דוקאביב 2025: המקום הזה, והחיים והכאב הכרוכים בו

פסטיבל דוקאביב הוא אחד הפסטיבלים לקולנוע המרשימים בישראל. חוץ מההזדמנות לצפות בו לאורך השנים בקולנוע מאתגר וחדש מהעולם ומישראל, אפשר גם להקשיב דרכו לאיזה דופק שלעיתים קשה להבחין בו בחיי היום־יום. לקולנוע הדוקומנטרי יש יכולת להתבונן או להקשיב למה שרעש היום־יום מחריש, להתבונן בדמויות שהן ״מחוץ למסך״, להקשיב למה שהאוזן לעיתים איננה יכולה לסבול, להציע מבט למה שהוא בדרך כלל מחוץ לפריים.

בישראל של 2025 לא קל לעמוד במשימה הזו. יש לזה המון סיבות. בין השאר הסירוב ההולך וגובר של אמנים, מוזיקאים, אנשי קולנוע ועוד להציג בישראל. הסירוב הזה הוא מעין תמונת מראה של מה שהישראלים עצמם (אינם) מוכנים להתבונן בו. בתוך כל זה, דוקאביב מצליח גם השנה לקיים פסטיבל שיש בו סרטים בינלאומיים וישראלים, מעניינים, מאתגרים, ומעוררי מחשבה, כאלו שמשהו מהדופק של העולם ושל המקום הזה ניבט גם דרכם. הנה כמה המלצות.

סרט הפתיחה ״לאחוז בליאת״, שזכה בפסטיבל ברלין, הוא סרט מפעים ושובר לב בו זמנית. הבמאי ברנדון קריימר, ואחיו המפיק לאנס קריימר, הם קרובי משפחה של ליאת ואביב אצילי שנחטפו מביתם בניר עוז. שבועיים אחרי הטבח הם התחילו לתעד את המשפחה במאבק למען השבתם של ליאת ואביב. 

ליאת חזרה בעסקה הראשונה, מיד אחר כך הודיעו למשפחה כי אביב נהרג בקרבות בקיבוץ, וגופתו הובאה מאוחר יותר לקבורה בקיבוץ. הסיפור שהאחים מתעדים בכל התקופה הזו, גם אחרי חזרתה של ליאת, הוא קודם כל סיפור על משפחה אחת, פרטית מאוד, שבבת אחת חייהם מתהפכים. אבל בו זמנית הוא סיפור רחב יותר, מאתגר ומלא חמלה, על המקום הזה, ועל החיים והכאב הכרוכים בו.

יש בסרט הזה רגעים בלתי אפשריים. הורים שחוששים או יודעים בוודאות כבר בשבועות הראשונים שאחרי החטיפה, שחברי הממשלה לא ימהרו להחזיר את היקרים להם. שיש סכנה שהם ינצלו את האירועים האלה כדי להוביל מדיניות שלא רק תשאיר את יקיריהם בשבי, אלא שהיא מנוגדת לכל היקר והראוי בעיניהם.

אבא שיוצא למאבק בינלאומי כשהוא נחוש להביא את ביתו, אבל אסור לו לומר את מה שהיה רוצה לזעוק. ילד שנאבק על החזרה של שני הוריו כשהוא נדרש לספר שוב ושוב על במות, מול קהל גדול וזר, את הכאבים והחרדות הקשים ביותר. וכמובן מעל הכל, החרדה הגדולה שאי אפשר לשאת.

יש בסרט הזה רגעים בלתי אפשריים. הורים שחוששים או יודעים בוודאות כבר בשבועות הראשונים שאחרי החטיפה, שחברי הממשלה לא ימהרו להחזיר את היקרים להם. ילד שנאבק על החזרה של שני הוריו כשהוא נדרש לספר שוב ושוב על במות, מול קהל גדול וזר, את הכאבים והחרדות הקשים ביותר

המשפחה המתועדת בסרט הזה, וליאת עצמה, אצילית, מפעימה, נוגעת ללב ומעוררת השראה. היכולת להחזיק את כל הקצוות של הכאב, הנחישות לפעול, ובו זמנית השמירה על איזה קול פנימי שלא הולך לאיבוד ברעש הגדול מסביב, הן מעוררות השראה. 

