נועה בן נון מלמד: להפוך את האין מריק למלא

ענבל: הי נועה, אני שמחה שאנחנו משוחחות. מה שלומך?

נועה: הי ענבל, גם אני שמחה. שלומי? שאלה שקשה לענות עליה היום בקיצור בלי לצאת ידי חובה. לא נעסוק במה צריך לעשות כשחיים במדינה שתוקפת את אזרחיה, חטופיה, ועושה פשעי מלחמה. אפשר להגיד ברוח התערוכה שלי שאני חיה על קרחון דק. יפה, אבל קר מאוד בתחת והנוף מקפיא

ענבל: המציאות שלנו מורכבת, בלשון המעטה, ובכל זאת הנה אנחנו חושבות על אמנות. וכבר חיברת אותנו ישר לתערוכה שלך, אז ספרי עליה

נועה: קוראים לה ״בארדו לנד״ והיא צולמה במהלך שנתיים, בשלושה מקומות שונים: ברצועות חוף קטנה בטנריף, בחופי איסלנד, ובמוזיאון הגאולוגי ברמת השרון

ענבל: ואת מציגה אותה בגלריה העירונית ברמת השרון

נועה: כן, האוצרת רחל ששפורטה פנתה אליי לשמחתי. אני מציגה במקביל לתערוכות יחיד של רן סלוין, נעה רז מלמד ואליה בלוך

ענבל: איך נולדה התערוכה?

נועה: בחורף 2022 דחק בי הצורך לצאת לצלם נופים, שיתנו מענה לחיפוש שלי אחרי מקום שממשיך באיזה אופן את העולם שיצרתי בתערוכה ״אטלנטיס״ (במשכן לאמנות עין חרוד, אצר יניב שפירא). נופים שמעלים על הדעת יקום קמאי, שנטרף בים או עבר אירוע קטסטרופלי ונותר ללא ממד אנושי. בארץ תרתי אחרי מקומות כאלו ומצאתי אותם במשורה

ענבל: איפה התחלת?

נועה: טנריף הייתה התחנה הראשונה שלי

ענבל: מה הביא אותך לטנריף דווקא? חשבתי עליו יותר כאתר נופש מכעל מקום קמאי

נועה: המקום שהגעתי אליו היה רצועה חוף קטנה וכמעט לא מתויירת. מצאתי אותה כשראיתי צוקים שחורים ברקע של תמונת פרופיל של צלם ישראלי שאני עוקבת אחריו בפייסבוק – עוזי ורון, שחי בהלנסקי. כתבתי לו והוא בנדיבותו מיד דיבר איתי ונתן לי הנחיות מדויקות: לוס גיגנטס בטנריף. הוא אפילו המליץ על המלון, החדר והמסעדה.

תוך זמן קצר הייתי שם. נסעתי לבדי. במשך עשרה ימים טיפסתי על סלעים מחודדים בחוף שחלקים ממנו נראים כמו עיר עתיקה שרופה שגלי הים מתנפצים עליה. צילמתי והתרחצתי בבריכות שנוצרו בין הצוקים. ידעתי כבר אז שהתצלומים, ברובם, ישמשו אותי כחומר גלם שאפרק ואבנה ממנו את הנוף מחדש.

שלוש מתוך העבודות האלה תלויות בתערוכה, הן סובבות את הבאר ומורכבות כל אחת ממספר תצלומים. קראתי להן ביני לביני ״מגזרות נוף״. רציתי לבנות פנטזיה שלא מסתירה את הבדיה, הקצוות הגזורים, ואת שכבות הנופים המחוברים. הם נמצאים על רקע שחור, תהום הנשייה. כך אני מדמה את סופו של העולם כבר מגיל צעיר. ההכרה בכך שהיקום כולו נמצא על זמן שאול והוא יסתיים יחד עם חיי הקצובים מראש – נחווית בעיני כמו עמידה על סיפו של חור שחור

במשך עשרה ימים טיפסתי על סלעים מחודדים בחוף שחלקים ממנו נראים כמו עיר עתיקה שרופה שגלי הים מתנפצים עליה. ידעתי כבר אז שהתצלומים, ברובם, ישמשו אותי כחומר גלם שאותו אפרק, ואבנה ממנו את הנוף מחדש

ענבל: התמונות מאוד קודרות אבל בעלות יופי מפתה. ונדמה שתמיד יש בהן גם נקודת אור

נועה: נכון, זה גילוי שהבנתי אותו בשלב יותר מאוחר כשצילמתי באיסלנד – שאני לא מתעסקת רק בעולם מלנכולי של סוף, אלא במה שקראתי לו בסופו של דבר ״בארדו לנד״

ענבל: עוד מעט נחזור לבארדו לנד… מה מצאת באיסלנד?

