Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
The Critical F // שידוך שנוצר בגן עדן
המעצבת הצינית בהיסטוריה
עכשיו, אחרי שהתפרסם באופן רשמי שמריה גרציה קיורי מסיימת את תפקידה כמעצבת הראשית בבית כריסטיאן דיור, אפשר להכריז בלב שקט: היא המעצבת הצינית בהיסטוריה. ביד אמן היא ידעה לסמן כל סוגיה הקשורה לדור ה־woke ולהפוך ערכים של צדק חברתי לקפיטליזם דורסני.
קשה לחשוב על סוגיה פוליטית שקיורי לא הצליחה למסחר. זה התחיל עם הקולקציות הראשונות. כמעצבת הראשונה בהיסטוריה של בית האופנה, היה זה טבעי שהיא תדון בסוגיות הקשורות בפמיניזם; אבל מהר מאוד התברר שזהו פמיניזם מעמדי מאוד. חולצות טי פשוטות עם הכיתוב ״כולנו צריכים להיות פמיניסטיות״, או רפרנסים לאלות (חזקות, בטח חזקות) מהמיתולוגיה, היו חסרי כל משמעות מבחינה אמנותית, ונמכרו כקמע יוקרה במחירים שערורייתיים, באופן שרק קיבע את יחסי הכוח החברתיים.
דבר דומה עשתה קיורי עם כל מה שקשור לאמנות מקומית ופולקלור. בתקופה בה זה נעשה אופנתי ״לתת קול לאוכלוסיות מושתקות״, ומנגד גם נזהרים מ״גזילה תרבותית״, המעצבת פיתחה נוסחה שבה היא מאמצת – וכמובן גם זונחת לאחר מכן – איזו קהילת יוצרות בהודו/מקסיקו/יפן ומשלבת אותן ביצירת הקולקציה העונתית. כל זה נחמד מאוד, ולכאורה מכבד מאוד, אבל ריבוי שיתופי הפעולה האלה נותנים תחושה של גישת מזון מהיר, שספק אם היא יכולה לתרום תרומה אמיתית לעשייה מקומית.
קיורי יודעת גם לנכס אירועים פוליטיים היסטוריים לאינטרסים הכלכליים של בית האופנה. לא אחת היא ציטטה למשל את אווירת המחאה של שנות ה־60, שבהן סטודנטים בפריז ביקשו לשרוף את העולם ולהביע אי שביעות רצון מערכי המוסר של הדור הקודם. גם אם אפשר לטעון שבזמן אמת שהמרד של שנות ה־60 לא היה אפקטיבי, הזעם שלו היה אמיתי למדי. עבור קיורי, להשתמש במרד ההוא עוטה סביב העבודה שלה צעיף של חתרנות, רק שהיא לא מעוניינת לשבור שום דבר באמת.
אם כבר, היא באה לשלש הכנסות. התרומה הגדולה ביותר של קיורי היה ביצירת להיטי שוק אדירים, כמו נעלי־סרט שטוחות או תיק ״ספר״ ארוג, זולים יחסית לייצור וממותגים באגרסיביות. האם זה הופך את העולם לטוב יותר? בעיקר לבעלי המניות של אחד מבתי האופנה המפורסמים בעולם.
View this post on Instagram
טלטאביז על אסיד
אפשר לומר שלכל דור יש את החפץ האידיוטי שלו. בעבר היו אלה ראש דשא, טרולים מסורקי שיער או בובות פוקימון, ועכשיו אנחנו מוצפים במה שאחד הסטודנטים שלי מכנה בתור ״נו, הבובות החמודות עם הפרצוף המקריפ והשיניים״. לאבובו היא בובה אינפנטילית לפחות כמו השם שלה. מעין צירוף הברות מוגבל שמתאים לילדים בני שלוש. ספק ארנב, ספק תינוק בתחפושת, ספק מפלץ.
וזו בובה ויראלית בהחלט. הקונספט נוצר לראשונה בשנת 2015 על ידי האמן קאסינג לאנג בהונג קונג כחלק מסדרה המכונה ״המפלצות״, כשהשיווק נעשה על ידי פופ מארט. הפריצה של לאבובו למיינסטרים התרחשה לפני כמה חודשים, כשלליסה, חברת להקת בלאק פינק, הצטלמה עם אחת הבובות.
