גם כשטונה צועק הפתרון שלו הוא אהבה: פשוטה, לא מתנצלת, מרפאת

טונה, הראפר והאיש שמילים אצלו הן מרכיבים של ארוחת בוקר מנצחת של אלופים, השיק לפני כמה שבועות פצצה אטומית. לא סינגל, לא אלבום: שני אלבומים ושני עולמות שונים בתכלית שמשמשים יחד כיצירה אחת שלמה, מרגשת ובועטת. וואלה, אולי הדבר הכי טוב שיצא מהכאבים של איתי זבולון: גם כגבר בן 40, וגם כישראלי שהמציאות פה לא מפסיקה לשרוט לו ת׳נשמה.

״ראפ מטורף״ ו״רובים ותלתלים״ הונחתו עלינו לטובה באותו יום ומאז הם לא ירדו מהפלייליסטים, מהמחשבות ובעיקר מהלב. כי טונה כבר מזמן הפך לאמן שמתרגם את המורכבות הישראלית הדפוקה דרך ביטים, חרוזים, וטונות של רגש חשוף.

רובים ותלתלים: על גבריות פגומה ומדינה שסועה

האלבום הראשון שטונה הנחית עלינו בלי שום אזהרה מוקדמת הוא בכלל לא אלבום; הוא מהלומה מוזיקלית מדויקת לאווירת שישי של פעם. כזה שמתנגן רגע לפני הדלקת הנרות, כשבדיוק מעבירים את הספונג׳ה בין הסלון למטבח. ״רובים ותלתלים״ לא משאיר הרבה מקום לפרשנות כבר מהקאבר המאוייר לעילא שעיצב חן מכבי, דרך הפונטים שנראים כאילו נשלפו מקלטת וידאו מספריית ״ענק הווידאו״. זה אלבום שהוא מנהרת זמן קומפקטית – מפוצצת בסאונד.

אבל יותר מהכל ״רובים ותלתלים״ הוא יצירה שמצליחה, עם טונות של כישרון, לייצג את הדור שלנו – דור המילניאלז, הדור העייף רגשית והמיואש מהמציאות המחורבנת שהוא חי בה. מציאות של שבר חברתי, של מדינה מקוטבת, של תחושת אפסיות. וטונה, איכשהו, מצליח לשזור את כל זה לתוך שירים שמרגישים כמו חיבוק של חבר טוב.

כבר בשיר ״קשה בכדור הארץ״ שפותח את האלבום, הצבע המוזיקלי שלו מתפוצץ: חד, אישי, ובלתי ניתן לחיקוי.

ממי תני לי יד כי אני לא רוצה/ להישאר לבד לבד בעולם כזה/ קשה בכדור הארץ

״קשה בכדור הארץ״ הוא בלדה אורבנית ואותנטית שמצליחה לזקק את תחושת השחיקה של הדור שלנו. דור הביניים – זה שצריך להיות הכל מהכל: מצליח, רגיש, מעודכן, מעורב, נאהב. זה שצריך להתגייס, לשלם חשבונות, לעבוד מתשע עד חמש, ולהגיע לסוף היום עם הלשון בחוץ. אה, וכל זה תוך כדי מלחמה.

שוחק? ברור. וטונה? הוא צועק כוסאמק. לא בשביל הפוזה, אלא כדי לפרק את הכאב, את התחושה שאנחנו נראים בסדר מבחוץ, אבל מתפרקים מבפנים. והפתרון היחיד שהוא מציע? אהבה. פשוטה, לא מתנצלת, שמרפאת.

ב״היה מדבר״ טונה כבר צולל עמוק לרזולוציות אישיות, רכות, מרגשות. אם אבנר גדסי היה בין הראשונים שפרצו את גבולות הרגש הגברי עם ״הגברים בוכים בלילה״, טונה ממשיך את הקו הזה עם פואטיקה של דור אחר. דור שלא מתבייש להיות רך מבחוץ וגם מרשמלו מבפנים. גם כשהוא עטוף בשריון – הלב בפנים בוער. והוא לא מתנצל על זה לשנייה.

בכיתי כמו האנדלוסית / בכיתי, שיגידו איזה פוסי / סוף סוף / סוף סוף אני מספיק גבר כדי לבכות כמו כוסית

מונולוג רגשי בלי פילטרים. שיר שמנפץ את מה שחשבנו שגבר צריך להיות. טונה לא מתבייש לצעוק בקול: כן, הגבר החדש יכול לבכות. כמו כוסית, כמו אישה, כמו נקבה – תבחרו אתם את הסטריאוטיפ.

ואז מגיע ״קשר בתקצורת״. פה טונה כבר מרים את הראש (מעל המים, סטגדיש!) ומביט החוצה. זה שיר מחאה, לא מתחכם. הוא מדבר דוגרי על המצב המדיני, החברתי, הפסיכי שאנחנו תקועים בו. והוא לא לבד. טונה מנחית פה תותח כבד בדמותו של חיים משה הענק (נחזור אליו בהמשך), עם פזמון שמכוון בדיוק ללב – וגם לבטן.

