הוקני 25: גדול יותר, אבל לא בהכרח טוב יותר

לפני כמעט 30 שנה דיוויד בואי הגיע להופעה ישראל. כן כן, נשמע מופרך, אפילו מאסיב אטאק חיממו אותו. אני זוכר בבוקר ההופעה (או אולי ביום לפני), אמיר אשר פתח את התוכנית שלו בגלגל״צ כך: אלוהים, תעשה שיהיה סאונד טוב בהופעה של דיוויד בואי בפארק הירקון (הוא ידע על מה הוא מדבר). 

זה פחות או יותר היה הנוסח שהתפללתי אני בשבועות שלפני הביקור ב־DAVID HOCKNEY 25, המגה תערוכה של דיוויד הוקני בפונדסיון לואי ויטון בפריז: אלוהים, תעשה שאני לא אתאכזב. אם לדייק, הייתה לי בקשה אחת ספציפית: שהמוני המבקרים לא יפגעו בחוויית הצפייה.

גם אני ידעתי על מה אני מדבר: ידעתי מה מצפה לי הודות לניסיון העבר של תערוכות בלוקבסטר, מקוסאמה במוזיאון תל אביב ועד ורמיר ברייקסמוזיאום באמסטרדם, כמו גם מתערוכות קודמות של הוקני שביקרתי בהן, אם בטייט בלונדון או במטרופוליטן בניו יורק. ואמנם, אחרי התור שהשתרך בכניסה למוזיאון, אולם הכניסה נראה יותר כמו מבואה של אולם אירועים מחלל כניסה לתערוכה שמבקשת ממך להתייחד אל מול העבודות.

כן, אני יודע: צרות עולם ראשון, אפילו הייתי אומר צרות עולם אפס. ובכל זאת, האמן האהוב עלי (כמו גם על הרבה אחרים), הזדמנות נדירה לצפות במקום אחד ביותר מ־400 מיצירותיו (משנת 1955 עד 2025). מה עושים? החלטתי תחילה ללכת את כל התערוכה, בלי להתעכב, בלי להוציא את הטלפון לצלם, רק בשביל להבין איך היא בנויה, מה מצפה לי בכל אולם, על מה ארצה להתעכב בהמשך.

האמן יוצא דופן, העבודות מרגשות, ההקף מרשים, ההזדמנות לראות עבודות שלא ראיתי בעבר תמיד מסקרנת, כמו גם לצפות בעבודות איקוניות או כאלו שאני אוהב במיוחד. אבל התערוכה לא טובה. תסלח לי דיוויד, אני חושב שהיית צריך לשחרר

זה לקח לי משהו כמו חצי שעה. בכל זאת תערוכת ענק שמתפרשת על כל שטחי המוזיאון, ולמרות ההחלטיות – גם בסיבוב המהיר הזה לא יכולתי שלא להתעכב ולו לרגע מול A Bigger Splash, אולי הציור הכי מפורסם של הוקני; מול (Portrait of an Artist (Pool with Two Figures, שנמכר בלמעלה מ־90 מיליון דולר – המחיר הגבוה ביותר ששולם עבור יצירת אמנות של אמן חי עד אז; מול הדיוקן של הארי סטיילס (אולי הדיוויד בואי של השנים האחרונות), שהוקני צייר ב־2023; מול ציור טבע יפהפה או דיוקן מהפנט שלא הכרתי.

בדיעבד זו הייתה ההחלטה החכמה של היום: כעבור חצי שעה הייתי רגוע יותר. ידעתי מה מצפה לי, התרגלתי לתנועת ההמונים סביבי, ויכולתי להתחיל מהתחלה, הכי שליו שאפשר.

תסלח לי דיוויד, אני חושב שהיית צריך לשחרר

כמה שנים לפני אותה הופעה של דיוויד בואי היה לי ויכוח עם חברה טובה, בעקבות צפייה משותפת בסרטו של גאס ואן סנט, איידהו שלי: האם אחרי שהסכמנו שהשחקנים היו נפלאים, הצילום היה מעולה, הפסקול היה נהדר, התסריט ריגש וכן הלאה – אפשר לומר שזה היה סרט רע (או שלא נהניתי ממנו, משהו כזה, לא זוכר, מה שמזכיר לי שאני רוצה לצפות בסרט הזה שוב).

בהשאלה, האמן יוצא דופן, העבודות מרגשות (באנדרסטייטמנט), ההקף מרשים, ההזדמנות לראות עבודות שלא ראיתי בעבר תמיד מסקרנת, כמו גם לצפות בעבודות איקוניות או כאלו שאני אוהב במיוחד. אבל התערוכה לא טובה. כן, בתור אתאיסט אני מרגיש הכי כופר כשאני כותב את המילים האלו, אבל תסלח לי דיוויד, אני חושב שהיית צריך לשחרר.

