הילה לביב: אני משוחחת עם רוחות רפאים כדי להבין את העולם

חגית: הי הילה, מה שלומך? את חובקת ספר אמנית ומשיקה אותו בסוף השבוע הקרוב בתערוכת בזק רבת משתתפים (הרשימה המרשימה בסוף הראיון) – ברכות

הילה: תודה! התרגשות גדולה

חגית: מאוד. זו עבודה של שנים שמתרכזת לנקודת סיום בזמן מאוד טעון. איך היה התהליך?

הילה: האמת שאני ונועה שורץ, המעצבת האגדית של הספר, חשבנו שלא נסיים לעבוד עליו לעולם. יש בתוכו את כל הבתים האבודים שלי – חומרים שאני עובדת איתם  מאז 2016, שהופיעו בתערוכות בישראל, גרמניה ושבדיה. השם ניתן לו לפני ה־7.10 והפך למצמרר אחרי.

התערוכה מנסה להיפתח למחשבות מההווה על בית ואובדן. משערת שאאבד עוד בתים. זו היתה עבודה מאד ממושכת, המון גרסאות שאיבדנו לאורך הדרך בשביל להרוויח את הגרסה הזו, בעבודה מאד מתואמת עם נועה. זה תהליך שמתחיל במקום מאוד אישי ומסיים בספר שיהיה נחלת הכלל, וזו תנועה מוזרה של שחרור

חגית: לא רק השם, אני מבינה שהעבודה כולה החלה קודם ל־7.10. ואיך השפיעה המציאות החדשה על היכולת לעבד את החומרים? הספר השתנה?

הילה: הכל השתנה ב־7.10, ואני כמובן. בעבודה שלי בסטודיו, וגם בספר הזה, אני עובדת עם חומרי ארכיון ומשוחחת עם רוחות רפאים כדי להבין את העולם, וכדי שחלקים שאני אוהבת בעולם, שאינם עוד, ישארו איתי. אחרי ה־7.10 סבתא שלי, המתה, היא הראשונה ששוחחתי איתה בדמיוני. חשבתי שאם כבר למישהו יהיה משהו רלוונטי לומר זו תהיה היא. החומרים שעבדתי איתם, כמו סבתא שלי, יודעים דברים שאני לא יודעת

חגית: נפגשנו לפני עשור (לפחות) בתערוכה נפלאה ועדינה שגם בה הייתה נוכחות רפאים משמעותית של סבתא שלך. זה היה בסדנאות האמנים בתל אביב ועסקת שם במלאכות ליום גשום. מאז – בכל התערוכות שלך – כחוט השני עובר הנושא של ביתיות, נוכחות מגוננת ורפאיות. הצילומים תמיד בשכבות שמסתירות ומצעפות זו את זו, תמיד יש משהו טקטילי ומשהו במגזרות – ספרי איך את עובדת ומה מוביל אותך לשם

הילה: נכון! נפגשנו פעם ראשונה ב־2016, בתערוכה שנקראה ״ספר ליום גשום״. התערוכה הזו מופיעה בספר בפרק שנקרא ״הבית במדבר״, זה הבית של סבתא שלי שהיה מלא בחפצים שהיו בשבילי כמו מפתחות או מעברים לעולמות אחרים. יש לי תפקיד, שהמצאתי לעצמי, ואולי התפקיד המציא אותי, להיות שומרת זכרונות, וגם מדריכת תיירים בעולם של אתמול.

שיטות העבודה שלי לקוחות מעולם מלאכת היד, ומתפקדות כמפתח או שחזור. העבודה תתחיל מאוביקט: דף מספר, רהיט או בית. אני מתעדת אותו ואז מתחילה לפרק אותו ולהרכיב אותו מחדש. אני בכנות מאמינה שאני יכולה לגלות משהו בדרך הזו

שיטות העבודה שלי לקוחות מעולם מלאכת היד, וגם הן בעצמן מתפקדות כמפתח או שחזור של עבודת יד שאנשים מבוגרים לא אמורים לעשות יותר. העבודה תתחיל מאוביקט קונקרטי: ספר, דף מספר, רהיט או בית. אני מתעדת אותו בכל מיני דרכים ואז מתחילה לפרק אותו ולהרכיב אותו מחדש, בדרך כלל מנייר. אני בכנות מאמינה שאני יכולה לגלות משהו בדרך הזו, כמו כירורגית מצד אחד, ומלאה בחדוות ההמצאה מהצד השני

חגית: וכך גם הספר אמנית שהוצאת – הוא גם תיעוד של תערוכות וגם משחק של חלונות ופתחים סודיים, מגזרות פופ־אפ, דפים מגדלים וסוגים שונים. כמה קשה היה ליצור אותו ובכמה עותקים הוא יוצא?

