יונתן גולד: ציור הוא תהליך מצטבר, שכבות של משמעות שנוצרות לאורך זמן

חגית: שלום יונתן, מה שלומך?

יונתן: טוב, תודה. למרות המורכבות של התקופה האחרונה, אני מוצא את עצמי שקוע בעבודה ובתהליכים יצירתיים שמאפשרים לי מרחב נשימה

חגית: מזל. ימים לא קלים. איך היה לפתוח תערוכה בירושלים לפני החג – בין ההפגנות והאזעקות ובכלל ״המצב״?

יונתן: פתיחת תערוכה בתקופה כה טעונה יוצרת דיאלוג מרתק בין האמנות למציאות. במצב שנוצר, היצירה מקבלת הקשרים חדשים שלא תמיד ניתן לצפות מראש. המרחב האמנותי הופך למקום שבו אפשר להתבונן במציאות דרך פריזמה אחרת

חגית: לאיזו מציאות שייכים הציורים בתערוכה ״פכפוך״, שמוצגת כעת בבית האמנים בירושלים? מאיזו תקופה העבודות?

יונתן: על התערוכה הזו עבדתי כשנה וחצי, והיא מתפרסת על פני שלושה חללים בבית האמנים. העבודות משקפות תקופה של חקירה והתבוננות מעמיקה במפגשים אנושיים במרחבים ציבוריים – רגעים של אינטימיות בתוך המרחב המשותף. הן נוצרו בתהליך מתמשך, שבו כל ציור מהווה שכבה נוספת בהבנה של היחסים בין פרטים לכלל. אגב, יהיה שיח גלריה בשבת הבאה – 3.5

חגית: תתאר את החלוקה בין החללים

יונתן: יחד עם האוצרת נעמה הנמן, החלטנו לחלק את התערוכה לשלושה חלקים מובחנים. החלוקה נבעה הן מאופי החלל והן מהאופן שבו אני עובד – לרוב על מספר נושאים במקביל. לקראת התערוכה, גיבשנו את הציורים לכדי גוף עבודות קוהרנטי שבו הן מקיימות ביניהן דיאלוג פנימי, תוך שמירה על הייחודיות של כל סדרה. תהליך דומה התקיים גם בתערוכה במשכן לאמנות בעין חרוד עם האוצר יניב שפירא.

אם להיכנס יותר לתכנים – בשנה האחרונה מצאתי את עצמי בוחן מחדש את הגבולות של הציור שלי, הן מבחינת הנושאים והן מבחינת החומרים. אם בעבר עבודותיי התמקדו באינטראקציה בין הדמות לקבוצה, כיום אני חוקר כיצד מרקמים, שכבות וזיכרונות משתלבים על הבד

חגית: אם אני מגיעה כצופה ״לא מיודעת״, אוכל לזהות מה שונה מחדר לחדר?

יונתן: כנראה שכן. בחדר הגדול מוצגים ציורים גדולי־מידות המתמקדים בסצנות רחצה – מרחב שיש בו עירום וחשיפה, לצד אינטימיות ופגיעות. בחדר השני מוצגות סצנות של התגוששות – מגע גופני שבו הגבול בין עימות לקרבה מיטשטש. בחדר השלישי מוצגים ציורים של אנשים בפארקים ציבוריים – המרחב המשותף שבו מתקיים מפגש בין זרים תחת כללים חברתיים בלתי כתובים. כל חדר מציע התבוננות שונה על אינטימיות ומרחק במפגשים אנושיים.

קשה לי לספק תמונה אובייקטיבית של התפתחות עבודתי, שכן אני שקוע בתוכה ללא הרף. אני מנסה באופן מתמיד לדחוף את הציור שלי לעבר מורכבות גדולה יותר – בטכניקה, בשימוש בצבע, בקומפוזיציה ובתוכן. כצייר, אני מחפש את האיזון בין השליטה הטכנית לבין הרגע שבו הציור מתחיל ״לדבר״ בשפה משלו. אם חלו שינויים או התפתחות בעבודתי, אני מעדיף שהצופה יהיה זה שיזהה ויפרש אותם – המבט החיצוני לעיתים רואה דברים שהיוצר עצמו אינו מודע להם

חגית: עבורך הסטודיו/הציור הוא עיר מקלט או שהוא מקום שנותן מוצא לביקורת וזעם?

