בתקופה חשוכה, בעז נוי מטיל זרקור רב עוצמה על נופי העיר והנפש

התערוכה החדשה של האמן בעז נוי ״בקצה הלילה (יש יום חדש)״ מוצגת בימים אלה בגלריה רוזנפלד, כשמונה חודשים בלבד אחרי שננעלה התערוכה המקיפה שלו ״שומר הגן״ במשכן לאמנות בעין חרוד. כבר שם נראו ניצניה של התערוכה החדשה, אך כעת הם נפתחו לפרחים מרהיבים ביופיים.

נוי מציג תערוכה מגובשת, שלמה, ומנקודת מבטי, זו גם תערוכה נושאת אמירה. העמדתה במרחב הגלריה, והאוצרות המצוינת של מיה פרנקל טנא, מייצרות תמונות הצבה נהדרות ובמקביל, חווית ההתבוננות בכל פרט בציורים מגלה את עוצמתם הייחודית.

נופי העיר ממשיכים להעסיק את נוי. כמו בעבר, הציורים, גדולי ממדים בדרך כלל, מזמנים את המבט המרוחק המבקש לזהות מיקום: שדרה, גן ורחוב ובה בעת, הם גם מזמנים את המבט הקרוב, הממוקד בכתמי הצבע, בבוהק משיכת המכחול, בשריטה ובניקוד. יותר מבעבר, נראה כי הנוף משמש עבור האמן נקודת מוצא בלבד ואילו ההתרחשות הציורית הכוללת את מפגשי הצורות, הצבעים, הקווים והחומר, הופכת למושא עבודתו.

בשונה מתאורת היום המוכרת מציוריו הקודמים, יותר ממחצית הציורים בתערוכה הנוכחית עטופים בתאורת לילה. הלילה של נוי אינו מאיים. זהו לילה חיוני, חושני, בוהק ומזמין. כמו כדי להדגיש זאת, הוצבה כורסה בחדר הפרויקטים בכניסה לגלריה, המזמינה להתרווח אל מול הציור גדול הממדים ״שומר הגן״, שהוצג בעין חרוד כשצבע השמן הטרי טרם יבש מעליו. כעת הוא משמש כנקודת פתיחה נפלאה לתערוכה החדשה. החדר הסגור, המגונן, מאפשר להתייחד עם הציור, להתבונן בו ממושכות, להתענג על איכויותיו ולהתפעל מהאור המפציע מתוך חשכת גן מאיר.

מה שנותר מרומז בעין חרוד, בציורים הטריים שנתלו אז על קירות המשכן, כתהליך של השתחררות ותעוזה, מתחדד בתערוכה הנוכחית ומקבל ביטוי נוסף; בציוריו החדשים – רובם ככולם מהשנה האחרונה – מרחיב נוי את אזורי החריטה, ה״שריטות״, חוזר לא פעם באובססיביות על משיכות מכחול אנכיות או אופקיות ומבליט ניגודיות טונאלית. גוני סגול, אפור, אוף־ווייט וכתמי צבע בכסף ובתכלת, שבלטו בציוריו לאורך השנים, ובמיוחד בתערוכתו הקודמת ברוזנפלד (״הולך רגל״ בשנת 2021) מפנים מקומם לכתמי צבע צהובים, כתומים, אדומים שכמו צועקים לצד גושי צבע ירקרקים, אפורים או לבנים.

יותר מבעבר נדמה כי נוי העוסק בפירוק, בחיבור ובארגון של הנוף, מרשה לעצמו בהדרגה לוותר על הסדר, לגעת בכאוס, לשהות בו, ויותר מכך – ליצור אותו

כך לדוגמה בעבודה ״סוף הערב בז׳אן ז׳ורס״ או ב״אודיסאה לילית ליד קינג דיוויד״. אודיסאה זו מגלה את דרכו המתמשכת של נוי הנע בין הנראה לבין המורגש כשכתמי צבע צהובים, מעוגלים, במרכז הציור מעלים על הדעת את ציוריו הליליים של ואן גוך, שעבודתו גם היא ראשיתה בהתבוננות בנוף והמשכה ביטוי צבעוני של מעמקים רגשיים. הצבעים העזים ב״אודיסיאה״ הם מעין אור פנימי, עוצמתי המתערבב עם גופי התאורה שבציור: פנסי הרחוב, גרמי השמיים.

