כל מה שחשוב ויפה
באטמן 2022. צילומים: באדיבות טוליפ אנטרטיימנטס
באטמן 2022. צילומים: באדיבות טוליפ אנטרטיימנטס

באטמן 2022: לפני הכל סיפור, רק אחר כך סרט גיבורי־על

הגרסה של מאט ריבס לבאטמן מעוררת את התחושה שהאב הרוחני שלה הוא שבעה חטאים של דיוויד פינצ׳ר: יצירה מטרידה, מסוגננת בכל צעד ושעל, שלמעט סיום מרוח עד כאב מספקת את הסחורה

מעריצים ומעריצות למודי ניסיון מריר ממה שנעשה עם דמותו הקנונית של באטמן מזה כמה שנים, ישמחו לנשום לרווחה. באטמן, בבימויו של מאט ריבס (קלוברפילד, תן לי להיכנס), מספק את הסחורה. הוא עושה זאת באופן מרענן, יצירתי, ומוכיח שהבמאי המוכשר יודע – כמעט בדיוק – מה צריך לעשות על מנת להפיח רוח חדשה בזיכיון, גם בפני ציפיות נמוכות מהעתיד הקרוב וגם גבוהות מהעתיד הרחוק יותר. הניסיון שלו עם סרטי ז׳אנר, ובאופן ספציפי סרטי אימה, ניכר בבאטמן.

למי שחי על פלנטה אחרת מדובר בעיבוד נוסף לאחד מגיבורי־העל המוכרים, אולי המוכר ביותר בתרבות הפופולרית. לאורך עשרות שנים באטמן עבר מספר עיבודים וגלגולים: לדוגמה, הופעתו הטלוויזיונית של אדם וסט בעיבוד המשעשע; כמו הקאמפיות והמוזרות המובהקת בעיבודים של טים ברטון וגם ג׳ואל שומאכר משנות ה־90, או העיבוד הריאליסטי וה – ובכן – ״נולאני״ של כריסטופר נולן בכיכובו של כריסטיאן בייל. וגם הנפילה המסחררת של בן אפלק בתפקיד בסרטים כמו באטמן נגד סופרמן, יחידת המתאבדים וליגת הצדק ביקום הקולנועי והמקרטע של די־סי. 

מאז עיבודו המבריק של נולן, עם טרילוגיית האביר האפל שלו, באטמן לא זכה לייצוג הולם, לליהוק מתאים או לסיפור ראוי. זאת כתוצאה מכך שפשוט נעשו כל הטעויות האפשרויות, ובכלל האופן שבו השתמשו בדמות כזיכיון חלול על מנת להניע סדרת סרטים לא מוצלחת בנוף התחרותי שנוצר מול היקום המוצלח מבית מארוול.

רוברט פטינסון וזואי קרביץ

רוברט פטינסון וזואי קרביץ

ג׳פרי רייט ורוברט פטינסון

ג׳פרי רייט ורוברט פטינסון

בגרסתו החדשה של באטמן, מאט ריבס קודם כל עושה סרט, בונה סיפור, שאפשר לשכוח לעיתים שהוא בכלל מבוסס קומיקס. רק אחר כך הוא עושה ״באטמן״. מדובר ביצירה מטרידה, מסוגננת בכל צעד ושעל, ולמעט סיום מרוח עד כאב, שצריך היה לגלח ממנו לפחות 15 דק׳ וכמה רגעים קיטשיים שנדמים כסעיפים בחוזה הפקה, מספקת חווית צפייה ששווה ביקור באולם הקולנוע. ריבס הצליח להישאר נאמן למיתולוגיה של הדמות ובו בזמן לסגנן לשלמות את מה שלא הצליחו לעשות איתה מזה זמן לא מעט.

באשר לסגנון ולמבנה: בדומה לריאליזם של נולן, מנגד לסגנון המאומץ והטרחני, האפלולי ומועט התאורה שדי־סי מתאמצים לשפוך על המסך בשנים האחרונות, באטמן זוכה לטיפול שהוא גם ריאליסטי אך גם נוארי, מלוכלך, אלים, שמעורר את התחושה שהאב הרוחני של הסרט הוא שבעה חטאים של דיוויד פינצ׳ר. הכל מתרחש בשעות הלילה, כמעט תמיד יורד גשם, והמנוע העלילתי הוא רוצח סדרתי בעל מניעים נסתרים שמניעיו וכוונתו מתקלפים בסבלנות.

