ת׳אנדרבולטס*: פרוייקט ההצלה של מארוול עובד לא רע

לכל מי שעוד נותרה בו תקווה באשר למארוול – שמדשדשים כבר תקופה ארוכה, ארוכה מדי – יש חדשות טובות: ״ת׳אנדרבולטס*״ הוא הסרט הכי טוב שמארוול הוציאו מזה זמן רב. יש לו אופי וטון משלו, שפה חדשה, כתיבה נועזת, ומורכבות תמטית שלא נראתה מאז ״סוף המשחק״. אבל יש גם חדשות רעות: זה אולי הסרט הכי טוב של מארוול בשנים האחרונות, אבל הערך של המטבע הזה כבר נשחק. ולמרות הרעננות, ״ת׳אנדרבולטס*״ הוא כמעט טוב מאוד. קצת מרושל, קצת מסורבל – בעיקר נותן את התחושה של ״כמעט״.

העלילה מתרחשת לאחר אירועי ״האלמנה השחורה״ ו״ווקאנדה לנצח״ והסרט האחרון, ״קפטן אמריקה: עולם חדש מופלא״. העולם אולי מופלא, אבל היצירה הייתה מזופתת. והנה ב״ת׳אנדרבולטס*״ שורת דמויות משנה שהתאחדו לצוות פעולה חדש. חלקם גיבורים מיוסרים כמו ילנה בלובה / האלמנה השחורה החדשה (פלורנס פיו) וחייל החורף/ באקי בארנס (סבסטיאן סטן), שבגלגולו החדש הפך לחבר הקונגרס.

לאלה מצטרפות עוד דמויות שוליות יחסית, כמו גוסט (האנה ג׳ון קאמן); ודמויות חצי־גרוטסקיות כמו רד גארדיאן (דיוויד הארבור, באנרגיה קומית בוטה) ודמות אחת בזויה במיוחד: ג׳ון ווקר, הקפטן אמריקה מעלי אקספרס, שהופיע בסדרה העלי־אקספרסית לא פחות — ״פלקון וחייל החורף״.

ראש הסי.אי.איי, ולנטינה אלגרה דה פונטיין (ג׳וליה לואי־דרייפוס), מגייסת את הקבוצה הזו לביצוע המשימות המלוכלכות שלה. אולם, כאשר היא מוצאת את עצמה מול ועדת חקירה ממלכתית שעלולה להוביל להדחתה וכליאתה, היא מנסה למחוק ראיות. וזה כולל גם מחיקה של חברי הצוות שעבדו בשבילה. הם נשלחים למבצע שמתגלה כמלכודת, ובמהלכו הם פוגשים את בוב, אדם מסתורי עם אמנזיה.

במקביל, באקי יוצא למסע חשיפה נגד ולנטינה, ומוצא את החברים במנוסה. כך הופכת האסופה הכושלת של אנטי־גיבורים ואנטי־מוצלחים לקבוצה עם מטרה משותפת – להפיל את ולנטינה. אך מסתבר שוולנטינה היא לא האיום הכי גדול, אלא משהו שהיא יצרה במחשכים ושאמור להיות קטלני יותר מכל גיבור שידעה האנושות. ופה המקום להזכיר, שכל הצוות הזה קם כי ״הנוקמים״ אינם. בעיה. וזה גם מקור הכוכבית שמעטרת את שם הסרט. לתוך הוואקום הזה נכנס התמהיל המפוזר של דמויות לא ממש קשורות.

הצוות האמנותי שהורכב עבור ״ת׳אנדרבולטס*״ הוא אסופה שלא נראית אקראית בשום צורה. זו תגובת־נגד ישירה (גם אם באיחור לא אלגנטי) לאמירה הבוטה של מרטין סקורסזה, שטען שתוצרי מארוול הם ״לא קולנוע אלא פארק שעשועים״

יש הרבה ציונים לשבח שצריך לחלק — בראש ובראשונה, על האתחול המחודש (יש לקוות) שמארוול עושה כאן. לא רק אתחול עלילתי או דמותי, אלא ניסיון כן – סוף־סוף – לאתחל גם את הסגנון. זה מורגש בתבנית העלילתית, ניכר בבחירות הכתיבה, ונטוע בעיצוב הוויזואלי, הצילום והעריכה.

