Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
The Critical F // ביי לשפתיים מנופחות בהגזמה
הדנדי השחור מגיע למט
בחודש הבא תיפתח בקול תרועה תערוכת האופנה השנתית של מוזיאון המטרופוליטן במנהטן. הנושא הפעם אקסטרווגנטי, מענג ונפיץ – הדנדי השחור.
הדנדי הוא הגבר המודרני שנותן יותר מדי תשומת לב להופעה שלו. ככזה הוא חורג במקצת מקוד הלבוש הגברי שנקבע באירופה ובארצות הברית, שקובע כי גברים צריכים להסתפק בחליפה טובה וכהה. הסיבות לאיפוק רבות. חלקן נעוץ בנצרות הפרוטסטנטית, אחרות במהפכה התעשייתית. אבל כולן גורסות כי גבר לא אמור לגלות עניין רב מדי באופנה. כפי שאמר לי פעם חוקר אופנת הגברים ג׳יי מקולי בוסטד: היסטורית, גבר אמור לדבר על עצם פעולת ההתלבשות, ולא על התייפייפות.
הדנדי השחור מתואר בספר המצוין Slaves to Fashion של מוניקה מילר, שסיפק את ההשראה לתערוכה כולה. המקרה שלו הוא סיפור אחר. הוא נולד עם האימפריאליזם, הקולוניאליזם וסחר העבדים, שיצרו בשלוש המאות האחרונות רשת המחברת בין אירופה, אמריקה ואפריקה, עליה שונעו בכוח שחורים למטרת עבדות. המציאות הכפויה הזו, כפי שמתאר גם הפילוסוף פול גילרוי בספר ״אטלנטיק השחורה״, יצרה קהילות שחורות בלב המערב. אלו תפוצות של תודעה כפולה – שורשיהן באפריקה, וחייהם בדרום ארצות הברית או בבריטניה.
הדנדי השחור הוא תולדה של אותה תודעה כפולה. מצד אחד, הוא סופג את אמות המידה הסגנוניות של החברה שבה הוא מבקש להיטמע. הוא גבר המאמץ חליפות שלושה חלקים מודרניות, ונעליים מבהיקות.
מצד שני, הוא ״מרשה״ לעצמו להגזים. הטווסות היא חלק בלתי נפרד מההופעה שלו – כובעים בנוצות או חליפות זוט עצומות – והיא סותרת לגמרי את קוד הלבוש הגברי במערב. זו גם הסיבה מדוע הדנדי השחור עורר לאורך ההיסטוריה התנגדות בקרב התרבות השלטת. בלבוש המוחצן שלו הוא נתפס כמו מי שמעז להתלבש מעל למעמדו, ומעל לאמות המידה המתורבתות־לכאורה.
בעוד הדנדי השחור הוא נושא מעולה, שפותח דיון מרתק על גזענות והתנגדות, השאלה שנותרת פתוחה היא האם מוזיאון המטרופוליטן ייפול למלכודת הפרוגרסיבית – הכוונה לנצח את הגזענות, היא גם זו שפעמים רבות מנציחה את הגזענות. גיליון מאי של ווג, שהוקדש לקידום תערוכה, רמז על הסכנה.
קל לשים לב שצוות ההפקה והדוגמנים והדוגמניות נבחר גם על פי גוון עורו. ההחלטה הזו, שנועדה להיות תקינה פוליטית, עלולה להחמיץ את הקף ההשפעה האדיר של הדנדי השחור על תרבויות וקהילות אחרות. היא משאירה את הדנדי השחור מוגבל לדיון ולעיסוק של קהילה ספציפית ולא מאפשרת לאחרים להעיד או להדגים את השפעתו עליהם.
אחרי הכל, ובמיוחד בתקופתנו, הדנדי השחור נוכח באין ספור צורות גוף ומסורות, גם מעל וגם מתחת לפני השטח.
View this post on Instagram
״התעוררתי ככה״ אבל באמת
״אני לא בטוח שאני יכול להתרכז בבגדים, כי הדוגמנית כל כך משונה״, אמר לי חבר טוב כששלחתי לו כמה תמונות מהמותג הפריזאי Musier. אני משער שאין לו איזו בעיה אישית איתה, אלא שהוא התכוון לזה שהדוגמנית נראית לו סתמית מדי. לכאורה הוא צודק: אין לה איפור יוצא דופן, תווי פניה נקיים, שיערה אסוף כלאחר יד. גופה רזה וכמעט חסר קימורים. היא גם לא עומדת באיזו תנוחה מיוחדת. סתם עומדת.