צפיתי בסרט הזה בהשתאות ובעצב עמוק לא רק בגלל המשפחה הזו, אלא גם בשל המקום הזה. המחשבה שהסבל הבלתי נתפס, התלות הקשה והאכזרית של בני משפחה בהחלטות של מנהיגים, באידיאולוגיות או דיסטופיות של חברי ממשלה, שהחיים והקבורה של היקרים להם תלויים בחשבוני חשבונות של מנהיגים, ומי יודע מה עוד, היא בלתי נתפסת. המחשבה שמשפחות נדרשות לעמוד בכל זה כבר יותר משנה וחצי, אין מילים לתאר את האכזריות וחוסר האונים הכרוך בכל זה. 

לראות את מה שאי אפשר היה לראות 

עוד סרט מרתק שמספר סיפור על המקום הזה, אבל מזווית אחרת לגמרי, הוא ״הטלוויזיה השוודית מציגה: ישראל־פלסטין, 1989-1958״. הסרט, שכשמו, עוסק בישראל־פלסטין, ערוך כולו מחומרים ששודרו בטלוויזיה השבדית לאורך השנים ועסקו במקום הזה. הבמאי יורן הוגו אולסון, שביים בין השאר את ״על האלימות״ שעסק בקולוניאליזם האירופאי באפריקה, או The Black Power Mixtape 1967-1975 שעסק בפנתרים השחורים, בוחר גם הפעם להתבונן באירועים של אלימות או דיכוי שהתרחשו מחוץ למקום שגדל בו.

גם הסרטים ההם מורכבים מחומרים מהטלוויזיה בשבדיה או בסקנדינביה בכלל. בראיון שנתן ב״תקריב״ לרן טל ולליב מלמד, הוא הסביר שהיכולת או הזכות שלו לתאר את הקולוניאליזם באפריקה ״מתוכו״ היא מוגבלת (גם מהבחינה האתית), והבחירה להתבונן בהם דרך החומרים ששודרו בטלוויזיה השוודית, היא בחירה להתבונן בהם דרך נקודת התצפית שהיתה או לא היתה עליהם במקום שבו נולד וגדל.

בו זמנית ההתבוננות באירועים ממרחק הזמן והמקום מאפשרת לראות את מה שאי אפשר היה לראות כביכול מכאן. לעיתים נקודת התצפית הזו היא דווקא בהירה יותר מהאור

כמו בסרטים האחרים, כך גם בסרט הנוכחי על ישראל־פלסטין, המוגבלות לכאורה של נקודת התצפית ידועה מראש, ובו זמנית ההתבוננות באירועים ממרחק הזמן והמקום מאפשרת לראות את מה שאי אפשר היה לראות כביכול מכאן. לעיתים נקודת התצפית הזו היא דווקא בהירה יותר מהאור. 

החומרים בסרט הזה מרתקים מאתגרים וערוכים נהדר, ויש בסרט פנינים בלתי צפויות של ממש. ״עולים חדשים״ שמספרים על החיים כאן, כתבה על צעירים בישראל, צעיר בדואי, דור ראשון להשכלה באוניברסיטה, שמספר למצלמה (בשנות ה־60) שהוא רוצה ללמוד עיתונאות ולנסוע מכאן, ועל הקושי למצוא עבודה כערבי בישראל. כתבה על מוזיקה עממית וריקודים, ראיון נדיר עם הסופר הנפלא רסאן כנאפני שהיה ממנהיגי ההתנגדות הפלסטינית, ראיונות עם אבא אבן ובן גוריון. עיסוק בפנתרים השחורים ובמצבם של מזרחים בישראל.

ומה עוד? באחת הסצנות הפותחות הצוות משוחח עם חיילים ישראלים שמשרתים בעזה. הדברים שהם אומרים מהדהדים לא רק את הסיוט המתמשך, אלא גם את התקוות, והתובנות שהושתקו עם ובלי דעת עם השנים. החומרים האלה, נקודת המבט, מאפשרים מבט פוקח עיניים ומאתגר גם על ההווה.