וזה לא מקרי. הצוות האמנותי שהורכב עבור ״ת׳אנדרבולטס*״ הוא אסופה שלא נראית אקראית בשום צורה. זו תגובת־נגד ישירה (גם אם באיחור לא אלגנטי) לאמירה הבוטה של מרטין סקורסזה, שטען שתוצרי מארוול הם ״לא קולנוע אלא פארק שעשועים״. אחד הטריילרים התמקד בכך באופן בוטה לא פחות: הוא הציג את אנשי ההפקה כגיבורים חשובים יותר מהליהוק. כל אחד מהם נראה כחריגה, בחירה אנומלית לסרטי גיבורי על.

הבמאי, למשל, ג׳ייק שרייר, ידוע בעבודת הקולנוע העצמאי שלו (״רובוט ופרנק״). שותפו לכתיבה הוא אריק פירסון, שכתב בין היתר את ״תור: ראגנארוק״; ומורגש כי השניים מאזנים זה את זה – בין כתיבה דרמטית לבין תרבות פופ עוקצנית והומור קולח.

ראוי לציין גם את הצלם אנדרו דרוז פלרמו (שידוע בעבודתו על ״האביר הירוק״, שהצילום המפואר היה הדבר היחיד שטוב בו); העריכה של ״ת׳אנדרבולטס״, בידי אנג׳לה מ. קטנזארו והארי יון (״מינארי״), מתמקדת במתח רגשי ובניית דינמיקה בין־אישית, יותר מאשר בקצב אקשן שבלוני וחיתוך מהיר.

את הפסקול הלחין ההרכב הנפלא סון לוקס (שעיצבו את פס הקול המצויין של ״הכול בכל מקום בבת אחת״). הם מביאים לסרט אווירה שברירית משהו, ללא רוח וצלצולים ופאתוס בסגנון שמארוול העתיקו־הדביקו שוב ושוב ושוב. עיצוב ההפקה של ת׳אנדרבולטס, בידי גרייס יון (״תורשתי״, הסדרה ״עצבים״) מוסיף גם ריאליזם וגם סוריאליזם; גם אווירה קודרת ונפשית וגם אלמנטים פנטסטיים. השילוב עובד דרך דימויים תודעתיים ובחינה פסיכולוגית.

לממד הזה יש תפקיד מרכזי בעלילה, שעוסקת בפוסט־טראומה, נושאים מודחקים, דיכאון ואפילו התמכרות. יש חלקים שמרגישים קצת כמו ״התחלה״ של כריסטופר נולן, הן מבחינת התעוזה והמוטיבציה לבחון את הנפש האנושית, והן מבחינה ויזואלית שהופכת את התודעה למבנים. הכל קודר, אפל, בוגר.

זו אחת מהחוזקות העיקריות של הסרט: המארג התמטי, הטראגי, שעומד במרכזו ומוחדר באפיון של כל הדמויות. ברגעים ספורים אפשר להבין מה עובר עליהן באמצעות שימוש מזוקק ומדויק של אמצעי מבע. יש רגישות ואמפתיה אמיתית, והיא מעוררת תחושת הזדהות כנה. ברגעים אחרים חוזר אותו ברק קומי שמארוול ידעה לעשות כל כך טוב בעבר. והאיזון ביניהם עובד.

זה נובע מכך שהדמויות לא באמת מתקדמות, הן רק מנסות לשרוד, לא לקרוס, למצוא טעם ותכלית לעצמם לאחר שהתייאשו כבר, קצת כמו שאנחנו התייאשנו מהם. הרבה זמן לא נראה סרט ביקום הזה שבו כולם כנים לגמרי עם העובדה שהם כשלונות אנושיים, פגומים, צריכים עזרה. יופי.

עם זאת, מארוול עדיין נופלת למלכודות הישנות, ובמפתיע — ואולי לצורך הגיוון — נופלת גם בחדשות. למרות הניסיון הנועז לצאת קצת מהשבלונה, זה עדיין שבלונאי: עוד נבלת צדקנית, ועוד כוח לכאורה בלתי מנוצח שצריך להתאחד ולנצח אותו. עוד פעם הבמה המרכזית היא ניו יורק. עוד פעם נפילה לקונספירציות פוליטיות מאחורי הקלעים. אויב כפול – מבפנים, בחוץ. קשת דמויות שצריכות לגדול בשם האירוע ולהפוך ליותר טובות ממה שהן, ללמוד לעבוד יחד, לשתף פעולה.

בסדר, מילא. דווקא במגרש הזה נעשתה עבודה לא רעה עם המעט שיש. רוממו דמויות בלתי נסבלות או שוליות לחלוטין, העמיקו בקווי האופי שלהן. ג׳ון ווקר כבר לא כזה בלתי נסבל, לגוסט יש אישיות, רד גארדיאן — ובכן, די אותו הדבר.

