דניאל דייויס ויובל בוכשטב בבית בנימיני

אנחנו של האדמה / דניאל דייויס

אוצרת: שלומית באומן

דניאל דייויס ראה את עצמו כחוליה בשרשרת ארוכה של מסורת קרמיקה מזרח־תיכונית. יצירתו הקרמית הושפעה באופן עמוק הן מהשפה הצורנית של הקדרות המזרח־תיכונית והן מהאדריכלות המוסלמית וממבני קבורה הפזורים ברחבי המזרח התיכון. המקומיות העסיקה את דייויס הן בבחירת חומרי גלם לעבודתו והן בפרשנות שנתן לה כמושג, ביצירת שפה ייחודית הנובעת מעולם הצורות המקומי.

בראשית שנות ה־80, בשלוש השנים שבהן התגוררו דייויס ועדינה בר־און במטולה ובעודו מחפש את דרכו כקדר, התוודע דייויס לעבודתם של קדרים בכפר הלבנוני רשיא אל־פחר (راشيا الفخار). כפר של נוצרים יוונים־אורתודוקסים, השוכן בשיפולים המערביים של החרמון, מרחק כ־20 ק״מ ממטולה, שהיה ועודנו מרכז של קדרות מקומית.

עבודתם של קדרי הכפר מרשימה במיומנות הגבוהה שלה ובזיקוק של השפה הצורנית המזרח־תיכונית. דייויס ראה בקדרי כפר זה, ובקדרים הפלסטינים בחברון ובעזה, מנטורים שיש להעריכם, לכבדם וללמוד מהם. הכמיהה הלא־ממומשת לבקר בראשיא אל־פח׳ר ליוותה את דייויס שנים רבות.

בנוסף, בסיור בשכונה של קדרים בפאתי קהיר, דייויס הסתקרן ביחס לשיטות עבודה שלהם והערבוב בין ייצור תעשייתי טכנולוגי לבין קהילת קראפט מסורתית. ביקור זה הותיר בדייויס רושם עז, כמו סיור שורשים במולדת מומצאת.

עבודותיו של דייויס חדורות בטריוּת קסומה שלא מזכירה שום דבר אחר, ובו בזמן מתכתבות עם מבני קבורה עתיקים, מגדלים של מבני תפילה אסלאמיים, קטקומבות חפורות באדמה וגלוסקמות, המשולבים כולם עם צורות מודרניות פשוטות כמו גלילים, חרוטים או כדורים, שנראים על פניהם כמכלים שימושיים או כקערות הפוכות.

בדרכו המיוחדת, דייויס הקרין בעבודותיו חופש אינסופי וטרף את הקלפים של כל מה שהיה מוּכּר בשדה הקרמיקה הישראלי בשנות ה־90. הסטודיו שלו בנמל תל אביב היה מאורגן בנונשלנטיות אגבית ואקראית כביכול. הצריף הרעוע, לרחש גלי הים, היה מכותר בחביות ואמבטיות עם חימר במצבי הכנה שונים, משטחים לייבוש החימר, רשתות לסינון חומר קרמי בוצי. כל אלה היו תלויים על הקירות מחוץ לסטודיו או זרוקים בתוכו בכל מיני פינות.

חלל הסטודיו היה מעין מקדש לאובניים, שניצבו כמזבח בתוך כאוס מאורגן. בסביבה כאוטית זו, הצליח דייויס לשחרר את הקרמיקה הישראלית מהחוקים הסדורים שאפיינו אותה בשנות ה־90, בדומה לתרומתו של פיטר וולקוס (Voulkos) במחצית המאה ה־20 לשחרור הקרמיקה האמריקאית והעולמית מהלפיתות האחרונות של המסורת, בתחום עתיק יומין ששורשיו נטועים אלפי שנים לפני המהפכה התעשייתית.

דייויס פרץ את גבולות הקרמיקה הישראלית בכמה מובנים: הוא הטעין את מושג המקומיוּת בתוכן שונה מזה שרווח בקרמיקה הישראלית קודם לכן, תוך התייחסותו למסורת הקרמיקה הפלסטינית; ועשה שימוש באובניים, הנטועים עמוק בעולם הקראפט המסורתי, תוך הטענתם במשמעות עכשווית.

יתרה מזו, דייויס ניחן בהבנה שורשית של הרוחניות הטמונה בכלי השימושי הפשוט. הוא אמנם לא יצר כמעט כלים שימושיים, אך השתמש בהם לא פעם כנקודת מוצא ראשיתית ליצירתו. על עבודותיו היה מצייר באקספרסיביות גולמית – לעתים דימויים ממילון האיקונוגרפיה המקומית (בעיקר חיות מסוגים שונים) ולעתים כתמים מופשטים, עזים ומתריסים לא פחות.

בשנות חייו האחרונות יצר דייויס עבודות נייר, טקסט ויודאיקה בהשראת המסורת היהודית, באותה רוח של חופש וגילוי כדרכו בחומר הקרמי. יצירה זו נעה בין הכרה בכוחות רוחניים עליונים לבין אהבה לאנושיות גשמית – קריעה ושברירית.

במהלך ימי התערוכה יתקיים השקת ספר אמן (16.4 בשעה 19:00); המופע הקולי ״עקידה״ של עדינה בר־און (16.5 בשעה 11:30) והשקת ״דמיונות של קדרים״ (22.5 בשעה 17:00).