מיותר לציין שהמראה הנערי והרגיל הזה הוא תוצאה של עבודה מכוונת מאוד של צוות מאפרים, מעצבי שיער וסטייליסטים; אבל הוא משאיר רושם הפוך לגמרי מהאסתטיקה העשויה מדי שהושרשה בעשור האחרון, שלקחה השראה מפילטרים מלאכותיים ושאר גימיקים.
ואם זארה היא ססמוגרף להלכי הרוח של הציבור, שאימצה גם היא את האסתטיקה הזו בקמפיין הקיץ שלה, הרי שהמראה החדש הוא צו השעה: ביי לשפתיים מנופחות בהגזמה, ביי לפנים מתוחות בהגזמה, ביי לגוף מפוסל וביי ללק ג׳ל שנלקח מעולמות הדראג.
מנגד, מה שכן יש במראה החדש הוא מה שמכונה בתעשייה ״הדגשה של נתונים טבעיים״. כלומר, חזות של הקפדה על אורח חיים יעיל ותזונה הכוללת שלושה אפונים, שגם הם גודלו באדנית החלון.
זה מראה שמקדש את החיוניות שיש בנעורים, כשאנחנו לא צריכים להתאמץ יותר מדי כדי להישאר רזים, מתוחים וקורנים. מראה שבו מיניות היא חלק בלתי נפרד מהתבגרות, ולא מהתערבות מכוונת. המראה הזה, שיש בו התרפקות על הניינטיז, מאפיין גל חדש של מותגים, שכבר מוצאים להם אחיזה בקרב מכתיבי הטון, כמו לדוגמה המותג Paloma Wool או St. AGNI, וגם בכיוון החדש של המעצבת נילי לוטן. ״התעוררתי ככה״ אבל באמת.
אפשר לראות את התבססות המראה הזה כגל גדול יותר של שמרנות, שמאפיינת מאוד את דור ה־Z. מלבד חזרה לאמות מידה של יופי נערי ורזה (המגובה בחזרת הסקיני), יש כאן דחייה מסוימת של קוויריות, ושל האמונה שאני צריך להיות מקובל בחברה לא משנה איזה קרנבל אשים על הפנים והגוף שלי.
לעומת זאת, המראה הטבעי הוא כשמו, אימוץ של אג׳נדה שמאמינה שקיימת אמת אחת, והיא לא סלחנית. יש מי שיש לו הנתונים, ויש מי שאין; יש את מי שמוכן לעבוד קשה כדי להצטיין, ויש את מי שלא מסוגל. גישה של ״את ממש לא הכי יפה איך שבא לך, וגם לא תהי יפה אם תתנסי בהזרקות לפנים״. הדברים האלה משתקפים גם בסקירה המצוינת של נעה רוזין על טרנד הסקיני טוק.
אין שום דבר פוליטיקלי קורקט במגמה הזו. גם אי אפשר לנתח אותה בכלים של הפמיניזם הישן, שכן קשה להמעיט במעורבותן של נשים בולטות ומצליחות בניסוח שלה. ואולי זו הנקודה: אולי מעולם לא היינו תקינים פוליטית באמת.
View this post on Instagram
שיווק־ללא־קסדה
״אני מרגיש שההצדקה העסקית הגדולה ביותר לתפקיד שלנו הוא בכל מה שקשור לשיווק־ללא־קסדה״, אמר לווג קייל סמית, הסטייליסט האישי של כוכב הפוטבול האמריקאי ג׳ו בורו. ומהו שיווק־ללא־קסדה? הרגעים שקורים מחוץ למגרש.
אחרי הכל, אחת ממערכות הלבוש שבחר עבור בורו בשנה שעברה – חליפה של המעצב פיטר דו – הביאה לחשיפה ברשתות ששוות ערך לכ־20 מיליון דולר. מנגד, לואיס המילטון, נהג מרוצי הפורמולה 1, כבר הפך חצאיות גבריות ועליוניות תחרה לחלק בלי נפרד מהזהות הציבורית שלו, בזמן שהוא רושם קולקציות קפסולה עם מותגים כמו כריסטיאן דיור, טומי הילפיגר ולולו למון.
בשנה החולפת מערכת היחסים שבין תעשיית האופנה לעולמות הספורט עולה מדרגה. מילא שספורטאים נבחרים כפרנזטורים למותגי אופנה מובהקים שאין להם קשר ישיר לספורט, ומילא שבתי אופנה כמו לואי ויטון לוקחים חסות על תחרויות ספורט בפרופיל גבוה ובתקציבים דמיוניים; כעת ספורטאים הופכים למעצבי אופנה (ע״ע המילטון) במקביל לכך שקבוצות ממנות תפקיד חדש – ״סטייליסט קבוצה״. במילים אחרות, גורם שאחראי על ההופעה של השחקנים בדרך אל המגרש ובעולם שמחוצה לו.