אני מחפש את האיזון בין השליטה הטכנית לבין הרגע שבו הציור מתחיל ״לדבר״ בשפה משלו. אם חלו שינויים או התפתחות בעבודתי, אני מעדיף שהצופה יהיה זה שיזהה ויפרש אותם – המבט החיצוני לעיתים רואה דברים שהיוצר עצמו אינו מודע להם

יונתן: כמו רבים מהאנשים סביבי, אני נושא בתוכי ביקורת וזעם על המתרחש, אבל אישית אני לא עובד טוב במיוחד ממקום רגשי סוער. הציור דורש ממני מצב תודעתי מורכב, שמשלב בו־זמנית ערנות וריכוז גבוהים, לצד שלוות נפש ומרחק רגשי מסוים.

הדימויים והצבעים המופיעים בציוריי אינם תרגום ישיר של מצב רוחי או עמדותיי הפוליטיות בזמן נתון, אלא חלק מתהליך ממושך יותר של התבוננות והתמודדות עם המציאות

חגית: יש בך כעס? תסכול? אופטימיות?

יונתן: בימים אלה יש בי כעס רב, וזה מתקיים לצד האופטימיות המוטבעת באופיי. אני מודע לכך שאנחנו נמצאים בתקופה סוערת ומאתגרת, ברמה האישית והקולקטיבית. בתוך הסערה, אני מוצא שהעבודה האמנותית מאפשרת לי לעבד את המורכבות הזו בדרכי שלי. הציור הוא לא תרפיה – אבל זו הוויה שמאפשרת התבוננות והצעה של אפשרויות אחרות להבנת המציאות וליצירת משמעות בתוכה

חגית: מאיפה הגיע השם ״פכפוך״? יש במילה הזו משהו רך ונעים, אפילו מפתה

יונתן: תודה על ההתייחסות למצלול! נעמה ואני נמשכנו למילה הזו בדיוק בשל המוזיקליות שלה והתחושות שהיא מעוררת. המילה מתקשרת היטב לחלק מהציורים, שיש בהם סוג של עוצמה שקטה שמתגברת בהדרגה. יש במילה ״פכפוך״ משהו שמרמז על תנועה מתמשכת, על זרימה שאינה דרמטית אך היא בעלת נוכחות ברורה. זה מתכתב עם האופן שבו אני תופס את הציור – כתהליך מצטבר, כשכבות של משמעות שנוצרות לאורך זמן

חגית: תאר את תהליך העבודה שלך?

יונתן: אני שוהה שעות ארוכות בסטודיו מדי יום. הנוכחות הפיזית במרחב העבודה חיונית עבורי, גם בימים של תסכול וחוסר התקדמות נראית לעין. למדתי שגם כשנדמה שדבר אינו זז, מתחת לפני השטח מתרחשים תהליכים משמעותיים.

בתהליך העבודה אני מתחיל לרוב בקולאז׳ים דיגיטליים שאני יוצר בפוטושופ, בגרסה פשוטה ואינטואיטיבית. בעבר עבדתי עם צילומי זירוקס ומספריים. הרישום מהווה חלק חשוב מהשגרה שלי – לא כהכנה ישירה לציור אלא כסוג של חימום, כמו ספורטאי לפני תחרות. לרוב אני חושב לאט ומצייר מהר. ומבלה לא מעט בהתבוננות מהספה

חגית: הציורים שלך מאופיינים בתהליכי פיגורציה והפשטה, דמויות על רקע מופשט, איך אתה רואה את היחסים בין שתי התפיסות הציוריות האלה?

יונתן: אף שעבודותיי כוללות אלמנטים מופשטים, נקודת המוצא שלי היא תמיד פיגורטיבית. גם כאשר חלקים מהציור נוטים להפשטה, הם נובעים מתפיסה פיגורטיבית – הם התפרקות או התמרה של דימוי קונקרטי.

אני לא רואה הבדל אידיאולוגי מהותי בין ציור מופשט לפיגורטיבי, אלא יותר כיווני תנועה מנוגדים. הציור הפיגורטיבי שואף לגייס את כל האלמנטים הציוריים – החומר, משיכת המכחול, הצבע וכו׳ – כדי ליצור אשליה של נוכחות קונקרטית, של דבר הקיים בעולם. לעומת זאת, בהפשטה יש ניסיון להשתחרר מהייצוג

חגית: רואים בעבודות שלך את העניין הגדול בצבע כגורם מוליך בתהליך הציורי, מאיפה העניין בתפיסות הצבע?

