבבתי הקברות המודרניים כבר אין הרבה מקום ושאנחנו עומדים להשאיר לצאצאינו עולם מרוצף מצבות של אנשים שנולדו בעיקר במאה ה־20.

בעיה נוספת שמכבידה על תעשיית הקברים האמריקאית היא ההגירה הפנימית. כ־40% מהאמריקאים לא גרים במקום שבו נולדו – מה שמקשה יותר לבקר את הקרובים שפסו מן העולם, וגורם לבתי הקברות לאבד את תפקידם כמקום התכנסות ובילוי משפחתי.

אז מצד אחד יש פחות קברים, המחירים מזנקים ובתי קברות רבים סוגרים את שעריהם. מצד שני, יותר ויותר נפטרים בוחרים באופציות פחות נדל״ניות ויותר חסכוניות – משריפה ועד קבורת אוויר. אבל מה קורה לאלו שכבר נקברו? מה עולה בגורל תושביו של בית קברות שלא מקבל יותר חברים חדשים? 

לפי הפודקאסט, לא יותר מדי. החוק בארצות הברית קובע שאין לשלוף אנשים מקברם – אז או שהם מתדרדרים להם לאט, או שהרשות המקומית מתחילה לטפל בהם, או שקרובי הנפטרים לוקחים עליהם אחריות – עד שיגיע תורם, והם יגלו שלא נשאר להם מקום.