״התערוכה הזו משמעותית מאוד עבורי כי זו התערוכה הגדולה ביותר שהייתה לי אי פעם – 11 אולמות בפונדסיון לואי ויטון״, מצוטט הוקני באתר התערוכה. ״חלק מהציורים האחרונים שאני עובד עליהם כעת ייכללו בה, ואני חושב שהיא תהיה מאוד טובה״.

עוד נכתב באתר המוזיאון, שהוקני היה מעורב באופן אישי בכל הבטי התערוכה, וביחד עם בן זוגו ומנהל הסטודיו שלו, הוא בחר להתמקד במיוחד ב־25 השנים האחרונות, תוך הכללת יצירותיו האיקוניות המוקדמות, במטרה להציע למבקרים מבט נדיר לעולם היצירתי שלו, המשתרע על פני שבעה עשורים. בנוסף הוא לקח חלק בתכנון ההצבה של כל אחד מהחללים.

אני לא באמת יודע איך התנהל תהליך האוצרות, בחירת העבודות ותכנון החלל, אבל יש לי תחושה שאם הוקני היה פחות מעורב, הבחירה בעבודות הייתה אחרת, כי בוודאי לא היה שם אף אחד שיכול להגיד לו לא. במיוחד לאור העבודה שיתכן שזו התערוכה הגדולה האחרונה שלו (בכל זאת הוא בן 87). התחושה שלי הייתה שהתערוכה מתחילה טוב, אבל אז היא מאבדת כיוון. 

התערוכה מתחילה עם מבחר יצירות סמליות משנות ה־50 עד ה־70 – כולל תחילת דרכו של הוקני בברדפורד, עיר הולדתו, בלונדון בתקופת לימודיו באקדמיה ולאחר מכן בקליפורניה, עם בריכות השחייה שמופיעות גם בעבודות האיקוניות שהזכרתי כבר. בשנות ה־80 וה־90 הטבע הופך לחשוב יותר ויותר בעבודתו של הוקני, כפי שמודגם בציור המונומנטלי A Bigger Grand Canyon, לפני שהוא חוזר לאירופה להמשיך בחקירת נופים מוכרים.

עיקר התערוכה, כאמור, מתמקד בעבודות שנוצרו ב־25 השנים האחרונות, בעיקר ביורקשייר, בנורמנדי ובלונדון (ומכאן גם שמה, ״דיוויד הוקני 25״, שבקריאה אחרת מוקדש גם לשנה הנוכחית, 2025, כמו דגם חדיש של מותג אהוב). העניין שלו בחילופי העונות מגיע לשיאו בנוף חורפי מונומנטלי, ציור שמן על 50 קנבסים, שיוצרים ביחד ציור אחד בגובה 4.5 מטרים וברוחב 12 מטרים. 

הקומה מעל מוקדשת ברובה לדיוקנאות חברים וקרובי משפחה שהוא מצייר באקריליק או באייפד, כמו גם דיוקנאות עצמיים. כ־60 דיוקנאות מוצגים לצד ״דיוקנאות הפרחים״ שנוצרו באייפד אך מוצגים ברובם במסגרת מסורתית. הקומה הראשונה של המוזיאון מוקדשת כולה לנורמנדי ולנופיה, באייפד ובאקריליק, ומדמה סיור ביער אפל וקסום.

בקומה העליונה, האקלקטית והפחות מוצלחת, הוקני מציג דיאלוג עם אמנים כמו סזאן, ואן גוך ופיקאסו; עבודת וידאו שמציגה את הסטודיו של האמן, שהוסב לאולם ריקודים, עם מוזיקאים ורקדנים שמוזמנים להופיע בו באופן קבוע; מיצב וידאו שממשיך את העבודה שהוצגה בלייטרום בלונדון, עם חידוש עיצובים לבמה שהוקני יוצר מאז שנות ה־70; ויצירותיו האחרונות, שצוירו בהשראת אדוארד מונק וויליאם בלייק, שבהם אסטרונומיה, היסטוריה וגיאוגרפיה מצטלבים עם רוחניות, לצד הדיוקן העצמי האחרון שלו.

שלט ניאון ורוד ולוגו כסוף

שלט בניאון שהוצב על חזית הבניין הייחודי שתכנן פרנק גרי, עם הכיתוב ״רק תזכרו שהם לא יכולים לבטל את האביב״ (תרגום חופשי שלי ל־Do remember they can’t cancel the spring), מקבל את פני המבקרים. לפני כמעט שנתיים, שבועות ספורים לפני ה־7.10, בעיצומו של המאבק נגד המהפכה המשפטית, המשפט הזה גרם לי לבכות, כשנתקלתי בו בתערוכה של הוקני במוזיאון לאמנות עכשווית בטוקיו.