ב״טבע דומם עם תפוזי דם״ לא מוצגת העיר. למרות זאת, העוצמה הצבעונית, ערבוב האדום בלבן והופעת הפרי החתוך, החושף את דמו, הופכים את הדומם לציור בתנועה, בוטה בחושניותו החודרת את פני מצעו, ניבטת מחומריותו. כאילו התפלש האמן בצבעיו, ביתר את פירותיו. נוי אינו נזקק כאן למהלך ההליכתי הקשור בגילוייו את חלקי הנוף או הטבע שנחבאו במרחבי הערים. די לו בפיסת טבע דומם כדי להניע אותנו כצופים במרחב הציורי שבנה.

יותר מבעבר נדמה כי בתערוכה הנוכחית, נוי העוסק בפירוק, בחיבור ובארגון של הנוף, מרשה לעצמו בהדרגה לוותר על הסדר, לגעת בכאוס, לשהות בו, ויותר מכך – ליצור אותו. כך בשלושה ציורי־יום יפהפיים, הוא מציג ענפי עצים כמעין וילון מחורר הניצב במישור הקדמי של הציור, דרכו ניבט הנוף. ענפי העצים חותרים אל מול הארגון של הנוף, מערערים על נקודת המבט הישירה ומכריחים אותנו להתבונן במציאות מבעדם, כאילו היו משוכה הניצבת בין היוצר למציאות.

ב״עץ התאנה (ט״ו בשבט בגינה הקהילתית)״ אזורי הצמחייה בחלקו התחתון והמרכזי של הציור, הופכים לאזורי מפגש בין כתמים צבעוניים, חומריים, מהם בונה נוי את הנוף. אך הפעם נראה כי הוא מבקש לפרק, לחרוט ולשרוט את המובנה.

מראֶה השריטות בחומר, משיכות המכחול הארוכות בצבעי ירוק, כחול וסגול, מעבירים את טיבה של צמחיית הפרא, שופעת קוצים ועשבים שוטים, המכים באזורנו בשלהי עונת החורף ובראשית האביב. באותה העת, הם גם מלמדים סוג של התנגדות לפריחתם, ליופיים, להשתלטותם על פיסת גינה קהילתית.

נוי בונה את הנוף, מגדל את העשבים השוטים ובמקביל, נלחם בהם באמצעות החריטה המוחקת את מה שנוצר בצבע, מייצרת את הריק, מגלה שכבות צבע קודמות או את פני הבד החשוף. ב״גינה אחורית״ נדמה שהאמן ויתר כמעט לחלוטין על צורות העץ, השיח והעלים. במקום זאת, הוא התמסר לקו מסתלסל ולמשיכות מכחול בחום, בצהוב, בסגול ובוורוד, כאילו היו הן שמובילות את הסיפור, יוצרות בעצמן מציאות ציורית, מופשטת, חדשה.

באזורים אלה, שבהם הוא מרשה לעצמו להרפות מאחיזתו בנוף הנראה ולהתמסר לצרכי הציור, רצון הצורות והצבע, נובע כוחה של העבודה. אני תוהה האם יעז נוי להרפות לגמרי ממבטו אל החוץ ויתמסר לשליטתו הווירטואוזית בצבע, בצורה ובקומפוזיציה, בהמשך הדרך.

בתערוכה ״בקצה הלילה (יש יום חדש)״ נאספים הלילות והימים לכדי ביטוי קוהרנטי של העוצמות הרגשיות אליהן אנו נחשפים בחיינו היומיומיים. ניגודי צבעים בוהקים, שריטות, חריטות, משוכות הענפים, חזרה אובססיבית על קווים והתמסרות לכאוס – שבאים לידי ביטוי בתערוכה – כמעט מתבקשים בתקופה שבה נדמה שהאגרסיה והתוקפנות שורים בכול, ולצידן התסכול והייאוש.

היופי הניבט מציוריו של נוי מעורר ומפעיל, כאילו הצליח הצייר להטיל זרקור רב עוצמה על נופי העיר ונופי הרגש סביבנו. החשכה היא חשכת הליל אבל גם חשכת התקופה. נוי, במאמץ ניכר, מאיר אותה, מודע לכאוס שמחזיקה החשכה, למה שהיא מסתירה. הוא חורט, פוצע, מפרק ומרכיב מחדש את שכבות הצבע על מנת לגלות מתחתיו פיסות אור.

–
נעה מורדוך־סימונסון היא מרצה ללימודי תרבות ותולדות האמנות באוניברסיטה הפתוחה. פרסומיה על אמנות מופיעים בכתבי עת שונים

---

בעז נוי | בקצה הלילה (יש יום חדש)
אוצרת: מיה פרנקל טנא
גלריה רוזנפלד, שביל המפעל 1, תל אביב. נעילה: 14.6