״קול אפריקה״: קראפט אפריקאי כאמנות חיה

עצמות ניבוי וריפוי, מכסים של כדי בירה, צלמיות כוח, טקסטילים, תכשיטים, מסכות ופריטים רבים נוספים הם חלק ממכלול עשיר שפורשת תצוגת התערוכה ״קול אפריקה״ במוזיאון חיפה – חפצים ואוביקטים שמספרים את סיפורן של תרבויות היבשת השנייה בגודלה בעולם. ״קול אפריקה אינה תערוכת אמנות במובן המקובל והמוכר״, אומרת דורית שפיר, אוצרת התערוכה, בעברה אוצרת בכירה לתרבות אפריקה ואוקיאניה במוזיאון ישראל.

״בתרבויות האפריקאיות אין אמנות פר סה, כזו שנוצרת לשם הביטוי האמנותי עצמו. החיים נתפסים כחוויה הוליסטית, שבה העולם הבלתי נראה הוא חלק חיוני מהנראה, ומשום כך גם ההבטים היומיומיים של החיים כמו עבודה, משפחה וקשרים חברתיים נושאים משמעות רוחנית. אסתטיקה אינה ערך בפני עצמו. היא לעולם נכרכת ביבטים יומיומיים ופונקציונליים של החיים״.

מנהגים, מסורות ואמונות, פרקטיקות יומיומיות, נורמות חברתיות וערכים רוחניים מגולמים באוביקטים המוצגים ומשרטטים תפיסת חיים המשותפת לכל תרבויות אפריקה שמדרום לסהרה – המבוססת אמונה שבכל הדברים המרכיבים את היקום יש כוח שהוא מעבר לקיים ולנראה; שהאבות הקדמונים מתעלים אליהם את הרוח שלהם, וככאלה הם בעלי אנרגיית חיים ויכולת שינוי והשפעה על התרחשויות ההווה.

הפריטים הם שהכתיבו את החלוקה לתמות, ככאלה שמביאות לידי ביטוי מאפיינים מרכזיים המשותפים לכל תרבויות היבשת שמדרום לסהרה – קישוט ויוקרה, מעבדת ניבוי וריפוי, לחיות עם הרוחות, תקשורת חזותית והיברידיות

״יבשת אפריקה שמדרום לסהרה אינה מקשה תרבותית אחת, אלא נחלקת לתרבויות רבות שלכל אחת מהן סגנון וסממנים חיצוניים משלה שמאפיינים אותה. התערוכה חותרת להביא את הצופה להסתכל על נכסי התרבות החומרית האפריקאית ממקום של פתיחות. לתת לה ולתפיסת העולם העומדת בבסיסה קרדיט, ולבקר את ההסתכלות המערבית ששנים רבות התייחסה אליהם כאל נחותים ולא הכירה בערכם״.

מה שהנחה אותה כאוצרת היה, לדבריה, ״רצון לקעקע תפיסות מערביות בנוסח טוב/לא טוב, נכון/לא נכון, קאנוני/איקוני וכדומה, ובאמצעות התערוכה לחשוף קראפט אפריקאי כאמנות חיה עם זהות מובחנת. בעולם של היום יש לה מקום״.

למשטר את הסדר

קול אפריקה היא תוצר של החלטה מושכלת שהתקבלה במוזיאון חיפה לחדש ולהוציא לאור את אוספי המוזיאון לאתנולוגיה ופולקלור שפעל בעיר בעבר. את הקמתו בתחילת שנות ה־50 הגו ויזמו ראש העיר דאז אבא חושי והפרופסור לספרות ופולקלור, האתנולוג דב נוי, שניהל אותו במשך שנים רבות. עם סגירתו בשנת 1995 נותרו אוספיו ארוזים במחסנים.

על רקע החלטת המוזיאון, פועלת מחלקת האוספים שלו להעניק לחפצים המאוחסנים שנעלמו מעין הציבור תהליך מחודש ומחדש הכולל מיון, קטלוג, רישום, ניקוי ושימור, מלווה במחקר מעמיק של מומחים מהארץ ומהעולם. את תהליך המיון העמלני של האוסף האפריקאי, שארך כארבע שנים, ניהל מאיר איטקין ממחלקת האוספים, שמשמש גם כאוצר המשנה של התערוכה.

״במקרים שבהם נדרש לבצע לחפצים טיפול משקם או רסטורציה״, מסבירה שפיר, ״הם בוצעו במידה מינימלית של השלמות בלבד, על מנת להיצמד למקור ולשמור על האותנטיות״.

רבים מפריטי האוסף העשיר שנצבר במוזיאון האתנולוגי נתרמו לו בשעתו על ידי אספנים משוגעים לדבר וחדורי תשוקה לחקר תרבויות המקום. חלק משמעותי בו שמור לעשרות פריטים נדירים שרכש עבורו, לבקשת אבא חושי, יקותיאל פדרמן ז״ל – יזם ואיש עסקים שהחל את דרכו העסקית בחיפה.