אחד הסרטים היפים שיוקרנו שקשור גם הוא במקום הזה, הוא הסרט ״היום השמיני של החמסין״ שביים צביקה גרגורי פורטנוי. הסרט משרטט דיוקן מרתק ומסקרן של מארק חלאסקו, סופר פולני שהגיע לישראל בשנות ה־50. חלאסקו, שכונה בזכות הפרוזה המבריקה שלו ״בוריס פסטרנק הפולני״, הגיע לכאן בעקבות האקלים הפוליטי המחניק בפולין באותה תקופה, היישר אל שנותיה הראשונות של המדינה.

בין עולים וחלוצים, בוני בניינים ומפריחי השממה, הוא מחפש דרך לשרוד. הכתיבה בפולנית היא לא ממש אפשרות כאן, החברים מפולין שאותם הוא פוגש חיים בעוני גדול, המדבר, העבודה הפיזית בבניין, החום הגדול, חום שהוא ממש ממשות כל אלה הופכים קשים יותר ויותר. והאנשים? ״אני אוהב את האנשים כאן אבל קשה לחיות איתם, כל אחד מצולק בצורה כלשהי. וכולם במשך שנים היו גוססים מגעגועים״. 

מה שמרשים בסרט הזה, שעשוי כולו מקטעי ארכיונים, זה היכולת שלו לרשום את הפורטרט של חלאסקו ביד אמן. הדיוקן של חלאסקו שעולה מהסרט הוא לכאורה של דמות ברורה וממשית, ובו זמנית הוא משורטט לאורך הסרט בקו שברירי ומתעתע. חלאסקו נדמה לעיתים כמו דמות מהפרוזה שאותה כתב, ולעיתים נדמה כי אכן מדובר בדמות ספרותית. 

התעתוע הזה מחריף גם דרך הקול של הבמאי עצמו. לעיתים נדמה שהוא מקריא סיפור שחלאסקו כתב, ברגעים אחרים נדמה שהוא מספר על חלאסקו עצמו. ובתוך כל זה לרגעים מבליח גם סיפורו שלו, סיפור ההגירה של משפחתו, ההחלטה של אמו להגיע לכאן לבנות פה חיים חדשים. קטעי הארכיון ערוכים נפלא, ומחריפים את התעתוע שבין הסיפור הפרטי, לבין הסיפור של המקום הזה. 

מתברר שהעולם הרבה יותר קטן 

סרט ישראלי אחר, המבריחים, בבימויים של טוני קופטי ויניב ברמן, מתחיל לכאורה בהרפתקה. דודו של קופטי מישל אלרהב, בעליו של הקפה וחנות הספרים קפה יאפא, מבקש ממנו (קופטי הוא מפיק קולנוע ותיק והפיק בין השאר את הסרט עג׳מי), להצטרף אליו לעסק. לאט לאט מסתבר שהקושי בניהול של העסק הזה הוא לא קושי רווח של חנויות ספרים בעידן האינטרנט. יש פה סיפור רחב הרבה יותר. 

העולם הוא לכאורה עולם גלובלי, אפשר להזמין מאמזון או מכל הוצאה אחרת בעולם כל ספר שאת רוצה לקרוא בקינדל או בהארד קופי, אבל מסתבר שגבולות הקריאה עשויים מאותם חומרים של המציאות. כשהלקוחות של החנות מבקשים להשיג ספרים בערבית שיצאו לאור בסוריה למשל או מצרים או לבנון, מתברר שהעולם הרבה יותר קטן, או אם לדייק הרבה יותר סגור. 

גבולות הקריאה עשויים מאותם חומרים של המציאות: כשהלקוחות של החנות מבקשים להשיג ספרים בערבית שיצאו לאור בסוריה למשל או מצרים או לבנון, מתברר שהעולם הרבה יותר קטן, או אם לדייק הרבה יותר סגור

מה שמתחיל בהרפתקה, בנסיעות לירידי ספרים ברחבי המזרח התיכון המתחדש מסתבר כסיפור קפקאי, שלא לומר מבוך ישראלי שעשוי ממילים כמו ביטחון, ארצות אויב, החוק אומר, ואסור. יש מתח מובנה בסרט בין הקצביות שלו, הטון ההרפתקני, הקלילות לכאורה לבין המציאות הבלתי נתפסת שעולה ממנו. 

