יעל רייספלד אילדיס: ידעתי מראש שזה לא הולך להיות סרט שהוא קונצנזוס

יובל: הי יעל, צהרים טובים, מה שלומך בתקופה הכאוטית שעוברת עלינו?

יעל: הסתגלתי, נראה לי. אני על אשראי, החיובים מגיעים בלילה בסיוטים חח

יובל: כן. ובתוך כל זה, איך משתלבת היצירה?

יעל: היתה לי תקופה ארוכה מאוד שזה שיתק אותי, כי אני יוצרת ממקום קצת אחר. יש לי מזל שאני מביימת גם דברים עבור Ted סרטוני אנימציה קצרים חינוכיים, שם יש לי תירוץ לשקוע לתוך סיפורים מיתולוגיים שאני מנפישה. זה קצת הציל אותי. 

עכשיו כשאני ניגשת לשחרר יצירה שסיימתי ממש יום לפני פרוץ המלחמה, אני מתמודדת עם זה מכל מיני הבטים

יובל: אז בואי נדבר על דג חם (ועל ״רק סנפירים״, אחת ההברקות שנתקלתי בהן בזמן האחרון 🫣). תספרי רגע בכמה מילים על מה קורה בסרט?

יעל: זה סרט על דג זהרון יפהיפה באילת, שבולע כל מה שנקלע לדרכו ( כדרכו של דג הזהרון הטורף). יום אחד הוא בולע בטעות פלאפון של דייג משועמם, שמלא בתוכן פורנוגרפי, והופך למוטציית פיתוי אימתנית

יובל: מאיפה הגיע הרעיון? לא בדיוק התוכן הסטנדרטי של סרטי אנימציה מקומיים

יעל: יש לי אובססייה מטורפת לאילת מאז שהייתי קטנה. בכיתה ד׳ אחד הילדים בכיתה חזר מחופשה באילת, עם ערימה ענקית של כרטיסים של נערות ליוי, והראה אותם בהפסקה. זה היה רגע מזעזע ומכונן.

משהו בנשיות שלי שהתחיל להתעצב, ממש הושפע מהדימוי הזה שגם היה מן הסתם בעידון מסויים בכל מקום סביבי. מאוד עניין אותי איך יצור תמים (ילדה) – מפתח את כל העולם הפנימי שלו מדימויים כאלה. חזרתי לאובססייה האילתית שלי שקשורה גם לצבעוניות של הדגים והמים – והתחבר לי מאוד עולם הפיתוי בטבע לעולם הפיתוי האנושי – כמו תחפושות של קרנבל בריו, במיוחד דג הזהרון.

חזרתי לאובססייה האילתית שלי שקשורה גם לצבעוניות של הדגים והמים – והתחבר לי מאוד עולם הפיתוי בטבע לעולם הפיתוי האנושי – כמו תחפושות של קרנבל בריו, במיוחד דג הזהרון

הריתוק שלי מהגלאם הפתייני הנשי ממש הרגיש לי דומה לאותו ריתוק מלהסתכל על דג צבעוני באקווריום. הייתי חייבת לחקור את החיבור הזה

יובל: היה איזה משהו מיוחד שגרם לך לחזור לזה דווקא 20 ומשהו שנה אחר כך?

יעל: יכול להיות שזה קשור לזה שסיכמתי מבחינתי את העשור בחיי שבו הייתי ״דג״ באקווריום הזה של המיניות. התחלתי להתקרב יותר לשנות הבלות שלי וזה איפשר לי להתבונן יותר ממרחק במשחק הזה של להיות אובייקט מבט גברי. הרגשתי שהגיע הזמן לעבד את זה באיזשהו מקום

יובל: בת כמה את היום?

יעל: 34 🙂

יובל: אז יש רצון לחקור את הדבר הזה, היה לך ברור שזה יהיה סרט אנימציה קצר מהתחלה?

יעל: בגלל שאני גם עושה את המוזיקה וזה חלק משמעותי מתהליך היצירה אצלי, ובגלל התנועתיות המהפנטת של הדג, היה לי ברור שזה צריך להיות בתנועה ולא איורים סטטייים. קצר זה אילוצים של משאבים 🙂 אבל זה אילוץ שיש בו גם יופי ותמצות

יובל: אז מה את יכולה לספר על התהליך? מאיפה התחלת: מהסיפור? שפה אמנותית? תנועה? צבעים?

