שחר קובר: אני מאייר, ברור שקודם באו דימויים

יובל: הי שחר, בוקר טוב. מה שלומך בימים טרופים אלו?

שחר: בוקר אור. אצלי סביר בהחלט. ימים עמוסים מלאי עבודה ועשייה. מה נשמע?

יובל: כן, מה היינו עושים בלי העשייה. ועכשיו ספר ילדים חדש ולא סתם, שגם אתה כתבת. איך זה קרה אחרי עשרות ספרים שאיירת בכל כך הרבה שנים

שחר: הרבה שנים זה בדיוק הסיפור של הספר הזה! אני מאייר ספרים כבר 20 שנה, והספר הזה התחיל להתגבש, לא תאמין, ב־2012! היה לי את הרעיון הבסיסי שלו, והתחלתי לקשקש ולכתוב. 

בתחילת הדרך ליוותה אותו יעל גובר שיעצה לי הרבה, ואז הנחתי לו קצת, ושוב חזרתי, כך הלוך ושוב במשך השנים. אפשר לחשוב שאולי מדובר בספר עב־כרס, אבל הוא בסך הכל די קטן. אני פשוט לא כל כך מיומן בכתיבה, ועסוק באופן כללי, כך שזה לא הצליח להתקדם. מהרגע שהוא כן התגבש, היה תהליך מאוד מעניין, שקצת קשור לנושא המרכזי של הספר – סבלנות.

למעשה, היה תהליך מאוד משונה: כל פעם כשפניתי לעורכת ספרי ילדים, נרשמה התלהבות גדולה, ואז בשלב מסוים מי שמעל לעורכת החליט שזה לא מתאים; שמשהו אולי לא מספיק מסחרי, אני לא יודע לומר. כך קרה עם לא פחות משלושה מו״לים שונים

יובל: די…

שחר: כן. ובגלל שבאופן מסוים, הספר מדבר על מערכת יחסים מרחוק, ההתעניינות העיקרית התחילה בתקופת הקורונה!

יובל: קטעים. שהכריחה אותנו להיות סבלנים?

שחר: בדיוק. פריצת הדרך קרתה לפני כמה שנים, כשהספר נבחר לתחרות The Unpublished picture book show על ידי תשע הוצאות שונות בעולם, והדבר הוביל להצעות ממו״לים בארצות הברית וגרמניה. ההצעות שקיבלתי נפלו גם הן, מסיבה שעד היום לא ברורה לי. בסוף שלחה לי יד מתוך האפילה עדי זליכוב רלוי, עורכת ספרי הילדים של ידיעות ספרים ומכאן היסטוריה.

זה ספר שכל פעם התקדם קצת ואז חיכיתי וחיכיתי. כמו הדמויות בספר!

יובל: רגע לפני שדבר על הספר עצמו – כתבת שאתה מאייר ספרים כבר 20 שנה. מה קרה אז שהחלטת גם לכתוב?

שחר: פשוט היה לי רעיון קטן. אני מאוד אוהב טבע! תמיד הייתי מוקף בו, אני מטייל הרבה, הולך הרבה לצעידות בטבע שמסביב לישוב שבו אני גר, רואה סרטי טבע, וגם צלם חרקים חובב במיוחד. מתישהו חשבתי על כך שיש חיות שישנות שנת חורף וכאלו שישנות שנת קיץ, והן לעולם לא נפגשות.

לא היו לי, ואין לי כרגע שאיפות לכתוב. אני לא חושב שזאת חוזקה שלי. אני יודע להביע דברים בדימויים ופחות במילים. את הספר, אגב, אפשר לקרוא בקלות גם ללא הטקסט

יובל: אז מאיפה מתחילים? קודם איירת ואז כתבת? הכל במקביל? קודם לייאאוט וסיפור?