הוקני אמר את המשפט הזה במרץ 2020, בזמן שהעולם עצר מלכת. עמדתי בטוקיו מול המילים והנרקיסים שלצידן, שצויירו באייפד באותם ימים, ותוך שניות התחלתי לבכות מהתרגשות. הקונטקסט היה ברור: כל העולם בסגר. קורונה. נראה שעוד שנייה מגיע סוף העולם. מגיפה. אבל *הם* לא יכולים לבטל את האביב. פתאום, אמן שהיה אז בן 82, שראה דבר או שניים בחייו, גרם לי להיות אופטימי ולהבין שבסוף, למרות הכל, אנחנו – או לפחות רוח האדם – ננצח.

עברה שנה וחצי ואני במצב רגשי אחר, וגם התערוכה היא אחרת. אני יכול להודות בלב כבד שאני כבר לא בטוח שאנחנו ננצח. האמנות עדיין מחזיקה לי את הראש מעל המים, אבל אני כבר לא בטוח שזה מספיק

עברה שנה וחצי ואני במצב רגשי אחר, וגם התערוכה היא אחרת. במקרה שלי (שלנו) זה ברור למה. אני יכול להודות בלב כבד שאני כבר לא בטוח שאנחנו ננצח. האמנות עדיין מחזיקה לי את הראש מעל המים, אבל אני כבר לא בטוח שזה מספיק.

וגם התערוכה היא אחרת. התערוכה בטוקיו הייתה יחסית צנועה, אצורה בקפידה, לא מתיימרת. למרות שגם שם היה מבחר מייצג של ציורים מתחילת הקריירה, פורטרטים של בני משפחה, חברים ומאהבים, נסיונות בפרספקטיבות, בריכות, השתקפויות, ועבודות בפורמטים שונים, כולל יצירת מופת שאפתנית באורך 90 מטרים – ציור אחד גדול שבו הוקני מתאר את עונות השנה בעבודה אחת המשכית.

והנה התערוכה בפריז, וכבר השלט אומר הכל: שלט ניאון ורוד, שנראה קצת מסכן בהשוואה לבניין המונומנטלי וללוגו הכסוף המבהיק של בעל הבית, לואי ויטון. במילים אחרות, הרצון להציג ספקטקל התעלה על השיקולים האמנותיים, ולמרות שאני מבין למה, אני חושב שבמקרה של הוקני לא היה צריך להתאמץ. העבודות שלו באמת מדברות בעד עצמן.

האביב של הוקני

בסופו של דבר נהניתי מהתערוכה, או ליתר דיוק מהעבודות בתערוכה, למרות המוני האנשים, למרות האוצרות המתאמצת מדי, ולמרות שיש עבודות שהייתי משאיר בחוץ ובוחר אחרות במקומן. לא התרגשתי כמו בביקורים בתערוכות קודמות שלו, אבל לא הצטערתי שעשיתי את המאמץ להגיע לפריז.

קשה להישאר אדיש מול הסרטים שמציגים את הוקני עובד – ואם יש דבר שהוקני יודע לעשות זה לעבוד עם צבע ולצייר; ולא משנה אם זה בצבעי שמן, אקריליק וקנבס, או ציור דיגיטלי באייפד. ואם יש דבר שהוא ידע לצייר בתחילת דרכו (כי זה מה שעניין אותו באותה תקופה) זה בריכות וגברים נאים; ואם יש דבר שהוא יודע לצייר בשנים האחרונות זה טבע, חילופי עונות ובעיקר אביב.

האביב של הוקני הוא לא רק נושא אמנותי, אלא גם הזמנה לראות את היופי שסביבנו.​ בעבר הוא הביע את התסכול שלו מההתמקדות של מהדורות החדשות בכל מה שרע ושלילי, במיוחד בתקופת הקורונה. בראיון שפורסם ב־2020 בערוץ היוטיוב של מוזיאון לואיזיאנה בדנמרק, הוא שיתף סיפור על פילוסוף שהתראיין בטלוויזיה ונשאל כיצד הוא יכול להיות אופטימי נוכח החדשות הקשות.

הפילוסוף השיב: ״ובכן, זו טלוויזיה. חדשות רעות זו הסחורה שמוכרת״. כשנשאל מהן החדשות הטובות, הוא ענה: ״האביב מתקרב!״. והוקני צוחק ומוסיף: ״כן, אלה חדשות טובות, אבל אף אחד כמעט לא שם לב לזה. אנשים פשוט הולכים בלי לראות. אני רואה״.