יונתן: הצבע הוא אחד הכוחות המשמעותיים ביותר בציור עבורי. יש לו יכולת להכתיב ולהשפיע על מהלכים והחלטות לאורך כל תהליך היצירה. העיסוק המתמיד בצבע מאפשר לי להתפתח ולחקור מחדש – גם כצייר וגם כמרצה. אני מלמד קורס בתיאוריות צבע ואני נדהם ושמח מהעושר והשפע שיש בתחום זה בעולם

התפרצות רעיונות ותשוקות

חגית: התמות שמובילות את הציורים שלך, בתערוכה החדשה אבל גם בעבר – רחצה, התגוששות ומפגשים במרחב הציבורי – מזכירות נושאים ״קלאסיים מודרניים״ של האימפרסיוניסטים: מאנה, דגה, רנואר ואפילו פיקאסו – פיקניק בדשא, המתרחצות וסצנות אורבניות או כפריות. אתה מנהל דיאלוג פנימי משלך עם אמנים מהעבר? עם יצירות מוכרות?

יונתן: השאלה שלך מאירה חלק מהותי שנוכח מאוד בתערוכה. כל האמנים שהזכרת, ועוד רבים מאותה תקופה, אכן מעסיקים אותי עמוקות. סוף המאה ה־19 בציור הייתה תקופה של שפע, התפרצות אדירה של רעיונות ותשוקות – התקופה שבה נולדו מחדש כל התפיסות לגבי גוף, צבע, אור ומרחב. הכול היה חדש ורענן לפני הזוועות של מלחמת העולם הראשונה.

הקומפוזיציות החדשניות שנוצרו אז, האופן שבו אמנים התמודדו עם הופעת הצילום, והדיאלקטיקה המרתקת של דחייה וקבלה של מסורות – כל אלה עדיין רלוונטיים לעבודתי. עבורי, זהו מקום של שמחה גדולה. אני רואה באמנים החשובים האלה קולגות שאני יכול לשוחח איתם דרך הציור באינספור צורות. הדיאלוג שלי איתם הוא שיחה מתמשכת.

וזה נכון שבציורים שלי בתערוכה אני נמשך לאותם הנושאים ה״קלאסיים מודרניים״, מתוך החוויה היומיומית שלי: המפגש הגופני במרחב הציבורי – באתרי רחצה, בפארקים – משקף את ההווה של החיים המודרניים ובה בעת מעלה אותן איכויות אנושיות בסיסיות שזיהו וחקרו אמני המאה ה־19

חגית: בהקשר זה – איזה אמנים אתה הכי אוהב? יש כאלה שתיסע לראות תערוכות שלהם במיוחד?

יונתן: זה מעניין שאת שואלת! כי ממש לפני המלחמה טסתי במיוחד לפריז לראות את התערוכה ״מָאנה / דֶגָה״ במוזיאון ד׳אורסיי. זו הייתה תערוכה מרתקת שהוקדשה לשניהם, והציגה קרוב ל־200 פריטים ויצירות –ציורים, רישומים, מכתבים ופתקים מחיי היומיום.

השפע היה מסחרר – מרישומים אינטימיים וחושפניים שמופיעים בפתקים האישיים, ועד אינספור וריאציות על אותם נושאים שציוריהם חקרו שוב ושוב. היה מרגש לראות איך הם דחפו אחד את השני כל הזמן – כאילו כל עבודה היא שלב נוסף בדיאלוג ביניהם, ניסיון לפרוץ עוד גבול, לקחת את הציור עוד צעד קדימה

חגית: אתה כבר עובד על הפרויקט הבא? משהו שאתה חולם לעשות ואולי מתחיל עכשיו?

יונתן: כן. ממש בימים אלה אני עובד על ציור חדש שצפוי להיות מוצג בתערוכה גדולה שתיפתח ב־2026, באוצרותו של יניב שפירא. זו תערוכה שעוסקת בנושא הקיבוץ באמנות הישראלית – נושא מעסיק אותי כבר הרבה זמן, במיוחד לאור הרקע האישי שלי. אני רואה בזה הזדמנות לצלול לעומק של זיכרונות, דימויים ותחושות שקשורים למקום הזה, ולבחון מחדש את המשמעות שלו היום

---

יונתן גולד | פכפוך
אוצרת: נעמה הנמן
בית האמנים, רח׳ שמואל הנגיד 12, ירושלים
נעילה: 24.5