הילה: הספר יוצא במהדורה של 300 עותקים, בהוצאת אסיה. הפתחים הסודיים, כפי שקראת להם, נחתכים בתוך כל עותק, בסטודיו, באופן ידני, כך שכל עותק מעט שונה. במקור סימנו את הפתחים הסודיים כפרפורציה, אולם לקראת סוף העבודה, הבנתי שאני חייבת לפתוח פתח באופן פיזי, ואני מוכרחה להודות שאני נהנת לחתוך את הספרים. סבתא שלי היתה גוזרת ספרים ידועה.

בזכות החיתוך, מתגלה ספר זעיר בתוך הספר, שכשלעצמו כרוך בכריכה רחבה ממידותיו, שמציעה אפשרות שהיה פה פעם אולי עוד ספר – אולי הספר שהיה ואיננו. ההפקה נעשתה בע.ר. הדפסות, והיתה סופר מורכבת ומאתגרת. אני מודה לרועי שמש מע.ר. שלא התייאש מאיתנו באמצע. הספר מלווה בשני טקסטים של יערה שחורי ודנה שוופי

חגית: ולזה מתחברת תערוכה ליום אחד? למה ליום אחד בלבד?

הילה: זו מסורת שדנה יואלי ואני פיתחנו כשהיינו שכנות לסטודיו בבית רומנו. המסורת אומרת שההשקות הכי טובות, מנסיון, הן בסטודיו וכוללות תערוכת בזק. לעשות אמנות זו מלאכה מאוד בודדת אבל ספר־אמנית הוא מיוחד, כי הוא כולל שיתוף פעולה עם עוד אנשים. התערוכה מאפשרת לי להזמין אנשים מהקהילה שלי שאני מעריכה ואוהבת להשתתף.

הזמנתי אמניות ואמנים, קולגות שאני בקשר איתם, להגיב בדימוי, לרעיון של בתים אבודים. התערוכה בסטודיו וליום אחד מאפשרת לשמור את הממד המפתיע והרענן של שיחה עם אמניות ואמנים אחרים, ואני מאוד מודה להם על שיתוף הפעולה

חגית: הפרקים בספר מכונים על שם בתים שונים – לא תקופות ולא מקומות ברורים. מדובר בבתים ונקודות ציון אמיתיות?

הילה: הבתים אמיתיים לגמרי, וברובם ביקרתי. בחלק של הקרדיטים הוספתי את נקודות הציון בגוגל. חלק מהבתים יישארו כאן אחרי כולנו, חלקם נשרפו, וחלקם פשוט נעלמו. לכל בית יש סיפור אמיתי מרתק וגלגול חיים חדש כיצירת אמנות.

אחד מהבתים עם השם הפואטי ביותר – ״ארמון הסוסים״ – היה בית־משחק, עשוי מעגלת סוס שהוצאה משימוש, כי החלו לנסוע במכוניות. הוא ״נבנה״ עבור סבתא שלי בילדותה כדי להתאמן ב״איך להיות גדולה״. חלק מהמשחק היה לארח את משפחתה לקפה ועוגיות.

אגב, העוגיות נשרפו והטבחית הגניבה לה עוגיות אחרות. בסופו של דבר אפילו ארמון הסוסים לא היה יכול להכין את סבתא שלי, שנולדה בהמבורג בשנת 1922, לחיים בעולם שהתפרק לגמרי לנגד עיניה

מאז ה־7.10 העבודה כאמנית בסטודיו כמעט בלתי אפשרית, בזמן שהמציאות כל כך מחרידה ופולשת לי לתוך הגוף. חלק מהאימה הוא ההמשך הלא הגיוני של המלחמה וסיכול עסקאות חטופים על ידי ממשלה איומה

העבודה שלי כבר שנים עוסקת באובדן הבית ואיך ממשיכים מהאובדן. בתוך הדימויים שמרפררים לשלווה סקנדינבית כביכול, או בורגנות גרמנית, מסתתר תמיד האל־ביתי

חגית: איסוף החומרים היה בעיקר מתיעוד חומר קיים, דברים שהצגת בתערוכות שלך בשנים הללו, או שזו עבודה מקורית חדשה, שיצרת את חלקה ללא קשר?

