עמוס לפידות: ״הידיעה שיש לך לאן לחזור היא משמעותית״

״בבית הספר האנתרופוסופי בקיבוץ הרדוף שבו גדלתי, היה לנו בכיתה ג׳ שיעור של עבודה עם עץ, והוא תפס אותי חזק״, מספר הנגר עמוס לפידות. ״התאהבתי בחומר ובעבודה איתו; בקסם שקורה כשקורת עץ או פלטה הופכת לרהיט, ובהתמודדות עם אתגרים טכניים שדורשים מציאת פתרונות. כילד גם הרביתי להתלוות לאבא שלי שהיה חקלאי, ונהניתי מהעבודה הפיזית בגינון וברפת״.

בכיתה י״ב הוא בנה לעצמו מיטה מעץ טבעי במסגרת עבודת גמר מעשית, וכנושא לעבודה העיונית בחר ב״כוחה המרפא של עבודה פיזית״. מה שלפידות לא ידע אז, הוא שיבוא יום והוא יחווה על בשרו את אמיתות התזה שעליה כתב.

היום הזה הגיע בנובמבר 2023: ״אחרי שבועיים מטורפים של לחימה בעזה נכנסתי עם הכוח הראשון לבית שהיה בו פיר שהוביל למנהרה, והמקום היה ממולכד. היינו עשרה, ודקה אחרי שנכנסנו היה פיצוץ של מטען. ארבעה מחיילי הכוח נהרגו במקום וחמישה אחרים נפצעו קשה״. בין הפצועים גם לפידות עצמו שאיבד את רגלו, רגלו השנייה התרסקה, וכל חלקי גופו האחרים ספגו שברים ורסיסים.

עד המלחמה והפציעה, מסלול חייו של לפידות זרם חלק, על פי הפרוטוקול המקומי המוכר. אחרי שירות צבאי כקצין ביחידה מובחרת וטיול גדול, הוא החל לבחון אופציות לימודים. ההחלטה הייתה ברורה מאליה – נגרות. אמנם בדקתי תחומים קרובים כמו עיצוב תעשייתי או אדריכלות, אבל המשיכה לעבודה עם העץ ניצחה״.

לפידות למד את התחום והתמקצע בו, ואחרי תקופה שבה עבד כשכיר החליט לצאת לדרך עצמאית. ״פתחתי נגריה קטנה באיזה כוך בדרום תל אביב, ועסקתי שם בכל מה שבא על הדרך, בעיקר בפריטים משלימים לפרויקטים שאחרים ביצעו. גם מדף קטן התקבל בברכה״.

בטיפול נמרץ היה יותר קשה, הייתי מורדם ומונשם, אבל מהר אחרי שהתעוררתי כבר הייתה לי הבנה מלאה של המצב. חשבתי על מה יהיה הלאה, והיה לי ברור שאני חוזר לנגרות. במסע הזה הידיעה שיש לך לאן לחזור היא משמעותית

הזמן ואיכות עבודתו עשו את שלהם, והנגרייה הקטנה קנתה לה שם ותפסה תאוצה. נפח העבודה גדל משמעותית וכלל פרויקטים גדולים, ובאוגוסט 2023, כשהוא כבר מעסיק עובדים, העתיק לפידות את הנגרייה לחלל גדול יותר בקיבוץ משמרות. באותה תקופה הוא גם נישא לחברתו נעמה והכול נראה מבטיח, אלא שהתופת שהתרחשה ב־7 באוקטובר שיבשה את המסלול הבטוח.

״היינו בטיול עם חברים כשהחלו להגיע השמועות על מה שמתחולל בדרום. התפזרנו באחת, ובצהריים כל אחד מאיתנו כבר היה ביחידה שלו״. על רגע הפציעה הוא מספר ש״כבר בשטח הבנתי מה קרה. עשיתי לעצמי חוסם עורקים, וכשקראתי לעזרה ביקשתי שיביאו מהציוד שלי תמונה של נעמה ושל הכלבה שלנו.

״אני זוכר שאמרתי לעצמי ׳איזה מזל, אני חי, ואזכה לראות את נעמה ואת כל אהוביי׳. בטיפול נמרץ היה יותר קשה, הייתי מורדם ומונשם, אבל מהר אחרי שהתעוררתי כבר הייתה לי הבנה מלאה של המצב. חשבתי על מה יהיה הלאה, והיה לי ברור שאני חוזר לנגרות. במסע הזה הידיעה שיש לך לאן לחזור היא משמעותית. אמנם שונה ומאתגרת, אבל אפשרית, וחשוב להתכוונן ולהתמקד בה״.

כשהמלחמה פרצה, הייתה בנגרייה עבודה גדולה של בית שלם מוכנה להרכבה, ושלושה פרויקטים נוספים היו בסטנד ביי, כשכל החומרים והפרזולים עבורם כבר הוזמנו. עם משפחה עוטפת שליוותה אותו במסירות מרגע הפציעה, היה מי שדאג גם לכך. ״אחי אביה, שלא מגיע מעולם הנגרות, לקח על עצמו לדאוג להכל, כולל להרכבת העבודה שחיכתה בנגריה עם חברים מהתחום שסייעו לו״.