נועה: כשהגעתי לאיסלנד בקיץ 2023 חשבתי שאני ממשיכה את המהלך שעשיתי בטנריף. המתינה לי תכנית לשבועיים, ג׳יפ ומלונות שברובם שהיתי יומיים או שלושה. אבל מיד הבנתי שאני בסיפור אחר. לא עוד לפרק את הנוף במטרה לבנות אותו מחדש, אלא לדייק את הפריים; לא עוד הפלטה הצבעונית של ים וסלעים, אלא מה שבין השחור ללבן; ולא עוד העיסוק שמלווה אותי בידיעת הסוף, אלא דווקא עיסוק במצבי הביניים, האפורים.

כתבתי על כך בערב באחד המלונות הסטנדרטיים והנוחים של איסלנד: ״האפור ‏לא נוסק אל האור, לא נבלע בתוך החשכה, הוא השכחה, נסוג מהזמן, הוא מה שנותר״. צילמתי בשולי האתרים המוכרים ובחרתי דרכים צדדיות, אגמים קטנים שקרחונים צפים בהם, ולעיתים ירדתי למישורים של חול בזלתי שחור, חסרי סימני דרך, תמיד עם הפנים לים או ממש מתוכו

הזמן מאבד את המשמעות

ענבל: הים הוא נושא חזור בעבודות שלך, אבל נראה שהפעם ניגשת אליו קצת אחרת. הוא הופך לאופק חסר אפיון בהרבה מהדימויים

נועה: ‏הים מלווה אותי כמעט בכל העבודות שלי לאורך השנים. גם כדימוי מטאפורי אבל גם כמקום שמפעיל אותי. נדמה לי שתמיד אני מצלמת את פני הים ואת האופק שלו בצורה כזו או אחרת, ומשאירה את המצולות שלו נסתרות. חוסר האפיון שאת מדברת עליו הוא מרכיב עקרוני בעבודות שלי בכלל – קשה ליחס להן מקום קונקרטי. הן נשארות כסוג של אל־מקום

ענבל: בכלל, נראה שיש משהו מדיטטיבי בעבודות, ואני מבינה שגם בתהליך העבודה שלך יש. את נוסעת לבד, מצלמת לבד במקומות מבודדים, שוהה עם הנוף

נועה: נכון, אני מצלמת תמיד לבדי, ומחפשת את המקומות שבהם יש לי תחושה של שקט מוחלט, בהיעדר ממד אנושי. תחושה של התאיינות – אבל מלאה. במהלך הצילומים כשמצאתי את עצמי לבדי מול האין/יש הזה, בתוך הנופים הקמאיים, הריקים מסימני חיים – רק אני, הנוף, קולות הרוח והים – הרגשתי התרוממות נפש, היקסמות. אני מרוכזת מאוד, והזמן מאבד את המשמעות

ענבל: מעניין, כי בתוך אותה חוויה אפשר היה לחוש גם בדידות, ואולי חרדה מפני ההליכה לאיבוד בתוך הריקנות

נועה: עם זה התחלתי, עם המחשבה שאני עוסקת בטראומות ובחרדת הסוף. זה משהו שמלווה אותי מילדות, אבל גילתי שמה שבאמת קורה לי במקומות האלו הוא פשוט אושר! המקום הזה שיש בו את הדחף לאין מתמלא בתחושה מאוד חיה. אבל אני יכולה לראות את האלמנטים המצמיתים שיש בעבודות

ענבל: בעבודות קודמות עסקת לא מעט באביך, שהיה קברניט ספינה והיה בים רוב ילדותך, והגעגועים שלו באו לידי ביטוי בגלויות ששלח לך. אולי במקומות האלה את מתחברת אליו מחדש? זה נשמע מקום בטוח ושלם עבורך