רוב האנשים מייחסים את ההתלהבות מבובות המפלצת, שדומות לטלטאביז על אסיד, לעניינים הקשורים בסטטוס והתמכרות. הבובות מיוצרות בסדרות מוגבלות וחלקן נמכר במכירה עיוורת, המזכירה חפיסות קלפים לאיסוף. במילים אחרות, אין לנו מושג מה נקבל. אם יתמזל מזלנו בלוטו הבובות הזה, נקבל דמות נדירה, כזו שיש למעט. זו ציפייה פטישסטית בעיקרה, שכן היא מלווה באמונה שאם רק נשיג את הדמות הנחשקת, דבר מה במעמד שלנו ישתנה לטובה.
בעוד שאפשר למצוא קווי דמיון בין לאבובו לבובות אחרות מהעבר שהיו להיט, מה ששונה הפעם הוא האופן שבו אימצה אותן תעשיית האופנה. מילא שהבובות מככבות בשבועות האופנה, רבים משתמשים בהם כצ׳ארמים לתיקים, או תולים אותן על לולאות המכנסיים. הגדיל יומון האופנה WWD וציין לאחרונה שתעשיית האופנה והבובות הן ״שידוך שנוצר בגן עדן״.
השאלה מה מוצאות פאשניסטות בבובות האלו, שהן חסרות תכלית ממשית, יכולה להיענות בתשובה – ״כי הן חסרות תכלית ממשית״. בימים של מיתון ומצוקה, יש משהו מתריס בחפצים שהם לא יפים במיוחד, לא שמישים ושערכם היחיד הוא הצמא לאסוף אותן. הבובות האלו הן המותרות האולטימטיביים; בזבזנות שאי אפשר להצדיק בשום דרך רציונלית. בזבזנות לשם הבזבזנות, תלויה כמו גביע על התיק.
View this post on Instagram
דרסינג־דאון או דרסינג־אפ
״תסמכו עלינו״, הכריזה כותרת במגזין מארי קלייר, בכתבה שנועדה להוכיח שהפופולריות של סנדלי דייגים נמצאת כעת בשיאה. העובדה ששלל מעצבים שילבו אותם לאחרונה בקולקציות הקיץ אמנם מפנה את תשומת הלב לנוכחות שלהם, אבל האמת היא שמדובר בפריט יוצא דופן לנוכח ההיסטוריה המרשימה שלו. מעטים הפריטים במלתחה שמלווים את האנושות כמעט משחר ההיסטוריה.
בניגוד לנעלי אצבע עשויות פפירוס או עלי דקל, שכיכבו במצרים העתיקה לפני 5,000 שנה, סנדלי דייגים הציעו אחיזה הרבה יותר טובה, ובלי המחנק של נעל סגורה. דוגמאות מוקדמות לסנדל קלוע בחזית מהסוג הזה נצפו עוד ברומא העתיקה בקרב לוחמים, וסביר להניח שדייגים ושאר יורדי ים אימצו אותו גם כי הוא מאפשר למים לזלוג החוצה, מה שסייע לנעל להתייבש בקלות גדולה יותר.
סנדלי ג׳לי, מה שבעגה המקומית מכונה שקפקפים, הם גלגול מאחור של סנדלי דייגים. הם פיתוח צרפתי של אחרי מלחמת העולם השנייה, כשהעולם חיפש תחליפים זולים לעור, המתאימים לייצור תעשייתי. אירונית, זה גם מה שחיבל במעמדם של סנדלי הדייגים, שהפכו להיות אביזר ילדותי במקצת לא מתאים לשום התלבשות ראויה.
היסטורית, נעליים פתוחות נחשבות כלא אלגנטיות. הן מקושרות אל דרסינג־דאון ולא אל דרסינג־אפ. גם בארץ, סנדלים שייכים אל הקיבוצים או החלוצים. גם בגלגולים עכשוויים יותר, סנדלי שטח עשויים גומי או פוליאסטר, וכפכפי אצבע זולים או סליידס, מתאימים לסביבה לא רשמית או להליכה שגוררת אותם בהפגנתיות, שוחקת את אחורי הסוליה.
סנדלי הדייגים החדשים, שמפציעים בכל עבר, מבקשים לשים סוף להנחה הזו. הם נענים לצמא ההולך וגובר להתלבשות מוקפדת יותר. וכך הם אולי לא מתאימים לקו החוף, אבל בהחלט לחליפה חדשה.