יעל: התחלתי מהציור הזה. הדמות הראשית שלי. ואז גם גיליתי שאני רוצה לעבוד הרבה עם פייטים בסרט הזה. הלכתי לנחלת בנימין וקניתי בדים של פייטים מוזהבים והתחלתי לעשות להם סטופ מושן ולראות איך הם מנצנצים וזה מאוד הלהיב אותי כי זה בדיוק החומר שמקשר לי בין דגים לנשים ״זוהרות״ ולדג ה״זהרון״ והכל התחיל להתחבר לי.

משם המשכתי למצוא את דמות המשנה שלי – הדייג – שמייצג את המבט הגברי. עוד דימוי שהיה דומיננטי בתהליך היה השפתיים – משהו שנהיה לאחרונה מאוד מאוד מטורף בחברה. ההגדלות שפתיים שנהיו טרנד לאחרונה ממש התחברו לי לדגים ובמיוחד לדג טורף כמו הזהרון. כל האלמנטים הקטנים האלה לאט לאט הובילו אותי לעלילה, שצמחה מתוך הדימויים תוך כדי עבודה.

פשוט נתתי לתת מודע שלי להוביל אותי, ובסוף זה גם התחבר מאוד לדימויים תנ״כיים – יונה והלוויתן. רציתי לעשות מעין היפוך של יחסי הכוחות, היפוך של המבט, אבל בסופו של דבר הרמוניה וחיבור. אני מרגישה שלמרות שיש לי אבחנות שיכולות להיות ציניות או ביקורתיות, החמלה שלי והקבלה של העולם כפי שהוא באיזשהו מקום נכנסו פנימה למעין רזולוציה שעשתה לי סדר בנשמה

פשוט נתתי לתת מודע שלי להוביל אותי, ובסוף זה גם התחבר מאוד לדימויים תנ״כיים – יונה והלוויתן. רציתי לעשות מעין היפוך של יחסי הכוחות, היפוך של המבט, אבל בסופו של דבר הרמוניה וחיבור

יובל: האמת שזה נראה ככה, זה תכנים לא פשוטים אבל יש בסרט איזו חמלה, חוץ מזה שהוא ממש ממש יפה ויזואלית 🫠 איזה תגובות קיבלת עליו בסבב הפסטיבלים ובכלל?

יעל: תודה! קיבלתי עירוב של תגובות מאוד חמות – נשים שהרגישו הרבה הזדהות עם הדגה, צחוק באולם, הקהילה הגאה גם סטטיסטית קהל אוהד 🙂 וגם כמובן כאלה שזה גרם להם לאיזו מבוכה, בלבול או רתיעה. ידעתי מראש שזה לא הולך להיות סרט שהוא קונצנזוס

יובל: ולכן גם ההחלטה להפיץ אותו באונלי פאנס? (אפרפו אונלי פינס, רק סנפירים). על זה עוד לא שמעתי

יעל: כן. ראיתי שביחס לסרטים אחרים שעשיתי שהצלחתי להשיג להם וימאו סטאף פיק, או להתקבל לפסטיבלים יותר נחשבים בחו״ל (למרות שעכשיו גם קשה לנרמל את זה ביחס לחרם השקט שאנחנו חווים בעולם), הסרט הזה הולך להשתחרר לאינטרנט האכזרי לבד, בלי גב.

החלטתי ללכת עד הסוף עם הביזאריות שלו והקריצה לאונליפאנז שנמצאת בתוך הסרט עצמו – ופשוט לשחרר אותו שם, במחיר סמלי. זה שעשע אותי וגרם לרגע הזה של השחרור לאינטרנט להיות פחות מדכא בשבילי, שזה כבר הרבה. בעולם האנימציה הקצר יש קצת מבוי סתום בכל מה שקשור להפצה. אנחנו מתמרמרים על זה הרבה, האנימטורים, אחד לשני.

מעבר לזה פתאום הבנתי שזה יהיה מעניין להסתכל בו בקונטקסט הזה

יובל: מה זה מחיר סמלי?

יעל: 3 דולר

יובל: באמת סמלי. הייתי מכניס פה איזו בדיחה סרת טעם על מה מקבל מנוי פרימיום…

יעל: אז זהו, שנראה לאן זה יוביל 🙂 יכול להיות שעצם ההעלאה לפלטפורמה הזאת תוליד לסרט עוד אספקטים ואני אצור תוכן המשך\ צדדי במיוחד לשם

יובל מגניב. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שניפרד?

יובל:: כלום, חוץ מתודה לקרן קולנוע נגב וקרן גשר שתמכו, יונתן דומוש ויהלי הרבט שהיו בצוות הצביעה, יונתן ג׳ייקוב על המיקס, מיכאל יעקב שעזר בהפקה, נעמה שוחט שעזרה בעריכה וטל קנטור ואושר בן יהודה שייעצו ותמכו