פעילותו העסקית שהתפתחה לכדי עשייה בינלאומית ענפה, התפרשה גם במדינות אפריקה, ומשפחתו היא נותנת החסות הראשית לתערוכה, שפותחת צוהר מרתק לתרבות היבשת. הצגתו המחודשת של האוסף פתחה גם הזדמנות להעשיר אותו באובייקטים חדשים שהוענקו לו במתנה ומוצגים בתערוכה לראשונה.

מתוך כאלף פריטים שכלל האוסף האפריקאי, מוצגים בתערוכה 258, ביניהם כאלה שהם מספר פריטים בעלי מכנה משותף שחוברו לכדי מקבץ אחד. ״לאחר מיון הפריטים הבנו שאי אפשר יהיה לחלק אותם כרונולוגית וגם לא גיאוגרפית. לא פעם מדובר בסגנון שצמח מתוך סגנון של תרבות אחרת, וקשה היה להתחקות אחר המקור ומה קדם למה. על חלוקה גיאוגרפית הקשה היעדר שוויון מספרי בין אובייקטים – לא מעט מהם היו פריטים יחידים שקשה היה לייחס להם שיוך גיאוגראפי מובהק״.

בתוך כך, תצוגת התערוכה נרקמה בחלוקה תמטית. ״הפריטים הם שהכתיבו את החלוקה לתמות, ככאלה שמביאות לידי ביטוי מאפיינים מרכזיים המשותפים לכל תרבויות היבשת שמדרום לסהרה – קישוט ויוקרה, מעבדת ניבוי וריפוי, לחיות עם הרוחות, תקשורת חזותית והיברידיות״. לכל נושא הוקדש חלל, וכמחוות כבוד ראויה לעבר שהיווה את הבסיס לקיומה, חלל המסדרון מציג את ההיסטוריה של האוסף באמצעות צילומים מארכיון המוזיאון לאתנולוגיה ומתוך תערוכה שהוקדשה לאפריקה והוצגה בו ב־1985.

תמת קישוט ויוקרה מציגה את המבנה ההיררכי של תרבויות אפריקה ואת אמונתן בחשיבות שמירה על סדר וארגון. היעדר סדר ומציאות של קונפליקטים עלולים, על פי אמונה זו, להביא לכאוס, להרס הסביבה והיקום כולו, והאדם הוא שאחראי לשמור עליו.

״שמירה על סדר, ובכלל זה הגדרת סדר מעמדי, הוא ממד משמעותי בתרבויות אפריקה, ויש גם מסכות שתפקידן למשטר את הסדר. סמלי סטטוס וזהות מעמדית הם חלק בלתי נפרד מהניסיון לשמור על סדר זה, והם באים לידי ביטוי בקפידה שהושקעה בעיצוב החפצים, באיכות הקישוטית־יוקרתית של פריטי הלבוש והתכשיטים, ואפילו בתסרוקות המושקעות״.

בין מכלול המוצגים בחלל זה בולט קיר שפני שטחו מעוטרים במכסים של כדי בירה, שלדברי שפיר הם ״החפצים היקרים ביותר של בני זולו. הבירה הייתה מנחה שהוענקה לאבות הקדמונים וטקס שתייתה נועד לכבד אותם בוצע בכלים מפוארים״. המכסים, שעיצובם המהודר משלב חומרים כסיבי דקל וחרוזי זכוכית ופלסטיק, הם חלק מאוסף גדול שנתרם למוזיאון על ידי זוג האספנים נדין וסטיבן כהן, ומוצג לראשונה.

מעבדת הניבוי והריפוי חושפת את עולמם של הסנגומות בדרום אפריקה – הילרים שעוסקים באבחון וריפוי, שנחשבים כמקושרים לאבות הקדמונים ולעולם המטפיזי; וככאלה גם למה שהיום מכונה על ידינו ״מתקשרים״. ״ההכשרה להיות סנגומה כללה תקופת חניכה תובענית בהיבט הרוחני וארכה מספר שנים. אוביקטים כעצמות ניבוי, אבנים וצדפים שימשו אותם לצרכי האבחון והריפוי שבוצעו בפרקטיקות מסורתיות, ובכללן רקיחת תרופות מבוססות צמחים, טקסי טיהור או טקסי פיוס לאבות הקדמונים״.

הממד הטקסי הוא חלק בלתי נפרד מהחיים בתרבויות אפריקה, ולכן חשוב היה לנו לשלב בתערוכה גם סרטים דוקומנטריים המתעדים ומדגימים זאת, כמו גם את משמעותן של המסכות בדינמיקה של מארג אירועי חיים ולא כחפצים קישוטיים־דוממים גרידא

בחלל המוקדש לנושא מוצג אוסף ייחודי של חפצים מסוג זה שהיה שייך למריה שטיין לסינג, אספנית יהודיה שהלכה שבי אחר קסמן של האמנות והמלאכות האפריקאיות. האוסף של שטיין נרכש מאוחר יותר על ידי בנות הזוג רוזה ואן חלדן והילדה פורבצקי, פליטות יהודיות מגרמניה שהגיעו לדרום אפריקה, ועם מותה של ואן חלדן הוא נתרם על ידי בת זוגה פורבצקי למוזיאון האתנולוגי.