שחר: אני מאייר, ברור שקודם באו דימויים. ציירתי הרבה דובים ושבלולים. אתה יכול לתאר לעצמך שבמשך השנים הדמויות השתנו מאוד. זה כבר היה לפני כל כך הרבה שנים, שאני אפילו לא זוכר מה היה בהתחלה. אבל אני זוכר שהן היו שחורות בשלבים הראשונים, סוג של סילואטות. השינויים היו גם ברגע האחרון – דמות השבלול השתנתה בצורה דרמטית בעקבות עצה של חברתי מיכל מגן, שגם עיצבה את הספר. 

במקביל לעיצוב הדמויות התחלתי לעבוד על לייאאוט, בקשקושים מאוד כלליים של קומפוזיציות ובדיקה של רצף האיורים, ותוך כדי כך גם עבודה על הטקסט. 

בשלב מסוים נכנסה לתמונה גם הסוכנת הבריטית שלי דאז (כבר הפרדנו כוחות לפני כמה שנים), והיא ייעצה לעבות את הטקסט. אז הייתה גם גרסה מורחבת של הסיפור. אחר כך חזרתי למשהו יותר מינימליסטי כי כאמור אני מעדיף את הדימויים על המילים. בספר יש, אגב, שתי כפולות ללא מילים בכלל

יובל: בוא נדבר על האיורים: מה הגיע קודם, השבלול או הדב? 😜

שחר: הממ אני לא בדיוק זוכר, אבל רוב הסיכויים שהם התפתחו ביחד. כשמעצבים דמויות לספר, הדמויות צריכות לעבוד יחד, אז הרבה פעמים זה סוג של פינג פונג והתאמות של הדמויות אחת לשניה. שזה, אגב, מאוד קשה במקרה הזה, בגלל הבדלי הגודל והאנטומיה בין שתי החיות

יובל: אז מה אתה יכול לספר בכל זאת על השפה האיורית, הצבעוניות וכן הלאה?

שחר: קודם כל, שתי הדמויות מתקיימות יחד באותו העולם, רק שהקיום שלהן הוא עונתי. הדוב מתהלך ביער בקיץ ואז מפנה את הבמה, בזמן שהוא נכנס לתרדמת החורף שלו, לשבלול, שמככב בספר בעונת החורף, ובקיץ נכנס לתרדמת בעצמו. אז למעשה יש פה עולם אחד בשתי עונות שונות. בכוונה לקחתי את זה לקיצון מבחינה איורית – עולם חמים יחסית בקיץ ומושלג וקר בחורף (למרות שמבחינה מדעית שבלולים בשלג זה לא משהו שרואים הרבה). 

לא היו לי, ואין לי כרגע שאיפות לכתוב. אני לא חושב שזאת חוזקה שלי. אני יודע להביע דברים בדימויים ופחות במילים. את הספר, אגב, אפשר לקרוא בקלות גם ללא הטקסט

אז יש הבדלים מאוד גדולים בצבעוניות בין צבעים חמים לצבעים קרים, תלוי בעונה. גם הדוב עצמו בצבעים חמים והשבלול בצבעים קרים. המשחק הזה אפשר לי לעשות הרבה דברים, כולל מקרה אחד שבו חזרתי ברצף על אותה קומפוזיציה בדיוק, כפולה אחרי כפולה, כשהראשונה בקיץ והשניה בחורף. הדגשתי את זה גם בעזרת מעבר בין שעות יום לשעות לילה.  בתוספת של הרגע האחרון גם החלטתי לעשות את זה בפורזצים של הספר: הפותח חם והסוגר קר

יובל: איך זה היה בסופו של דבר לאייר לסיפור של עצמך? חוץ מלוחות הזמנים, אני יכול לנחש שעל רוב הספרים שאתה מאייר אין לך 10 שנים לעבוד עליהם…

שחר: נכון. אין עשר שנים, ואין סופר.ת שיציעו הצעות או יעירו הערות, כך שאני הלקוח של עצמי. לא בטוח, למשל, שסופרים היו אוהבים את העובדה שיש שתי כפולות ללא מילים, אבל כמאייר זה אחד הדברים האהובים עלי.