ההחרמה של ספריות שלמות ב־1948, האיסור על קריאה ויבוא של ספרים שנכתבו ב״מדינות אויב״, וההעלמה או ההשתקה של הערבית במרחב הישראלי, כל אלו משתקפות דרך סיפור החנות הקטנה ומרחיבת הלב ביפו. בסיום הסרט, באי החנות ואורחיה חוגגים במסיבה קייצית ושמחה. תאמר נאפר ואחרים שרים בערבית ומנגנים, והאורחים רוקדים. כשהשוטרים מגיעים ומבקשים לסגור את המסיבה מיד, ברור לכולם שהם עושים את זה רק בגלל השעה המאוחרת, אין שום סיבה אחרת (!?).

סרט ישראלי אחר, הסירה של אימאן, בבימוים של ניר דבורצ׳ין וגיא וסרמן, מעמיד במרכזו את דמותו של אימאן, פליט איראני שמגיע לאי לסבוס ביוון. מחנה הפליטים באי אמור להיות זמני, והשוהים (בתנאים קשים מאד) אמורים לעבור ממנו אל מקומות אחרים. כשאימאן מגיע אל האי, הוא מותש ממנוסה, עם זכרונות קשים ודאגות גדולות.

לאט לאט הוא מצטרף כמורה לדרמה לצוות של בית הספר ״השלום״ באי, שהוקם כפרויקט של תנועת הבוגרים של השומר הצעיר ואג׳יאל – החטיבה הערבית של השומר הצעיר. המפגש עם הילדים, הקרבה אליהם, הדאגה להם, המשמעות שהם מכניסים לחייו, משנה את חייו. הוא הופך לדמות משמעותית מאד עבורם, והם בשבילו.

אבל המצב באי הולך ומחמיר, פעילי ימין פועלים כנגד השהות של הפליטים באי, והמתח מגיע לכדי הצתה ממשית. השאלה איך להמשיך מכאן היא שאלה קיומית עבור אימאן. יש בסרט הזה צילומים נהדרים, יש בו תעוד של שיחות מרגשות, כואבות, ומרחיבות לב, בין הילדים לבין אימאן, והוא מעלה שאלות נוקבות.

איך למשל מנהלים חיים כשכל הזמן צריכים לעזוב או להיעזב? מה עושים כשאי אפשר לקלוט את כל הילדים באי לבית הספר? איך אפשר לתבוע למידה ממי שחייהם בהישרדות מתמשכת? 

אימאן הוא איש מרשים שנכנס ללב. הסיפור שלו ראוי שיסופר. עם זאת נדמה שהסרט נשאר קצת מעל הדברים. חלק מזה קשור לכאורה במגבלה של תיעוד הפליטות עצמה: ההישרדות, המעברים, החיים המקוטעים, כל אלה לא מאפשרים לכאורה להעמיק את ההתבוננות ולשרטט שכבות מרובות יותר של הדמות.

בו זמנית הבחירה להתמקד דווקא בו, מחייבת להתבונן בחייו באופן מעמיק יותר ומאפשרת להתעלם מהשאלה שמעלה הזהות הישראלית של בית הספר. המשמעות של הבחירה להקים בית ספר של השומר הצעיר דווקא שם, האופן שבו זה מאיר את ההתמודדות של פליטים במדינת ישראל, והמשמעות של הישראליות עבור הפליטים עצמם, כל השאלות המעניינות האלה נשארות מאחורי הקלעים של הסרט.

עטופים בחמלה ואהבה

סרט יפה, ״לא מפה״, קטן ונוגע ללב, הוא הסרט ״זכרונות מוארים״ של מישה ואייחו פרוט. סבו וסבתו של מישה חיו בעיירה קטנה בהרי האנדים. הוריו של מישה הכירו כשאביו הגיע לסנט פטרבורג ללימודים ופגש שם את אמו שחזרה איתו יחד לכפר. 