נועה: אבא שלי היה מפקד חיל הים וגיבור מפורסם, והעיסוק בביוגרפיה שלי ובעדויות שנשארו היה תמיד מעמדה מורכבת וספקנית, שנגעה דווקא לתחושה שהזיכרון הפרטי לא מתיישב עם המיתוסים. לא היה לו מקום בתרבות ההרואית שגדלתי בתוכה. זה היה רחוק מתחושת ביטחון. אבל זה נכון שהים תמיד היה שם, לטוב ולרע

ענבל: אולי מה שאני מנסה לומר, ויכול להיות שהלכתי רחוק, הוא שבים יש התגלמות של דמות אב, לא בהכרח כמו שאביך היה, אלא כמו שהיה צריך להיות?

נועה: אני צריכה לחשוב על זה. הים בשבילי הוא יופי אינסופי ורבגוני, משתנה כל הזמן ובאותו הזמן הוא מפחיד, מסוכן ומאיים. אולי המורכבות הזו מייצגת באופן מסוים את יחסי האהבה־אכזבה שהיו לי עם אבי. ברור שהחוויות של סביבת ילדותי בחיפה, בבסיס חיל הים בעתלית ואחר כך בקיבוץ מעגן מיכאל, משמעותיות ליצירה שלי

ידיעת הסוף היא חווית ילדות מוקדמת. אני זוכרת את עצמי משותקת מפחד מההבנה שהעולם קצוב לשנות חיי, ובסופו אין כלום. אולי דווקא בגלל שהאופק מתחיל להתקרב אליי, אני מסדרת לעצמי את ההיעדר כמקום כל כך יפה

ענבל: אז היו לנו שתי תחנות, בטנריף ובאיסלנד, שבהן צילמת נופים בחוץ. איך כל זה משתלב עם המוזיאון הגיאולוגי?

נועה: בסוף 2023 הזמינו אותי רחל ששפורטה (המנהלת והאוצרת של המוזיאון הגאולוגי ברמת השרון) ורונית צור, להשתתף בתערוכה שהן אצרו במוזיאון בשם ״אמת קלופה״. בתוך ויטרינות העץ של המוזיאון נגלו לי שוב הגבישים, האבנים והמינרלים, ונחוו לי במפגש המחודש איתם כמו נופי טבע מיניאטוריים שנוצרו במשך שנים רבות. למה לחצות את העולם כשהנופים הקדמוניים האלה נמצאים כאן ממש מולי?

בקשתי לצלם שם התקבלה בנדיבות רבה. התנחלתי במוזיאון עם סטודיו נייד קטן, וצילמתי על רקע לבן. אחר כך במחשב הפכתי את התצלומים לנופים מסומנים סימבוליים בלבד, שלא מנסים לבנות אשליה של מקום. יצרתי אותם בפורמט ריבועי או מאורך לגובה

ענבל: בניגוד לפורמט נוף שהוא לרוב לרוחב, למה?

נועה: כי זה רק מדמה נוף. באופן סימבולי ומסומן. חוץ מזה יש הרבה צילומי נוף שנעשו בפורמט ריבועי או מאורך במצלמות בעלות פורמט בינוני או גדול

ענבל: באיזו מצלמה את מצלמת?

נועה: אני מצלמת במצלמה אחת (סוני דיגיטלית) עם עדשת זום אחת. אבל על כל אחד מהמקומות עבדתי בפרוצדורה שונה. בטנריף תצלומי הצבע מוצגים על טפטים גדולי ממדים, התצלומים מאיסלנד הם בשחור לבן וממוסגרים בתוך פספרטו כדי לתת להם חזות תיעודית מסורתית, ובתצלומים מהמוזיאון הגאולוגי הצבע חזר במלא עוזו והם קבלו מסגור ופורמט שונה.

