אורי קלוס: התרבות תוקפת את הטבע ויוצרת מאבק מתמיד וחוסר מנוחה

יובל: הי אורי, אחר הצהרים טובים. מה שלומך בימים אלו בתוך כל הכאוס מסביב?

אורי: הי יובל. סך הכל אני בסדר. גם ״בסדר״ כבר שחוק. המציאות מסביב בוערת ומטורפת בקיצור אין רגע דל… ובתוך כל הבלבול הזה מנסה להמשיך. העובדה שאני חי ועובד בקיבוץ מאפשרת עבורי שקט מסוים ליצור

יובל: איזה קיבוץ?

אורי: קיבוץ הסוללים בעמק יזרעאל

יובל: נייס. שם גם נולדת? חזרת אחרי הלימודים או שזה טוויסט בעלילה?

אורי: לא. נולדתי בתל אביב אבל גדלתי בקיבוץ. לאחר סיום הלימודים חזרתי לקיבוץ

יובל: יפה. והקיבוץ גם קשור לתערוכה החדשה שלך שתיפתח אוטוטו בגלריה באורנים, אחרי קיבלת מלגה מקרן חבצלת של התנועה הקיבוצית שתומכת באמנים מקיבוצים. לא ידעתי שיש כזה דבר

אורי: כן, גם אני גיליתי אותה במקרה.

התערוכה כולה מתבססת בעיקר על הקיבוץ. אתה מבין, הקיבוץ הוא מקום טוב לעבודה עבורי: הוא מעורר, מגרה ומפעיל אותי. לעבוד בקיבוץ זה הרבה שקט וזמן. זמן להתבונן, בעיקר להיות לבד. סוג של ניתוק מסוים ממרכז שדה האמנות בארץ. מצד שני למי שאין את ״הגן הבודד״ הזה לא יכול לעסוק בתחום לדעתי

יובל: אתה מדבר על ניתוק ממרכז שדה האמנות בארץ, ואתה מתכוון למקום המגורים שהוא לא תל אביב? כי בכל זאת עשית תואר ראשון ושני בבצלאל, שם גם פגשתי לראשונה את העבודות שלך

אורי: כן כן, נכון. זה מאוד מנתק מצד אחד אבל עבורי זה מתאים. אני צריך סוג של שקט כדי ליצור והעיר מסיחה את דעתי.

הנוף המשתנה של הקיבוץ משמש עבורי זירה מטאפורית לבחינת תהליכי שינוי וטרנספורמציה. אני מתעד את המתח שבין הישן לחדש באמצעות הבנייה המואצת והמסיבית, שיוצרת מציאות חדשה של צפיפות ותנועה מתמדת

חשוב לי שהאוביקט יהיה ברור גם אם הוא מפורק לחלוטין או מפורר מבפנים, כמו בסדרת ציורי התריסים לדוגמה. או סדרת פסלי האחיות או בסדרת המכשולים שהוצגה בתואר השני. חשוב לי שהדברים גם אם הם שבורים יהיו – שבורים באופן מושלם

יובל: אז בוא נדבר רגע תכלס מה אתה מציג בתערוכה

אורי: התערוכה תכלול כ־25 עבודות ציור על בד ורישום על נייר. הדימויים שמופיעים בעבודות הם אוביקטים הנמצאים ב״שולי השביל״ (כך נקראת גם התערוכה). אפשר לומר שאני מנסה ללכוד את המתחים הטמונים בקיבוץ המשתנה דרך התבוננות; אני מתמקד דווקא בקטעי נוף שוליים אך טעונים כמו פיגומים, משטחי עץ, עגלת חדר אוכל ריקה וכו׳. הם אלו שחושפים את הסאב־קונטקסט של המקום המשתנה.

שאלות של שייכות, זהות וטריטוריאליות מעסיקות אותי. בעיניי הקיבוץ מהדהד סיפור רחב יותר: הוא מהדהד את השינויים המבניים בחברה הישראלית, שנעים בין גלובליזציה, הפרטה ופירוק של מבנים חברתיים מסורתיים, אך לא רק!

התערוכה הזו היא גם סוג של סגירת מעגל עבורי. הייתה לי הזכות ללמוד באורנים כנער אצל הצייר אלי שמיר (כסטודנט חוץ) כך שהיום אני גאה להציג שם

יובל: נייס. יש לי שתי שאלות אם כך, קשורות או לא תחליט אתה: עד כמה או למה חשוב לך התוצאה הריאליסטית + האם חשוב שנדע שזה בקיבוץ, כי לא כל הציורים הם ״קיבוצניקים״ מובהקים

אורי: לא, אני לא מעוניין שיקשרו בין העבודות לקיבוץ בלבד, אך כן ישנם סממנים ישראליים כמו הקקטוס הפצוע או פעמוני־רוח התלויים על עץ זית. אני מהדהד סיפור רחב יותר כפי שכתבתי: האוביקטים השוליים שאנו נוטים לחלוף על פניהם, בהסח דעת מבלי לעצור לרגע, מרתקים אותי, ואני כמו רוצה להקפיא את הרגע. לכן גם התוצאה הריאליסטית והקפואה משהו

יובל: אבל הריאליזם הקפוא הזה היה שם גם קודם. אני זוכר את התריסים שלך מהתואר הראשון בבצלאל, ואת הפיסול והציור האניגמטי מהתואר השני בבצלאל, אז אני תוהה מה מלכתחילה משך אותך לסגנון הזה, לאסתטיקה הזו – אם יש לזה תשובה בכלל

אורי: אני חושב שתמיד ציירתי כך.

חשוב לי שהאוביקט יהיה ברור גם אם הוא מפורק לחלוטין או מפורר מבפנים, כמו בסדרת ציורי התריסים לדוגמה. או סדרת פסלי האחיות או בסדרת המכשולים שהוצגה בתואר השני. חשוב לי שהדברים גם אם הם שבורים יהיו – שבורים באופן מושלם.

אולי מתוך מקום בתוכי שאינו שלם, אני מחפש כל הזמן את הדיוק והאחיזה בשלמות. אני יוצר מתוך החוסר הדחף התשוקה ומחוסר שקט פנימי

יובל: תגיד, יש לך איזו עמדה ערכית/רגשית מול הדבר הזה של קיבוצים, עירוניות, התפוררות: נוסטלגיה? רומנטיקה? צער? משהו אחר?

אורי: זה לא ענין של עמדה ערכית כזו או אחרת, אני משקף מציאות. 

חברות שבהן אידאולוגיות שקרסו מניעות ומסקרנות אותי. תנועה מתמדת של התפרקות והתחדשות. כשהכללי חודר אל הפרטי גם במובנים הכי אישיים. 

כשאני חושב על זה, התרבות תוקפת את הטבע ויוצרת מאבק מתמיד וחוסר מנוחה ואת זה אני מנסה להציף בתערוכה הזאת. האוביקטים השוליים הם צופן למשהו עמוק יותר

יובל: כן, אבל איך אתה מרגיש מול זה?

אורי: אני מרגיש כאילו נפלטתי אל הגריד, אל כביש מהיר אך אני לא נוסע בו. לכן הדימויים שלי קפואים. כמו דמעה שקפאה בזמן

---

אורי קלוס | בשולי השביל
אוצרת: שחר מרנין־דיסטלפלד
הגלריה באורנים
פתיחה: 20.5; נעילה: 31.8