View this post on Instagram
אין דבר מבגר יותר מההכחשה
אנחנו חיים בעידן של מנהיגים מאופרים בכבדות, קשה שלא לשים לב לכך. דונלד טראמפ, נשיא המעצמה החזקה בעולם, יכול לתפקד בכתמתמותו הבולטת כפרזנטור לשלל תכשירים לשיזוף עצמי (ואני מלא הערכה למאפר או למאפרת שלו, שמקפידים על שיזוף־משקפי־שמש מדויק). גם הבלורית שלו מטופלת היטב בצבעי שקיעה.
לצידו, קשה גם להתעלם מהחזות של ראש הממשלה בנימין נתניהו. נדמה שבכל חודש בשנה החולפת מתכהה גוון עורו בעוד טון, ביחס תואם להחמרה במצבה של מדינת ישראל. גם במקרה שלו, השיער עשוי, והשיבה הצהבהבה בדרך כלל נשטפת בגווני לילך.
מנהיגים תמיד הקפידו על הופעתם. זה נכון לנפוליאון בונפרטה, כמו שזה נכון לקיסרים רומים, למרגרט ת׳אצר או לבן גוריון, שהחזיק בשתי מלתחות סותרות לכאורה – אחת אירופאית מאוד וחובבת מותגי יוקרה, והשנייה חלוצית ובצבעי חאקי. במובן הזה, האיפור של טראמפ ונתניהו הוא עדות לעד כמה טיפוח של מראה מסוים הוא חלק בלתי נפרד מעשיית פוליטיקה.
המייקאפ העבה של נתניהו וטראמפ הוא חלק מאותה עשייה של פוליטיקה. אפשר לומר שהוא גם תולדה של המציאות המצולמת שבה אנחנו חיים. איפור למצלמות הוא לא איפור ליומיום. מצד שני, האיפור הספציפי הזה מגלם אידיאולוגיה נוספת מלבד יופי או ערכים כאלה ואחרים; הוא נועד כדי לחולל אשליה של חיוניות ארוטית.
מאחוריו נמצא החוק הלא כתוב הגורס שעור שזוף וכהה במידה הוא עורו של אדם בריא ופעלתן, חשוף לשמש העולם והמציאות־עצמה, ולא רק לנורות פלורסנט. ככזה, הוא עורם של הצעירים, תכונה שנעדרת ממזמן הן מנשיא ארצות הברית והן מראש ממשלת ישראל.
באיפור של שניהם יש ניסיון ניכר לאחוז בנעורים. וכדרכה של האחיזה הזו, היא נעשית גרוטסקית יותר ויותר ככל שהיא עיקשת יותר וכלל שמתרחקים מהנעורים עצמם. מה שאמור לחפות על הגיל רק מדגיש אותו יותר, שהרי אין דבר מבגר יותר מההכחשה.
View this post on Instagram
שעתם היפה של הקוסמטיקאיות והספרים
״זה מדהים שמדינת ישראל תומכת בלימודים… אמממ… מהסוג הזה״, אמר לי חבר של חבר, רופא משפחה בהתמחותו, כשסיפרתי לו במה עוסקת עבודת הדוקטורט שלי. למרות שלא היה לי מושג לגבי התמיכה המדוברת, לגמרי היה ברור לי למה הוא התכוון ב״סוג הזה של לימודים״. במילים אחרות – ״מי ידע שמשקיעים כל כך הרבה אנרגיה בדברים שטחיים כאלה?״.
האירוניה בטח מתה עוד קצת כשהפניתי את תשומת ליבו לכך שהוא מתפעל במקביל לעבודתו בבית החולים גם קליניקה ביתית לבוטוקס ושאר הזרקות. לקח לו כמה שניות ארוכות ובסוף האסימון נפל. שטחי, שטחי, אבל אחלה כלכלה.
הוא כמובן לא היחיד. רופאים רבים רוצים להציל את האנושות ממחלות, אבל מתפנים לעשות קריירות מקבילות ומשגשגות מעניינים הקשורים באופנה ויופי. המספרים לא תמיד ידועים שכן פעמים רבות רופאים רציניים מצניעים עיסוקי שוליים כאלה, אבל ההערכה היא שבארצות הברית לבדה יותר מרבע מרופאי המשפחה עוסקים בהזרקות, כשבבריטניה יש עליה של 24% בכל רבעון בקרב רופאים הנרשמים לקורסי הזרקות. כך קיבלנו בוטוקס בסניפי מכבידנט, או מישהי שהכרתי לאחרונה שהציגה את עצמה בתור ״רופאת ילדים ואסתטיקה״.