בעוד שהמוטיבציה הראשונה היא להסביר את התופעה בכך שספורט מצולם ופוטוגני זוכה להצלחה גלובלית, החיבור בין תעשיית האופנה לספורט המקצועי קשור גם לגורם נוסף: השינוי העמוק שעובר על אופנת גברים.
אם בעבר אופנה בקפיטל F, קרי אופנת מעצבים ממותגת ויקרה, הייתה מנת חלקם של גברים מעטים יחסית, הרי שבשנים האחרונות גברים – כמו אותם שחקנים – מאמצים הרגלי צריכה והתלבשות שהיו מזוהים בעבר עם נשים. למשל, קנייה שלא לצורך, התעניינות במוצרים חדשים ונועזים, סדר יום הכולל הכרות עמוקה עם מותגים ושגרת טיפוח שכוללת עוד עשרות שלבים מלבד גילוח.
עולם הספורט הוא הדרך של מותגי אופנה למצוא אחיזה בארון הגברי המניב. היסטורית, לגבר המודרני קשה עם אופנה, והוא נדרש שלא לגלות עניין רב מידי בבגדים שאינם פונקציונליים באופן מובהק. בהקשר הזה אפשר לומר, שאם הצבא צועד על קיבתו, הרי שהדרך אל ארונו של הגבר החדש עובר דרך השחקן המקצועי האהוב עליו.
אלה הופכים למודל הזדהות של הצלחה ושל סגנון חיים, המשלב יחד ערכים שגברים רבים יכולים להזדהות איתם – תחרותיות, טווסיות וסמלי סטטוס. במובן הזה, שחקני ספורט מטופחים מהווים צינור שדרכו אפשר להעביר ולהכשיר ערכים של אופנה גבוהה מבלי להבהיל את קהל היעד או בנות זוגן. כי מי יכול לומר לא לקלאץ׳ החדש שאוחז בו שחקן הרוגבי האהוב עלינו?
View this post on Instagram
לשלם הון רק על הלוגו
אחת התגובות המפתיעות להעלאת מכסי היבוא של ארצות הברית הגיעה מכיוון לא צפוי – יצרנים סינים עלומים של מוצרי אופנה. בבליץ של סרטונים שהועלו לטיקטוק, ואז זלגו לרשתות חברתיות נוספות, ומשם למהדורות החדשות בכל העולם, חשפו אותם יצרנים סינים את מה שהיה נראה כמו שערוריה של ממש. לטענתם, הם אלה המייצרים את מוצרי האופנה והיוקרה של מותגים מערביים רבים.
מילא שהדבר לא עולה בקנה אחד עם תוויות Made in Italy; מה שמשך את תשומת ליבם של ההמונים הרעבתניים הוא חשיפת עלות הייצור של הפריטים השונים, שהם כמובן נמוכים משמעותית מהמחיר שבו הם נמכרים בפועל. או כמו שאמר אחד היצרנים – אתם משלמים הון רק על הלוגו.
מה שהיה נדמה בתחילה כחשיפה של קנוניה בקנה מידה היסטורי והזמנה לקנות ישר מחנות המפעל פריטים מקוריים, התברר בסופו של דבר כאוויר חם, וכעדות לכך שהרשת החברתית סובלת באמת הכל. תעשיית האופנה אכן מייצרת המון בסין, ולעיתים תוך מעטה שיקרי ומטעה בכוונה.
אבל הדברים לא כל כך פשוטים. הסיכוי שאותם יצרנים משווקים עודפים מפסי יצור קלוש. יצרנים בדרך כלל עסוקים בייצור ואין להם חנויות או ערוצי מכירה. בנוסף, הדבר לא לוקח בחשבון שחלק מהמותגים הגדולים בעולם – לרבות הרמס ולואי ויטון – עובדים בשיטה הנקראת אינטגרציה אנכית, קרי מבנה ארגוני היררכי עם שליטה הדוקה מאוד על שרשרת הייצור.
ובקיצור – התברר כי בסופו של דבר אלה הם יצרנים של חיקויים ברמה גבוהה מאוד, שתחת ענני מלחמת הסחר ביקשו למכור את תוצרתם כמקורית. במילים אחרות – מי שרוצה בירקין, יצטרך להמשיך לעבוד עבורו קשה מאוד.
View this post on Instagram
הטקסטים התפרסמו לראשונה בחשבון האינסטגרם של לירוי שופן