מי שבאמת מנצנצת פה, מבחינת המשחק וההתפתחות, היא ילנה, המגולמת בצורה נפלאה על ידי אחת השחקניות המוכשרות שיש — פלורנס פיו. האלמנה השחורה המקורית (סקרלט ג׳והנסון) הייתה פספוס גדול ברוסטר הדמויות של מארוול. נטשה רומנוף התחילה כסטראוטיפ נשי די בזוי ומיושן, הפכה לדמות עגולה וזכתה לגאולה לא רעה. הסרט היחידני שלה, שיצא לאחר מותה העלילתי, היה מיותר — ומטרתו הייתה להציג את אחותה החורגת, הלא היא ילנה, שתירש אותה.

בניגוד לנטשה, שלאט־לאט ובחלקים קטנים הפכה לדמות שאפשר להזדהות איתה — ילנה היא כל החבילה ופצצה של כריזמה. מדובר בגיבורה הכי טובה שאפשר היה לצפות לה בעת הזו: היא חזקה, חכמה, מיוסרת על ידי עברה — לא רק בשביל הקטע, אלא באמת, לצורך ההתפתחות שלה. היא מביעה אמפתיה, והיא מחזיקה בסוכנות שלמה וקוהרנטית. היא מובילה את ההצגה הזו, וטוב שכך.

גם שאר הדמויות לא רעות, אבל הן לא זוכות לפיתוח מעמיק כמו ילנה. מלבד באקי אולי, שכן ממשיך את התפתחותו — גם אם לאט מאוד וברכיבים קטנים, בכל פעם שהוא מופיע על המסך. הוא עדות — אולי אופטימית מדי — לכך שיש תוכניות אמיתיות לעתיד, ולא רק ניסיון לכיבוי שריפות הפקה.

בעיה מהותית בסרט היא שהוא הלך רחוק מדי עם העומק הפסיכולוגי, ושכח למה בעצם התכנסנו. מעט מאוד אקשן. כשיש הוא טוב, מעולה אפילו. סצנות ארוכות יותר, שהמצלמה נעה בהן ולא נחתכת לפיסות קטנות. כוריאוגרפיה מרשימה. אבל שוב – מעט מדי.

הסרט בנוי מחתיכות גדולות עם פואנטה תמטית, ולא מרצף סצנות של קרב, בדיחות ודיאלוגים, קרב, וחוזר חלילה. יש לו קצב משלו. לפעמים זה עובד טוב, לפעמים הרבה פחות

וזה לא רק במיקרו, אלא גם במאקרו. הסרט בנוי מחתיכות גדולות עם פואנטה תמטית, ולא מרצף סצנות של קרב, בדיחות ודיאלוגים, קרב, וחוזר חלילה. יש לו קצב משלו. לפעמים זה עובד טוב, לפעמים הרבה פחות. ההתחלה, למשל, ארוכה מדי — מתישה ממש. איפה שנבנית הסאגה, לוקח הרבה יותר מדי זמן כדי לגבש את הגיבורים. במילים אחרות, מרוב ניסיון לצאת משבלונה אחת נפלו קצת לתוך שבלונה אחרת, מנומנמת מדי.

בסופו של דבר, מדובר בסרט ראוי לצפייה, למרות מגרעותיו. זה בזכות צוות הפקה ושחקנים יוצא מן הכלל, תעוזה ויצירתיות. מארוול עושים צעד בכיוון הנכון. האם זה טוב? כן, די טוב. האם זה מספיק? ממש לא. בתוך המותג שנשחק עד דק, ״טוב״ זה כבר לא מספיק. זו תזכורת למה מארוול הייתה יכולה להיות — לא הוכחה שהיא עוד יכולה לחזור לשם.

ואפרופו תזכורות – הפוסט קרדיטס לא חיונים, לא מעניינים, לא נחוצים ודי מאכזבים.

פוסט קרדיטס בצד: ה״ת׳אנדרבולטס״ (עם כוכבית או בלי) הוא פרויקט שמפיח חיים במה שהיה נראה כמו זיכיון חסר תקנה. רוצה לומר בנשימות האחרונות שלו. ״עוד לא אבדה תקוותנו״, אבל מארוול תצטרך הרבה יותר מסרט טוב אחד כדי להוכיח את זה.

---

ת׳אנדרבולטס*
בימוי: ג׳ק שרייר
ארצות הברית, 2025, 126 דק׳
3.5 כוכבים