האופנה הלא־רצינית, זו שאני חוקר ברצינות תהומית, אחראית לכך שיותר ויותר רופאים ממירים שעות טיפול בתחומם בשעות טיפול בתחומי היופי. זה משתלם בהרבה וגם מעיד לא מעט על הכוחות המנהלים את החברה והכלכלה. הבעיה היא, שכחברה אנחנו עסוקים באופן כמעט שיטתי בהצנעה של עד כמה הכוחות האלה הם ציר מארגן בחיי היומיום שלנו.
אנחנו מעדיפים לחשוב עליהם כשוליים, כמתאימים למוספים האחוריים בעיתונים, ולא משהו שיש לו אחיזה אדירה בכל מה שאנחנו עושים. ואולי מספיק להיזכר מה היה דחוף לנו כל כך לעשות ברגע שיצאנו מסגרי הקורונה הראשונים. ללא ספק, זו הייתה שעתם היפה של הקוסמטיקאיות והספרים.
View this post on Instagram
זה לא כל כך פשוט להימנע מסיילים
לאחרונה התחיל מעין טרנד של חנויות יד שנייה שמתעדות אנשים פרטיים שבאים למכור להן תיקים. הסנריו חוזר על עצמו – מגיעים איש או אישה, מציגים לבעלת החנות תיק ממותג, והיא בוחנת אותו וקובעת שני דברים – האם הוא מקורי, ואם כן – כמה היא מוכנה לשלם עבורו.
מה שנראה כמו מיני סדרת ריאלטי (״אמיתי? לא אמיתי? 5,000 דולר או יותר?״), מספק גם כמה תובנות מרתקות על שוק היד שנייה, שצומח לממדים מבהילים.
אחת משאלות המפתח בתחום היא איזה מותג מצליח לשמור על ערך בשוק היד שנייה. זהו דיון שדומה לדיון על מכוניות או דירות. על פי כמה מקורות, יש מותגים בשוק היוקרה עם ביצועים גרועים יחסית בשוק היד השנייה (כלומר, אין להם ביקוש). ביניהם ניתן למנות את ורסצ׳ה, ברברי או פרואנזה סקולר. מנגד, יש את המבוקשים תמיד, לרבות הרמס, גויארד ולואי ויטון, שלא רק שקל למכור אותם, אלא במקרים רבים ערכם דווקא עולה.
מה הופך מותג למותג שהערך שלו לא נשחק גם בשוק היד השנייה? אם מוציאים מהדיון לרגע חפצים נדירים או בעלי הקשר תרבותי יוצא דופן (למשל – השמלה של סקרלט אוהרה מהסרט חלף עם הרוח), הרי שהתשובה פשוטה. המותגים ששומרים על ערך לאורך זמן הם מותגים שנמנעים באופן גורף או חלקי מהנחות משמעותיות.
וזה לא כל כך פשוט להימנע מסיילים. למעשה, זו אחת המלכודות הגדולות של תעשיית האופנה. כבר 30 שנים שמותגי יוקרה מגדילים קולקציות ומגבירים את קצב הדרופים (כלומר יותר פריטים חדשים לאורך השנה). זו אסטרטגיה שמאפשרת להם להישאר מעודכנים, אבל גם מאלצת אותם למכור בקצב מהיר בהרבה.
כדי לא להיתקע עם מלאים, רובם נדרשים לצאת להנחות לעיתים קרובות, מה שמרגיל את קהל הלקוחות שלהם לעולם לא לקנות במחיר מלא. לטווח הארוך זו אסטרטגיה הרסנית, ולרוב בתי האופנה קשה להשתקם ממנה ברגע שנכנסו אליה. ירידת הערך שלהם, שמומחשת היטב בשוק היד השנייה, היא עדות לכרסום האדיר במעמד שלהם עם הזמן.
איך מותגים נמנעים מהנחות? סביר להניח שהמשפט ״אל תשאלו שאלות, לא תשמעו שקרים״ נוסח על ידי מותגים שלא יורדים להנחות. כי לשאלה מה עושים עם כל המלאי שלא נמכר יש כמה תשובות. אחת מהן היא מוכרים במכיר רצפה לעובדים. אחרות הן אפלות בהרבה. אחרי הכל, צריך איכשהו להיפטר מהראיות.
View this post on Instagram
הטקסטים התפרסמו לראשונה בחשבון האינסטגרם של לירוי שופן