יש משהו ממש גראנג׳י בצילום ובעיצוב התפאורה של גות׳האם העלילתית של ריבס. לכך מתווסף פס קול קודר שהולם אחד לאחד את מאפייניו האפלוליים הוויזואליים. לדוגמה, גרסת השיר Something In The Way של נירוונה, שליווה את הטריילר וחוזר פעמיים במהלך הסרט. השיר עצמו מכיל מתח בין להבין את השיר כפשוטו, לבין הקונטקסט האירוני שעל רקעו הוא מתרחש. 

בדומה לריאליזם של נולן, מנגד לסגנון המאומץ והטרחני, האפלולי ומועט התאורה שדי־סי מתאמצים לשפוך על המסך בשנים האחרונות, באטמן זוכה לטיפול שהוא גם ריאליסטי אך גם נוארי, מלוכלך, אלים

קשה גם להתעלם מהעובדה שהסרט בנוי נרטיבית כמו סרט בלשי מותח ואפקטיבי. בסופו מחכה תמורה עלילתית מספקת וטעונה פוליטית־מעמדית. אם האביר האפל של נולן חייב את הצלחתו לא רק לדמות של הג׳וקר, אלא גם לאופן שבו הסרט מייצג את המאבק איתו ולמה שהג׳וקר מייצג בעולם פוסט ניין־אילבן, אז כאן זוהי דמותו של איש החידות, שמושכת בחוטים ומניעה את הגיבור, בעלי בריתו ויחד איתם הצופים, שמאפיינת את החידתיות הבלתי פוסקת, המסקרנת, של החוויה התרבותית שבה אנו חיים.

זו חוויה שמתווכת באמצעות אמצעי מדיה שונים, אותה מדיה, בעיקר המדיה החברתית, שהפכה לנספח נוסף של עולם של טרלול, מידע לא מדויק, מטעה, שחורץ גורלות בלחיצת טוקבקים.

אם הניהיליזם של הג׳וקר פרץ בהאביר האפל, כאן החידתיות והמועקה משקפות את האימה שמפיל איש הסודות על העיר, אימה ספציפית שמתווה את הטון של הסרט. מדובר בשני סוגים שונים של פחד אך גם דומים מאוד: הפחד ממה שקשה להבין, שאי אפשר להבין, ובעיקר פחד מהתרסקות המבנים החברתיים שנלקחים כמובנים מאליהם כרעם ביום בהיר.

birds

פול דאנו, שמגלם את איש החידות, עושה בדיוק ההפך מה שעשה ג׳ים קארי בתפקיד בסרטו של שומאכר, שהיה מאופיין בהגזמה, הפרזה ופארודיה. במקרה של דאנו, מדובר בדמות נבל אניגמטית, פסיכופתית, אכזרית, עם מניעים אמינים, שלמרות האנטגוניזם מעוררת גם טיפה של חמלה. שוב, ראוי להזכיר את שבעה חטאים, שכן איש החידות מזכיר, הן בשיטת הפעולה שלו והן באופיו המטריד, את דמותו של ג׳ון דו, שגולם על ידי קווין ספייסי. אינני יודע אם הוא יזכה להכרה על תפקידו זה, אבל מגיע לו מחיאות כפיים. 

פול דאנו אינו היחיד שמפיח חיים בדמויות שכבר זכו לעיבוד שונה לחלוטין. קולין פארל, שאי אפשר בכלל לזהות אותו מתחת לאיפור, משחק את הפינגווין לשלמות. אנדי סרקיס, אחד השחקנים המעניינים בהוליווד, ולא ליהוק מובן מאליו, נכנס לנעליו הגדולות של אלפרד, ועושה את תפקידו באופן שמבדל אותו מכל מה שנעשה קודם.

יחד עם המהלך העלילתי הבלשי, יש גם אקשן עשוי היטב, הבא לידי ביטוי בסצנות מתוזמנות נפלא, מחוברות בעריכה עדינה, עם כוראוגרפיה המטשטשת את הגבול בין ריקוד פואטי לאלימות חסרת מעצורים

גם סלינה קייל (אשת החתול, המגולמת על ידי זואי קרביץ) שם, אולי הדמות החלשה בקאסט, לצד מאפיונרים כמו קרמיין פאלקוני שנשלף מתוך סרט גנגסטרים ניאו־נוארי, או ג׳ימס גורדון, שבטרילוגיה של נולן גולם על גארי אודלמן האגדי, וכאן זוכה להופעה מעולה מאת ג׳פרי רייט.

יחד עם המהלך העלילתי הבלשי, יש גם אקשן עשוי היטב, הבא לידי ביטוי בסצנות מתוזמנות נפלא, מחוברות בעריכה עדינה, עם כוראוגרפיה המטשטשת את הגבול בין ריקוד פואטי לאלימות חסרת מעצורים. סצנת המרדף המרכזית בסרט היא מהטובות שנראו על המסך בשנים האחרונות. מהבחינה הזו, אפשר להגיד שריבס נותן פייט לקרבות שנולן פרש לאורך טרילוגיית האביר האפל. 