״מטבע הדברים, עם חדירתה של הרפואה המערבית, פחתה פעילות הסנגומות, אך לא נכחדה לחלוטין. גם היום הם נחשבים למנהיגים רוחניים שמסייעים להתנהלות החיים בקרב קהילותיהם ולשמירה על קשר הרמוני בין החיים והאבות הקדמונים. הסנגומות גם זוכים לכבוד ולגיטימציה מצד הרשויות, שמכירות בערך פעילותם״.

התמה ״לחיות עם הרוחות״ מגלמת את תפיסת החיים האנימיסטית כחוויה הקושרת את הקיים כאן ועכשיו עם כוחות רוחם של האבות הקדמונים, ומיוצגת באמצעות מסכות טקסיות ופסלים המהווים כלים להגנה ולהכלת כוח החיים. ״הממד הטקסי הוא חלק בלתי נפרד מהחיים בתרבויות אפריקה, ולכן חשוב היה לנו לשלב בתערוכה גם סרטים דוקומנטריים המתעדים ומדגימים זאת, כמו גם את משמעותן של המסכות בדינמיקה של מארג אירועי חיים ולא כחפצים קישוטיים־דוממים גרידא״.

נושא התקשורת החזותית מרתק באופן שבו הוא חושף קיום תקשורת באמצעים חזותיים כצבעים, צורות גיאומטריות וסמלים – כחלופה להיעדר תקשורת כתובה. מוטיבים אלה נושאים איתם משמעויות והקשרים עמוקים המשתנים בין התרבויות השונות, אבל רובם ככולם מעידים על רוב תושייה ויכולת יצירתית גבוהה ומפותחת. ככלל, מציינת שפיר, ״ערכים אסתטיים שנהוג לשייך לאמנות המערב כמו הפשטה, מינימליזם, גרוטסקה, שימוש בארכיטיפים, מחזור ואפילו רדי מייד – הם חלק בלתי נפרד מהתרבות החומרית שופעת הסימבוליקה של אפריקה״.

תמת ההיברידיות בתערוכה מתייחסת לכניסת המערב לאפריקה והשפעתה עליה – לתהליך הקולוניזציה שחוותה היבשת במאות ה־19 וה־20, שבמסגרתו נקבעו גבולות מלאכותיים בהתאם לחלוקת אדמות בין כוחות אירופאים שהשתלטו עליהן וניכסו אותן לעצמם. מהלכים אלה ותפיסת העליונות של הקולוניאליזם ערערו את הזהויות האפריקאיות ואת הפרקטיקות המסורתיות שלהן, ובתוך כך גם את ערכה של האמנות האפריקאית, על כלל משמעותה התרבותית.

התושייה, המיומנות והיצירתיות של האמנים, אפשרו להם להתמודד עם ההשפעה הבין־תרבותית כשתועלו לסוג של הכלאה בין שתי התרבויות. האסתטיקה, שעד אז נקשרה להיבטים פונקציונליים של החיים, החלה להופיע גם כערך בפני עצמו, ושיקפה, כפי שנכתב בקטלוג התערוכה ״את המשחק הדינמי בין מסורת למודרניות, בתקופה שבה אפריקה עברה שינויים מדיניים דרמטיים״.

את תוצרי השפעת המערב אפשר לראות באובייקטים כמו פסלים נטולי פונקציה פרקטית או טקסית, ציורים בצבעי שמן, או חפצי נוי שבהם נעשה שימוש בזיגוג קרמי – חומרים שעד אז היו זרים לאמנות האפריקאית. מרשימים במיוחד בחלל זה הם שני צילומים גדולים – דיפטיך, המציגים עבודה של האמן הקנייתי העכשווי סיירוס קבירו, שמתכתב עם מסורת התרבות שעל ברכיה גדל; פנים עם מעין משקפי שמש שמופעם מהדהד מסכות מסורתיות, שעשויים מחומרי פסולת רדי מייד שנמצאו בשוק הפשפשים ביפו ומוחזרו.

קשה להאמין שנכסי תרבות כמו אלה המוצגים בתערוכה נעלמו שנים רבות מעין הציבור, ואין אלא לברך על החלטת המוזיאון לחדשם. ״קול אפריקה״ היא הסנונית הראשונה שמציגה אוסף מנכסיו של מוזיאון העבר לאתנולוגיה ופולקלור, ומזמנת למבקרים מסע רב עניין לתרבות שונה, עשירה ומרתקת. כחוליית חיבור נוספת לתמת התערוכה, בגלריה למשפחה שפועלת במוזיאון מוזמנים המבקרים להכין לעצמם צלמיות כוח – קמעות אישיים, שגם מהם אפשר להתרשם במעבר בין חללי התצוגה.

---

קול אפריקה
אוצרת: דורית שפיר
מוזיאון חיפה לאמנות, שבתאי לוי 26
נעילה: 3.1