הילה: בגלל שהמוח שלי חושב את הכל בהפשטה, בפירוק ובהרכבה – קצת כמו קולאז׳, יש תנועה של העבודות אחת לתוך השנייה תמיד. הספר לוקח תיעוד מתוך שבע תערוכות שיצרתי בשנים 2016-2024, ובנוסף את כל הארכיון של חפצי־הזיכרון, המחקר וההשראה שיש סביבן ומארגן את הכל מחדש בספר, שכך הופך בעצמו לקולאז׳ וליצירה חדשה. הספר חושף פעם ראשונה את הארכיון שנמצא מאחורי העבודות בצמידות לעבודות

חגית: הכל התערער ב־7.10 ואת פעילה באופן מאוד טוטאלי במחאה ובתמיכה במשפחות החטופים – איך זה משתלב עם הטון השקט, השלווה הסקנדינבית והתימה הביתית של הספר? פיצול אישיות?

הילה: זה לא פיצול אישיות, זה דיסוננס שבתוכו כולנו מתנהלות. מצד אחד האימה המשתקת של המציאות, ומולה הפעולה הדחופה של המחאה מתוך סולידריות, עצב וזעם.

כאמור העבודה על הספר התחילה לפני ה־7.10, מאז ועד היום העבודה כאמנית בסטודיו כמעט בלתי אפשרית מבחינתי. התנועה של הסובלימציה והפואטיקה, לא הייתה זמינה לי בכלל, בזמן שהמציאות כל כך מחרידה ופולשת לי לתוך הגוף. כמעט הצטערתי שאין לי עיסוק יותר מועיל. חלק מהאימה הוא ההמשך הלא הגיוני של המלחמה וסיכול עסקאות חטופים על ידי ממשלה איומה. למזלי בתוך הדיסוננס יש גם דדליין של מפעל הפיס לסיים את הספר.

העבודה שלי כבר שנים עוסקת באובדן הבית, במה נשאר מהבית האבוד, ואיך ממשיכים מהאובדן, שזה דווקא פרקטי יחסית. אז בתוך הדימויים שמרפררים לשלווה סקנדינבית כביכול, או בורגנות גרמנית, מסתתר תמיד האל־ביתי

חגית: מכל הבתים – את רואה את הבית שלך כאן? את אופטימית ומצפה לשינוי?

הילה: נולדתי בישראל, חייתי פה כל חיי ואני מדמיינת וחולמת בעברית. זה הבית שלי ואני מקווה לא לאבד אותו. זה המקום הכי רלוונטי עבורי וזה לא אומר שאני מרוצה מכל מה שקורה פה, בלשון המעטה. אני מנסה להיות אופטימית וראליסטית וכמובן אקטיביסטית, ומאז ה־7.10 ביתר שאת

חגית: מה יקרה בסוף השבוע בסטודיו?

הילה: נשיק את הספר במסגרת תערוכת בזק: התערוכה HOMES בהשתתפות כ־35 אמניות ואמנים מדהימות.ם תתקיים ליום אחד, לצד ההשקה של הספר, בסטודיו שלי בדוד חכמי 18, קומה 3, תל אביב, ביום שבת 7.6 בשעות 11-14!

---

HOMES
תערוכה קבוצתית ליום אחד
סטודיו הילה לביב, דוד חכמי 18, קומה 3, תל אביב, ביום שבת 7.6 בשעות 11-14
הכניסה חופשית
משתתפים: עילית אזולאי, אורן אליאב, מור ארקדיר, סוזה באוור, אורן בן-מורה, מיכל בראור, עידו בראל, ציבי גבע, לנה גומון, שירה גלזרמן, יאיר גרבוז, שירז גרינבאום, הילי גרינפלד, נוי ותמיר, מאיה זהבי, קרן זלץ, גליה חי, נחום טבת, אביגיל טלמור, דנה יואלי, שי יחזקאלי, אתי יעקובי-ליליאור, אביטל כנעני, דנה לב לבנת, יאיר מיוחס, הדס סט, תומר ספיר, עינת עריף גלנטי, גליה פסטרנק, תמר קרוון, אלעד רוזן, דנה שוופי, נועה שורץ, יערה שחורי, מרב שין בן אלון