---

סף / יובל בוכשטב

אוצרות: רעות רבוח ושלי שביט

תערוכותו של המעצב יובל בוכשטב עוסקת בחומר גלם מקומי, שאותו הוא מלקט בעצמו. בעבודתו חוקר בוכשטב את ציר חייו של העץ – מהצמיחה ועד הכריתה, ומשם אל המשך חיי האורגניזם בגופו, עד לפירוקו. התהליכים האורגניים, הטפילים וטראומת הכריתה משפיעים כולם על מראהו ואופיו של העץ. בוכשטב מעצב ויוצר כלים מתוך דיאלוג עם חומר הגלם והחותמים האורגניים שהוא נושא.

״סף״ מציין את הגבול שבו מתרחש תהליך ההשתנות – נקודת מעבר שבה הסוף וההתחלה מתקיימים במקביל. הכלים של בוכשטב משמשים עדשה להתבוננות בדפוסי השינוי של העץ – בפירוק, בטראומה ובתהליכים האורגניים שמעצבים את חומר הגלם מחדש. סדרת הכלים המוצגת בתערוכה אוצרת בתוכה תהליכי פירוק ומאבק פנימי בעץ. פטריות, מזיקים, מים ושמש גורמים לסדקים ושחיקה – כולם יחד יוצרים אסתטיקה של הרס.

יובל בוכשטב עובד בעץ למעלה מ־15 שנים, אך לפני כחמש שנים החליט להפסיק לרכוש חומר גלם מיובא ולהתמקד בעץ מקומי שהוא מלקט בעצמו. לדבריו, החלטה זו פתחה בפניו עולם חדש ומרתק של מחקר חומרי. הוא מציין כי הידע הקיים על עצי ארץ ישראל הוא בסיסי בלבד ואינו מקיף את תהליכי פירוק העץ, מה שהוביל אותו ללמוד ולחקור את החומר דרך יצירה מעשית בסטודיו.

בוכשטב מלקט עצים מאזורים שונים בארץ, אוסף זנים מקומיים מגוונים ומעניק להם ביטוי אסתטי ביצירתו. הוא יוצר קראפט המבוסס על חוסר שלמות ופגמים, ומתוך תהליכים טבעיים של התמודדות העץ עם מזיקים, פטריות וטראומות, הוא עוסק במוות ובמעגליות ובגיבוש שפה אסתטית המושתתת על הפירוק עצמו.

בתהליך פירוק העץ, הפטריות מייצרות כתמים לבנים, המהווים סימן ראשוני לריקבון, שעם הזמן מתפתחים לפסים שחורים כשהפטריות מפרקות את העץ ומפרקות את העצה. הפטריות מפרקות את דפנות התאים בעץ ומפרישות אנזימים, שגורמים להקשיית החומר והדגשת קווי המתאר של הפטריות.

כך נוצר תיחום בין החלקים שהפטריות פירקו לבין החלקים שנותרו טבעיים. הקו שנוצר הוא למעשה קו המאבק של הפטריה עם העץ. בוכשטב מסביר כי מדובר בשני תהליכים מקבילים: ״היסדקות היא תוצאה של ייבוש העץ, בעוד שהפטריות והמזיקים מפרקים אותו באופן אקטיבי, ניזונים ממנו ומשנים את מבנהו״.

אחד הביטויים לתהליכים הללו הוא תופעת האמברוזיה, שאת חותמה אפשר לראות באחת מקערות עץ האלון. תופעה זו נוצרת כאשר חיפושית חודרת לעץ ונושאת על גבה פטרייה, שמתבססת בתוך העץ. הפטרייה יוצרת נקודות שחורות והילה סביבן, בעוד שהגוון האפרפר של העץ נובע מהשפעתה. בתגובה לפלישה, העץ משנה את צבעו, טבעותיו מתכהות, והמבנה שלו עובר שינוי עם הזמן.

על רקע אירועי ה־7 באוקטובר והמלחמה המתמשכת, בוכשטב מתמודד עם רגעי שבר וכאב. הוא נולד וגדל בקיבוץ נירים שבעוטף עזה (כיום מתגורר בכפר ויתקין). אחיו, יגב בוכשטב, נחטף לעזה והוצא להורג בשבי. עוד לפני המלחמה היה משוטט בשדות השרופים, מתבונן כיצד השריפה וההרס הפכו לחלק מהשפה החומרית של האזור.

מתוך טרגדיה וגעגוע הוא חוזר לליקוט עצים במרחב ילדותו, שהפך לעוין. לדבריו, התוצאה הסופית של עבודותיו תמיד אסתטית מאוד, שכן האסתטיקה משמשת עבורו ככלי לריכוך ההתבוננות בכאב. עבורו, ההתפרקות מנכיחה את המחזוריות: ״הכול בסוף זה חומר מעגלי״ – כל אדם וכל תופעה מתקיימים בתוך השתנות אינסופית.

יובל בוכשטב הוא בעל סטודיו עצמאי לעיצוב בעץ מקומי הממוקם בכפר ויתקין. בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל (2022). עבודותיו הוצגו בתערוכות יחיד וקבוצתיות והשתתפו בירידי עיצוב שונים כמו יריד צבע טרי (2023).

---

בית בנימיני, העמל 17, תל אביב
פתיחה: 10.4; נעילה: 24.5
שיח גלריה: 25.4, 11:30