מישה לא פגש מעולם את סבו, הוריו התגרשו בילדותו המוקדמת, והוא יודע מעט מאד על חייהם של סבו ושל אביו. כשסבו נפטר הוא מותיר אחריו שתי מצלמות ואוסף תצלומים ישנים. מישה מנסה באמצעות הצילומים הללו לפענח את הסיפור של סבו ומשפחתו. 

סיפור הפענוח הזה, ההתחקות אחרי סודות משפחתיים, אחרי חיים של מי שכבר אינם, הוא סיפור שלכאורה סופר לא מעט בקולנוע, גם התיעודי. מה שיפה ונוגע ללב בסרט הזה הוא בעיקר האופן שבו מישה, צלם בעצמו, מתחקה אחריו. 

השימוש בתמונות, העבודה איתן כחומרי רקע, הצילום של ״ההווה״ על פני הצל שמטילות תמונות העבר, עבודת הבילוש שהוא עושה באמצעותן, כל אלה מאפשרים לספר סיפור מקוטע ועדין, שיש בו כאב והעדר שאבות ואמהות מורישים לבניהם. 

ויותר מכל, מה ששבה את ליבי בסרט הזה, הוא דמות סבתו של מישה והאופן שבו הוא מצלם אותה. במבט מלא אהבה הוא מצלם את הגוף המזדקן, את השכחה שתוקפת אותה, את האהבה והנדיבות שבינה לבין בני המשפחה. הוא מצלם אותה מתקלחת ואת בנה מסייע לה במקלחת הזו, הוא מתבונן דרך המצלמה באופן שבו נכדתה מחליפה לה חיתול, או בבני המשפחה מסבירים לה שהיא אכן נמצאת בביתה שלה, הוא מתבונן בה באהבה גדולה, מישיר מבט אל הזקנה הכאב והתלות, ובו זמנית מאפשר לראות אותם עטופים בחמלה ואהבה.

ולסיום, עוד סרט שמספר ספור או מתוודע אליו דרך צילומי סטילס ישנים, הפעם של הבמאי עצמו. הסרט הקצר שיבטאון של הלל בן־זאב פרלוב התחיל בהתבוננות מחדש בדימויים שצלם במהלך שירותי הצבאי כצלם צבאי במחנה שיבטה. הצילומים שהוא חוזר אליהם צולמו במהלך התקופה במצלמה האנלוגית הפרטית שלו. החומריות של הפילם, הצורך לפענח אותו, הופכת אותו למעין תיבת פנדורה או אוצר, כאילו שמאפשרים לגלות את מה שנחקק בגוף גם אם חמק מן הזכרון.

בן־זאב פרלוב חוזר דרך הצילומים אל מגורי החיילים, אל הצרחות וריח השתן, אל המדבר שבתוכו הכל מתחולל. הספור שהוא מספר נרקם לאיטו, הדחיסות הולכת וגוברת, ולאט לאט הוא הולך ונשזר בספורו של אביו. המדבר, הצבא, סכנת המוות, כל אחד מהם נוכח אצל שניהם, וגם אם הנסיבות הן אחרות לגמרי הוא נוכח כמו תולדה או הורשה.

ובתוך כל זה יש רגע אחד שהוא עוצר נשימה. ממש. בן זאב־פרלוב מוצא בתוך הפילם דימויים שלא ידע על קיומם, שלמרות שצולמו במצלמה הפרטית שלו לא הוא צילם אותם. על המסך נגלה בן זאב פרלוב עצמו, בפריימים קשים לעיכול. מי שצילם אותם השתמש במצלמה (גם בה), כדי ״לתעד״ ובעיקר להעצים מסע מחריד של התעללות. הגלוי של הדמויים, הפיענוח המאוחר שלהם, נוגעים במנגנון השברירי של הזכרון, בשאלת הבעלות על המבט, ובאופן שבו כל זה נאצר בתוך גוף, ולא פחות מזה בתוך דימוי.

---

פסטיבל דוקאביב 2025
22-31.5