סדנת נגרות למאושפזים

רגע לפני המעבר מאשפוז לשיקום, הובהל לפידות לניתוח חירום בגלל התדרדרות במצבו והשיקום התעכב מעט, אבל כשהגיע לשם התחיל, לדבריו, לסמן לעצמו נקודות. אחת מהן הייתה כשהוא ושותפו לחדר החליטו לבנות לעצמם שולחן שיוכלו להציב במרפסת חדרם. ״זה היה צורך אישי שלנו, וביקשתי שיביאו לי שלוש קורות עץ, אלא שבמקום שלוש הגיעו 100(!)״.

הכמות הגדולה כבר הצריכה הסדרה עם הנהלת השיקום, והניעה אותו ליישם יוזמה מרגשת שנבטה אצלו – לקיים סדנת נגרות למאושפזי המחלקה מתוך הכרה בהשפעה הטובה שיש לעיסוק הפיזי ובתרומתו לתחושות הביטחון והמסוגלות שלהם. ״זה כמו ריפוי בעיסוק. לי זה תרם והאמנתי שזה יתרום גם לאחרים. הקצו לנו מקום מתאים, חברים טובים שלי מהתחום הביאו ציוד שנדרש, ויחד איתי גם לקחו חלק בהדרכת החבר׳ה מהמחלקה״.

אחרי כמה חודשי שיקום, לאחר שהותאמה לו פרוטזה והוא השתחרר מהמחלקה, מימש לפידות את שהבטיח לעצמו, ובהתחלה אתגר את עצמו עם אוביקטים שעיצב לביתו יחד עם נעמה, העוסקת בעיצוב גרפי. אבל עם החזרה לעבודה השוטפת המציאות שפגש הייתה קצת פחות מלבבת. ״בניתי שני ארונות, ותוך כדי העבודה הבנתי שמה שהיה כבר לא יהיה אותו דבר. שהמצב הנוכחי שלי מחייב מקום אחר, מתאים ומותאם יותר״.

עם הכרה מפוכחת במציאות שהשתנתה הוא עשה מעשה, ובדצמבר האחרון חנך לפידות נגרייה חדשה בפתח תקווה, שבה הוא מעסיק כרגע שני עובדים וחי את אהבתו. ״גדלתי על ברכי הנגרות המסורתית, על עבודה עם עץ מלא ועל תפיסת העבודה הייחודית שלה. יש לי אהבה גדולה אליה, אבל אני לא עושה לה רומנטיזציה ומודע לכך שבהסתכלות כלכלית עץ מלא הוא חומר יקר ודורש הרבה עבודה.

הבנתי שאני כבר לא הפועל הבלתי נלאה פיזית שהייתי. אני אמנם תפקודי, אבל יש רגעים מאתגרים וצריך הרבה סבלנות. אני משקיע בפיצוח אתגרים טכניים, וכמו כל נגר מפתח שיטות ביצוע משלי

״אני מתאים את עצמי לדרישות השוק, מתפתח איתן ומכניס את הנגיעות המסורתיות גם לעבודה עם חומרים אחרים. עם הזמן גם למדתי להעריך ולאהוב את עבודת הנגרות על מכלול חומריה, ובכלל זה ליצור מטבחים, חדרי ארונות ורחצה, וכל מה שצריך ונדרש״.

בנגרייה החדשה הוא בנה מערך התנהלות שונה ומתאים יותר ליכולותיו. ״הבנתי שאני כבר לא הפועל הבלתי נלאה פיזית שהייתי. אני אמנם תפקודי, אבל יש רגעים מאתגרים וצריך הרבה סבלנות. עם כמה שאני אוהב את הביצוע הפיזי, אני מחזיק את עצמי לנהל את הזמן שאני עוסק בו באופן מושכל ונכון יותר, ומוצא את עצמי עובד על התכנון במחשב יותר מבעבר. אני משקיע בפיצוח אתגרים טכניים, שכחובב טכנולוגיות הוא מהדברים האהובים עליי, וכמו כל נגר מפתח שיטות ביצוע משלי״.

בשורה התחתונה, מוסיף לפידות, עם כל הפציעה והשינויים שהכתיבה, הבסיס שלו נשאר יציב. הנגרייה החדשה כבר התחילה לעבוד והתא המשפחתי שלו ושל נעמה התרחב בינואר עם לידתה של בתם קשת – שם טעון הקשרים טובים וחיוביים. לתחושתו, הפרק החדש של מושא תשוקתו מיטיב איתו. ״יש לי תחושה של קפיצת מדרגה כעסק, שבעקבות הסיטואציה הוא יותר מדויק ונכון לי. מרגש אותי לראות איך עם כל מה שקרה לי – הדברים עובדים וקורים״.

בימים אלה משלים לפידות פרויקט גדול שחיכה לו בסבלנות כל התקופה. ״בשבוע הבא כבר מרכיבים את העבודה וזה סיפוק עצום״. החשוב מכל הוא שהחוויה הקשה של הפציעה לא פגמה בתשוקתו ובקסם ששבה אותו בילדות וממשיך ללוות אותו ולהזין את עשייתו.

״כשאני יוצא מבית של לקוחות שהתחדשו ברהיט חדש, זה תמיד מרגש – תחושת היש מאין, של משהו שהתחיל כפלטת עץ פשוטה והפך לאוביקט שמשרת אותם ומשמח אותם. לראות את השמחה שהוא מסב להם זה מבחינתי הכול״.