בשלב זה היו לי שלושה גופי עבודה שכל אחד מהם צולם במקום אחר, עובד בטכניקה אחרת והיה בגודל, באופן תצוגה ובנראות שונה. ואז עלה על דעתי לערבב אותם אלו באלו. הכנסתי את הגבישים המיניאטוריים לנופי איסלנד האפורים, ניתקתי סלעים מתוך הנופים של טנריף ובניתי להם נופים מסומנים מבוימים חדשים שמדמים את הפרוצדורה שעשיתי עם צילומי הגבישים מהמוזיאון.

המניפולציות והבלבול בין הסדרות שמטשטש את התפיסה של קנה המידה והגודל הם לא מטרה עקרונית, אלא כזה שמאפשר לי להרחיב את גבולות הבארדו ולעשות בו כרצוני

ענבל:  הערבוב מאוד מעניין, ויוצר הזרה וסקרנות. אנחנו כבר לא בטוחים מה הוא מה, וחוזרים שוב ושוב לדימוי כדי לפענח אותו. ספרי על הבארדו – מהו ומהם הגבולות שלו?

נועה: בארדו לנד הוא מושג שלקוח מתוך הבודהיזם ומתאר את השלב שבין המוות ללידה מחדש. אבל בשבילי הוא מתאר מצב ביניים, בין הכמיהה לחיים לדחף ההתאיינות, לחוויית הריק.

בראשיתו של התהליך על העבודה הזו, השיח שלי עם עצמי, כאמור, היה ממוקד יותר במחשבות על ידיעת הסוף. עיסוק שמתנחל בצורה זו או אחרת כמעט בכל עבודתי. אבל במעלה הדרך ארץ הבארדו נפתחה והתרחבה. האין הפך ממקום ריק למקום של יש. האין איננו כלום, הוא נושא את מטען העבר ומכיל את ההבטחה לעתיד. אני רוצה לחשוב שהוא מרחב פנימי חסר גבולות

ענבל: ידיעת הסוף קשורה עבורך לגיל?

נועה: ידיעת הסוף היא חווית ילדות מוקדמת. אני זוכרת את עצמי משותקת מפחד מההבנה שהעולם קצוב לשנות חיי, ובסופו אין כלום. אולי דווקא בגלל שהאופק מתחיל להתקרב אליי, אני מסדרת לעצמי את ההיעדר כמקום כל כך יפה

ענבל: קצת לפני שניפרד, ספרי קצת על הדרך שלך בעולם האמנות?

נועה: וואו, זו דרך ארוכה. אני יוצרת ומציגה מראשית שנות ה־90. הצגתי בתערוכות רבות בגלריות ובמוזיאונים, הוצאתי שני ספרים: ״חצי מגה זיכרונות״ ו״אטלנטיס״, ועבודות שלי נמצאות באוספים מוזיאליים ופרטיים. המדיום שלי מבוסס תמיד על צילום, אבל בניגוד לאופיו המהותי של הצילום אני לא מפנה את המבט החוצה אל המציאות – אלא משתמשת במציאות כחומר גלם.

כמעט כל עבודה שלי נעשתה בתהליכים ובטכניקות שונות, ולפעמים משילוב סוגי מדיה שונים. במהלך 35 שנים גם לימדתי הרבה וגידלתי את שני בניי, אבל הצלחתי לשלב בכל זאת עשייה אמנותית קבועה ומתמשכת. מאז שיצאתי לפנסיה אני יכולה ליצור כאוות נפשי וזה גורם לי להרבה עניין אושר

ענבל: כולנו צריכים קצת פנסיה 😊 לאן את ממשיכה מכאן? יש כבר משהו חדש בסטודיו?

נועה: יש משהו חדש, כבר בשלב די מתקדם. אני מתעלקת על דימוי ומפענחת את סוג ״הטיפול״ בו. הטכניקה היא בעיקר שקיפויות, קיפולים, שכפולים, והמצאות שלא תמיד אני יכולה לחזור עליהן. הצילומים הם עדיין צילומי נוף ממקומות תלושים. הפעם אני מתחילה ממילה שמתארת מצב נפשי שמנחה אותי לפעולה: כמו: נמסכת, מתפוגגת, מתכנסת, ועוד ועוד…

---

נועה בן נון מלמד | בארדו לנד
אוצרת: רחל ששפורטה
הגלריה העירונית לאמנות עכשווית, שדרות ויצמן 20, רמת השרון
נעילה: 30.9