וכמו שציינתי קודם, את הספר אפשר לקרוא דרך הדימויים ולא צריך לדעת קרוא־וכתוב כדי לפענח אותו, לדעתי. מאחר והוא פונה לילדים די קטנים (זה ספר שמתאים להקראה לפני השינה בגלל הקצב, האווירה והעיסוק התמידי בשינה), כך שהם יכולים גם לדפדף בו בעצמם בלי שמבוגר מקריא להם אותו.

כשאני מאייר, הרבה פעמים אני מסתכל אחורה על מה שעשיתי ואני נחרד. רואה בעיות שלא שמתי לבן אליהן כשעבדתי על הספר. העבודה הארוכה על הספר אפשרה לי בדיוק את זה: עבדתי קצת על הספר, שכחתי ממנו, פתחתי את הקבצים ונחרדתי, עשיתי שינוי, וכן הלאה. כך שאני מאוד מרוצה ממנו, ומקווה שאהיה מרוצה ממנו גם עוד כמה שנים 🙂

יובל: עשה לך חשק לעוד? שנקבע צ׳אט נוסף לעוד 10 שנים לספר הבא?

שחר: אי אפשר להדביק לי את הטייטל ״סופר״ מעכשיו. אני מאייר. אם יהיה לי עוד רעיון מוצלח ברור שאכתוב, אבל כרגע אין עוד משהו בקנה. אם זה יקרה, הלוואי שזה יקח קצת פחות זמן! הבן הצעיר שלי היה בן שנה בזמן תחילת העבודה על הספר ועכשיו הוא עוד רגע בן 14! ולמען האמת יש לי כל כך הרבה עיסוקים עכשיו, שלמי יש זמן?

יובל: תראה מה זה. ובינתיים גם הספקת(ם) לפתוח גלריה לאיור

שחר: בהחלט! כבר ביקרת? מוצגת עכשיו תערוכה נהדרת!

יובל: לצערי עדיין לא (אני יודע, אני יודע). כמה מילים על הגלריה ועל התערוכה לפני שניפרד?

שחר: יובל, אתה חייב לבוא! טבעון לא כזאת רחוקה. 

אנחנו גלריה אילו, הגלריה היחידה שמוקדשת אך ורק לאיור בארץ. היא הוקמה ומופעלת על ידי קולקטיב מאיירים עצמאי שכולו מאיירי ומעצבי הצפון, ללא כוונת רווח. הגלריה פועלת כבר מעל לשנה, ומוצגת בו עכשיו התערוכה הרביעית שלנו ״מבט״, שאצרו תמי ברנשטיין ואורית עריף.

זאת הפעם הראשונה שהוצאנו קול קורא פתוח לכולם, וקיבלנו מאות (מאות!!) פניות. בסוף מוצגות 50 ומשהו עבודות מאוד יפות ומגוונות, שנותנות פרשנויות שונות למושג ״מבט״. אנחנו כבר עובדים על התערוכה הבאה ויש לנו תכנון קדימה בראייה שנתית, גם לשלוש הבאות

יובל: יפה! מה עוד? משהו חשוב נוסף שלא אמרת לפני שנפרדים?

שחר: כן, קודם כל שמדהים איך האיור בארץ פורח, למרות (ואולי בגלל?) המצב הפוליטי והחברתי בארץ. יש כאן אנשים מוכשרים ונפלאים שעושים איור מדהים, שבו אפשר רק לקנא וללמוד ממנו. אני מקווה שזה ימשיך ויפתח. ובעניין הספר שלי – רוצו לקנות בבקשה! אני צריך לממן 12 שנות כתיבה, מה זה.

 ואם כבר, ב־16.6 אהיה בשבוע הספר בת״א, אם מישהו רוצה גם לקבל הקדשה!