מאז נולן, ולהוציא את העיבוד לג׳וקר של טוד פיליפס בכיכובו של חואקין פיניקס, עושים הרבה סרטים אבל מעט יצירות אמנות רציניות וטעונות חברתית ופילוסופית מבית די־סי. נראה שריבס הרים את הכפפה והביא למסך לא רק מסחטת כסף, אלא סרט עמוק, מעמיק, מרובד משמעות, שלוקח את עצמו מאוד ברצינות – ובצדק. הגרסה שלו לבאטמן מצליחה גם להעניק לחוויית הצפייה משהו חדש, וגם להישאר נאמן לחוזה הלא כתוב בין המעריצים והמעריצות למה שאפשר לצפות מסרט שעוסק בגיבור־על קאנוני שזכה לשלל מופעים. 

זואי קרביץ ורוברט פטינסון

זואי קרביץ ורוברט פטינסון

רוברט פטינסון

רוברט פטינסון

עם זאת, הוא אינו חף מטעויות. החשש של המעריצים מפני ליהוקו של רוברט פטינסון התברר מוצדק, לפחות חלקית. יש חוסר סימטריה בהצלחתו לגלם את האביר האפל ואת האדם שמאחורי המסכה – ברוס ווין. את באטמן הוא עושה באופן מעט נוקשה ומאולץ, והגרסה שלו לברוס ווין מצועצעת מעט, מעין גרסה נגועת תרבות האימו, עם איפור שחור מרוח, מבט עגמומי, מיוסר וגישה אפתית לאוהבים אותו. פטינסון מופיע עם אותן שתי הבעות פנים כל הסרט: כועס, מודאג, כועס, מודאג. הסצנות שלו ושל אלפרד מעלות קצת גיחוך, כאילו מדובר בסרט על ילד מרדני ואביו החורג. 

גם הסוף של הסרט מעצבן, רוצה לומר סופים בלתי נגמרים. אם הייתי מהמר, הייתי שם את כספי שלחץ הפקתי היה בתמונה, כנראה על מנת לפתוח את הדלת לסיקוולים בעתיד, או לסיים דברים בצורה קלישאתית והוליוודית מאוד. למה? באמת שאני לא מבין, זה כאילו במאי אחר השתלט על הסט בחצי השעה האחרונה.

בסופו של דבר מדובר ביצירה מקורית, מרגשת, מרתקת, קודרת עד אימה ומטלטלת לפרקים. היא מעוגנת בריאליזם ובכלים סגנוניים וז׳אנריים שונים, מציגה קאסט נפלא ולא מובן מאליו. באטמן הוא לא רק עוד תוספת עשויה היטב לגוף יצירה מבוסס די־סי, אלא גם סרט בלשי לפנתיאון

הסיום, מלבד זאת שהוא נמתח כמו גומי, אינו מפגין את אותו חספוס וזיקה ז׳אנרית מגוונות שאפיינו את מרבית הסרט. היה אפשר לסיים את באטמן בכמה נקודות בצורה טובה בהרבה, וזה אכן הרגיש כאילו הוא הולך להסתיים, רק כדי לגלות שיש עוד סצנה, שתרומתה – מלבד מה שציינתי – אינה הכרחית ואף מעיבה על הצפייה. 20 דקות פחות ואפשר היה לתת לסרט עוד חצי כוכב (או להשתמש בכסף לשלם לרוברט פטינסון שיחייך לפחות פעם אחת, אולי אפילו סתם להראות כאילו הוא רעב).

בסופו של דבר ריבס ברא את אחד הסרטים המוצלחים מבית די־סי בכלל, וללא ספק העיבוד הרציני והמורכב ביותר של האביר האפל על המסך מזה שנים בפרט. מדובר ביצירה מקורית, מרגשת, מרתקת, קודרת עד אימה ומטלטלת לפרקים. היא מעוגנת בריאליזם ובכלים סגנוניים וז׳אנריים שונים, מציגה קאסט נפלא ולא מובן מאליו. באטמן הוא לא רק עוד תוספת עשויה היטב לגוף יצירה מבוסס די־סי, אלא גם סרט בלשי לפנתיאון.


באטמן
ארצות הברית, 2022, 176 דק׳
במאי: מאט ריבס
4 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. אאא

    סרט פשוט חראאאאאא, התענתי 3 שעות וחיכיתי שזה יגמר כבר
    סרט זבל , שחקנים פח זבל. אין אפקטים , אין פעלולים , רק מקשקשים במוח כל הזמן

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden