מחווה לקירות קרמיים בישראל ומפלט בבית בנימיני

קיר על קיר | קיר מלאכה / מחווה לקירות קרמיים בישראל

אוצרים: שלומית באומן, אבי בן שושן

התערוכה מחברת בין שני מרחבים של זמן ומקום: בגלריה של בית בנימיני מוצגת התערוכה ״קיר על קיר״ (אוצרת: שלומית באומן) – תערוכה היסטורית של צילומי קירות קרמיים שנוצרו בישראל בין שנות ה־60 לשנות ה־90 של המאה העשרים (למעט בודדים שנוצרו מאוחר יותר).

ממול – מצדו השני של הכביש, בכניסה לקריית המלאכה – על גבי בניין עיתון הארץ (רחוב שוקן 21, פינת רחוב העמל), נוצר ״קיר מלאכה״, קיר שיתופי חדש של כ-22 יוצרים מדיסציפלינות שונות – אמנים.יות, מעצבים.ות, ואנשי/נשות מלאכה (אוצר: אבי בן שושן). התערוכה ההיסטורית והקיר החדש מתכתבים זו עם זה ויוצרים גשר מחודש בין היסטורי לעכשווי, ובין יצירה קרמית לבין אדריכלות.

הקשר בין חומר קרמי לאדריכלות הוא בן אלפי שנים, ומתבטא בשילוב של קרמיקה באדריכלות באמצעות בתי טיט או בוץ (Adobe), לבנים מחומר קרמי שרוף ועוד. גם חיפויים מקרמיקה באדריכלות הם נפוצים ועתיקי יומין, קשר שממשיך להתפתח עד היום: מבבל (כ־2,000 שנה לפני הספירה), דרך כיפת הסלע (691 לספירה), האדריכל אנטוני גאודי בברצלונה (Antoni Gaudí 1852-1926) ועד למעצבים עכשוויים כמו מרסל וונדרס (Marcel Wanders) והלה יונגריוס (Hella Jongerius), הממשיכים לפתח תרבות של שימוש בחיפויים קרמיים במרחב האדריכלי בראיה עכשווית ובנראות חדשה.

השימוש באריחי קרמיקה ליצירת מופע אדריכלי ייחודי לא מתיישן, אלא ההיפך – הולך ומשתכלל, ומשקף רוח של תקופה. בנוסף, לקירות קרמיים יתרונות רבים: מבחינה טכנולוגית החומר הקרמי עמיד בחללי פנים וחוץ, עמיד מפני השתנות של טמפרטורה, מפני פגעי מזג אויר (רוח, לחות וכדומה), ומפני השפעת קרני UV המשפיעות לרעה על חומרים רבים החשופים לשמש בזמן קצר, וגורמות לדהיית צבע בסוגים רבים של חיפויים מחומרים שונים. קירות מחומר קרמי הם חיפוי חם, בעל אינסוף אפשרויות ביטוי, טקסטורות ומופעים, שהם הבסיס ליצירת זהות לפי דרישה אמנותית או עיצובית.

התערוכה ההיסטורית ״קיר על קיר״ חושפת את היופי של הקירות הקרמיים ההיסטוריים, שעסקו בהיבטים שונים של זהות ישראלית: מיתוסים מקומיים וסמלים תנ״כיים, קומפוזיציות מודרניסטיות שבהן מופיעות צורות גיאומטריות וטקסטורות שונות, הנצחה בבתי יד לבנים וסיטואציות מחיי היומיום.

במהלך המחצית השנייה של המאה ה־20 נוצרו עשרות אם לא מאות קירות קרמיים המפוזרים ברחבי ישראל. קירות אלו משפיעים על המרחב האדריכלי, יוצרים בו זהות וערך מוסף רב משמעות. שיתוף פעולה פורה בין אדריכלים שונים לטובי האמנים הישראליים שצילומי הקירות שיצרו מוצגים בתערוכה, יצר תרבות חדשה, בעידוד עיריות שחיפשו ייחוד ושילוב של אמנות במרחב הציבורי.

בעקבות עתירה של איגוד הקבלנים, בוטלו חוקי העזר העירוניים שהגנו על הקצאת אחוז מתקציב הבניה הציבורית ליישום יצירות אמנות. כך נעלמה תרבות זו, ועד סוף שנות ה־90 – שיתוף פעולה זה הצטמצם לתמיכה זניחה של יזמים פרטיים.

משתתפים.ות: סאלח אלקרא, סלמאן אלקרא, ג׳ניה ברגר, ז׳אן דוד, שרגא ווייל, מרסל ינקו ואיצ׳ה ממבוש, אהרן כהנא, יעל לב, יהודית מאיר, אביבה מרגלית ממבוש, שלום סבא, חוה סמואל, משה סעידי, גדולה עוגן, חוה קאופמן, דני קרוון, ז׳וז׳י (שושנה) שינדלר, ציונה שמשי, חיה תומא.

הקיר החדש ״קיר מלאכה״ הוא מארג של אריחים, שכל אחד מהם מכיל שכבות של משמעות חומרית, תרבותית וחזותית, לצד פרקטיקות עבודה אישיות, ומשמעויות סמליות של יוצרים ויוצרות מתחומי עשייה שונים. קיר זה, משקף תפיסה עכשווית, והוא נוצר מתוך מחשבה להפיח חיים בשיתוף הפעולה בין אדריכלים לאמנים בכלל, ולאמני קרמיקה בפרט.

מטרת התערוכה היא להראות את הפוטנציאל הרב הטמון באומנות ייחודית זו, ולערוך דיון על אמנות במרחב הציבורי, בדגש על קירות קרמיים – כתזכורת לתרבות שהתקיימה בישראל במשך כשלושה עשורים. קיר מלאכה הוא הזמנה לאדריכלים, יזמים, אמנים, מעצבים, קבלנים ומרצים באקדמיות השונות – ליצור שינוי בתרבות האדריכלית ולנצל את הפוטנציאל המתחדש של קירות קרמיים עכשוויים בישראל.

משתתפים.ות: עדנה אוליבר, שרן אלרן ותמרה אפרת, דנה בויטלר דיין, אריאל דקלר לוי, אופל גלילי ויטורי, יסמין ונרסבוש, נועה צ׳רניחובסקי, לבי כהן ומיכל ליברמן, ברוך לב, גיא ניסנהויז, ירדן עמיר, אילון ערמון, דורית פרוביזור, ענבר פרים ורותם רוזנבוים, שחר קדם, נעם קיש, יערה רבינוביץ, ערבה רובינוביץ׳, סיון שפנר.

---

מפלט / נעמה בן פורת ויעל ולוך

אוצרות: רעות רבוח ושלי שביט

התערוכה מפגישה את עבודותיהן של הצורפת נעמה בן פורת ואמנית הזכוכית יעל ולוך, העוסקות במרחב אישי לאחר משבר. נקודת המוצא של בן פורת היא התכנסות במרחב הביתי בעקבות טראומה — תנועה פנימה אל תוך המרחב האינטימי והמוכר. מתוך המקום הזה היא פונה אל פעולת שתיית התה בבית כמטפורה לנחמה, ובאמצעותה בוחנת לעומק את התיון עצמו.

היא מפרקת ומרכיבה אותו מחדש כחלק מבחינה של תהליכי ספיגה, שינוי והתמסרות. ולוך מתמקדת ברגע שלאחר השבר, ובאופן שבו הגוף, הנפש ומערכות יחסים מגיבים לזעזוע. עבודותיה בוחנות את הפיצול הנפשי־הישרדותי בין המרחב הביתי למרחב החיצוני.

נעמה בן פורת יצרה סדרה המתחקה אחר חוויית האבל והעצב במרחב הפרטי. היא חוקרת את המתח בין האינדיבידואליות והבדידות לבין הרגש הקולקטיבי של חיים במציאות משותפת. התיון משמש כמוטיב מרכזי בעבודותיה – אובייקט יומיומי הנע בין מצב מוצק לנוזלי, סופג את סביבתו ומשנה את המרחב הקרוב לו.

מתוך פירוק התיון, חוזרת בן פורת לשאלות על בית, לא רק כמקום של נחמה אלא גם כאתר טעון בתהליכים היסטוריים ופוליטיים. היא שואלת: מהו בית? מי בנה אותו? שאלות הנטענות במשמעות חדשה לנוכח ההקשרים ההיסטוריים של ייצור התה, המעמדות הקשורים אליו והמשמעויות התרבותיות שהוא נושא עמו.

טקסי התה האירופיים, מעודנים ככל שיהיו, ספוגים בהיסטוריה של ניצול קולוניאלי ושל כלכלה גלובלית לא שוויונית. פתקית התיון, פריט זעיר ושולי למראית עין, משנה את מעמדה; היא עושה את דרכה משדות התה הרחוקים של המזרח, המיוצרים בידי עובדים מוחלשים, אל שולחנות התה האלגנטיים של המערב.

באמצעותה בן פורת מבקשת לחשוף את הבית לא רק כמרחב של אינטימיות, אלא גם כאתר של זהויות חבויות, כמעין זירה שקטה אך טעונה של עליונות מערבית, הבחנה מעמדית והפער העמוק שבין מקומות של נחמה למקורות של נישול.

באמצעות סדרת תכשיטים, אובייקטים וחומרי גלם עדינים – זכוכית, טקסטיל, נייר וכסף – בן פורת חוקרת את המתח שבין האישי לקולקטיבי. קבוצה של תיונים ״משומשים״ מזכוכית, דומים אך שונים זה מזה, בהצבתם מדמים או מזכירים צבא או מצבות.

שרשראות המורכבות משקיקי תה שקופים חושפות את פעולת ההיספגות והשינוי לאורך זמן. החומרים עצמם רגישים לשינויי סביבה, סופגים ומגיבים, כפי שהגוף מגיב למציאות חיצונית.

יעל ולוך בעבודותיה עוסקת ברגע שאחרי השבר, בתגובת הגוף והנפש. העבודה בוחנת את האופן שבו מתקיימות מערכות יחסים ואת הפיצול הנפשי־הישרדותי שבין המרחב הביתי למרחב החיצוני. הדימויים, בעלי אופי תלת ממדי ומזכירים קומיקס בפשטותם הצורנית, יוצרים מתח בין הסצנות עצמן לבין הרגש העמוק המקופל בתוכן.

הבחירה בזכוכית שקופה מדגישה את היומיומיות, את החיפוש אחר בהירות וגם את השבריריות. בנוסף, היא מאלצת את הצופה להתקרב על מנת להבחין בפרטים. העבודה מותאמת במיוחד למבנה מדפי הגלריה, שמשמשת לה מסגרת לנרטיבים המתפרשים דרך סצנות חזותיות מגוונות.

הסיפור החזותי מתפרש בין המדפים. לדוגמה – חמישה זוגות, זכרי ונקבי, עומדים זה אל מול זה, מעל ראשם משתלשלות מסכות הצלה של חמצן, כמו אלו שנשלפות ממטוס בעת חירום. הם מגיבים בדרכים שונות – חלקם נשענים זה על זה, אחרים מושיטים ידיים או מנסים יחדיו לחלץ מסכה מתוך סבך חוטים. המטוס התקול מייצר רגע של עצירה בעקבות מצב חירום, והגוף נדרש להגיב: האם הוא נדרך? מתפרק? מוצא נחמה?

תחושת העצירה והמתח שבין שגרה לשיבוש נוכחת גם בעבודת זוג השחיינים – דמויות שעשויות זכוכית שקופה, שעיניהן מכוסות במסכות שחייה ומבטן מופנה מעלה. תנוחתם שחיית גב, אך הם מעוגנים לרצפה, מסמנים את התנועה שנעצרה ואת חוסר התכלית.

המתח בין משבר ויציבות נוכח גם בעבודת הקרקע המבוקעת – סדרת סלעים המונחים בצפיפות זה לצד זה ויוצרים את הרושם של משטח אחיד אך מבוקע. השברים חושפים את המבנה הפנימי של פני השטח: רשת חוטים דקיקים, מבנה שהיה חלק מהקרקע השלמה לפני המשבר והפך לגלוי.

שתי האמניות עוסקות בגוף – בין אם זה גוף האדם או גוף החומר – ובאופן שבו הוא משתנה תחת תנאי קיצון. עבודותיהן נוגעות בפער שבין שגרה לשיבוש, בין החזקה לשחרור, בין היכולת לשמור על יציבות לבין ההכרח להיסדק ולהתפרק.

---

בית בנימיני, העמל 17 ובניין עיתון הארץ, שוקן 21 פינת העמל תל אביב
פתיחה: 29.2; נעילה: 12.7; שיח גלריה: 20.6