מרוב כלים שבתזמורת/ לא נשמעת מנגינה/ קשר בתקצורת/ ולא נשמעת אף מילה/ אם נדע לצאת מהמלכודת/ אולי הרווחנו מדינה/ קשר בתקצורת/ ולא נשמעת אף מילה

החברה הישראלית משוסעת יותר מתמיד. הפוליטיקאים? לא בדיוק דוגמה ומופת לשום ערך. החבר הכי טוב הפך לאויב, וכל מי שהוא מהצד השני של המפה הפוליטית נחשב בוגד. ובזמן ששירי מחאה נעלמו לנו מהרדאר התרבותי כבר יותר מדי זמן, טונה שם זין על הכול – ומדבר דוגרי. בלי מסכות, בלי פילטרים בלי פחד.

״קשר בתקצורת״ הוא בדיוק זה. שיר מחאה. אבל לא כזה שבועט. הוא לא שיר שמטיח אשמה, אלא יותר קינה על מה שהיינו יכולים להיות. והשילוב עם חיים משה הוא הרבה מעבר לגימיק. זו הצהרה. טונה מצדיע פה לדור אחר, לסאונד אחר, לעצב של פעם – ומחבר את הכול לדרעק של הכאן והעכשיו. והוא מחבר ומזכיר לנו, שאם נשתוק לרגע ונקשיב, אולי עוד אפשר להציל משהו מהמדינה הזו.

מחיים משה לחיים משה. ״אהבת אותי״ הוא הדוגמה האולטימטיבית לכישרון הלא נורמלי של טונה. קודם כל, יש פה שיתוף פעולה עם רביד פלוטניק, שותפו לפשע בקצירת הצלחות. הם כבר חרכו יחד במות, כבשו את הלייב פארק, והכימיה ביניהם תמיד מרגישה כמו שיחת סחבקים שמתחרזת.

אבל גולת הכותרת כאן היא סימפול מבריק – לא פחות – של ״היא לא יודעת״ של חיים משה. וזה לא סתם סימפול, זה שילוב בין עולמות: בין המלנכוליה המזרחית של פעם, לרגש הבלתי מתנצל של הדור הזה.

השיר נפתח בגיטרה היפהפייה של בן מוש, מעבר תופים מהדהד – ובום, קפצנו ל־2025. הסאונד מזרחי, נוגע, חם, מעורבב בדיבור הכי עדכני שיש. מילים חותכות, אהבה נכזבת, ושני ראפרים מהחלל.

אהבת אותי עזבת אותי/ מצאת אחר וגם אני/ הכל נשכח רומן זמני/ וטוב שכך/ מצד שני השמש לא זורחת מעליי

אחת ההברקות של האלבום היא השיר ״ממי את יודעת איך״ בשיתוף פעולה עם סימה נון. השיר הזה הוא ביקורת פמיניסטית נוקבת על הדינמיקה המודרנית בין גברים ונשים, ומציע מבט אחר ו״אלים״, שלא תמיד מקבל מקום בז׳אנר ההיפ הופ המקומי. 

שים ת׳כסף איפה שהפה/ או שתיתן את המזוודה לסימה/ עשה בשכל אל תבחן אישה טובה/ אם תקשיבי היא תלמד אותך על אהבה/ או שתכבד אותה או סאלאמת/ אל תתעסק עם אמא אדמה

החיבור הזה מדגיש את היכולת של טונה לא רק לשלב סגנונות, אלא גם עולמות. ובתקופה שפמיניזם וכוח נשי נחשבים למילים גסות במיוחד, זה דבר יוצא דופן.

״רובים ותלתלים״ הוא אלבום היפ הופ ישראלי נדיר באיכותו, שמדבר במקביל על חלומות, רגשות וכאב גברי גולמי. עם סימפולים פגזיים (כולל מחוות קולנועיות ל״אבא גנוב״ ועוד אחת לשימי תבורי), שיתופי פעולה מבריקים, וטקסטים שמרגישים כמו מכתבים מהלב של הדור הנוכחי – האלבום הזה ממצב את טונה במקום שבו הוא כבר לא צריך להוכיח כלום. הוא פשוט שם, חד, עמוק ונוגע.

ראפ מטורף: עדכני יותר, בועט יותר

״רובים ותלתלים״ ו״ראפ מטורף״ הם שני צדדים של אותו מטבע. הראשון הוא יומן רגשי אינטימי ונוסטלגי. השני, כתב אישום חד, רעשני ומודע לעצמו. באחד טונה מתמסר לרגש, לעבר, למבנים מוזיקליים של פעם; בשני הוא משחרר כל רסן אפשרי, משחק עם הביטים ומראה שגם כשהוא באוויר ועף על עצמו, הוא משאיר את הרגליים חזק על האדמה.

לבחור את הטוב מבין שני אלבומים שיצאו באותו יום זו משימה לא קלה עד מטומטמת. ובכל זאת, קשה להתעלם מהעובדה ש״ראפ מטורף״, למרות הסאונד העדכני וההפקה המלוטשת, קצת מדשדש מאחורי ״רובים ותלתלים״.

אולי זו לא בעיה באלבום. אולי זו בעיה אצלי, כי אני טיפוס שחי על נוסטלגיה. אבל גם עם ההסתייגות הזאת, אין מצב לוותר על ״ראפ מטורף״. דווקא בגלל הדיסוננס והשוני הבולט בין השניים.

כמו עם ״רובים ותלתלים״, גם כאן טונה מתחיל בטונים רגועים. ״אמן אמן אמן״ מרגיש כמעט כמו תפילה לחיים, לשפיות, למשהו שאפשר להיאחז בו. אבל זו רק הפתיחה. כי לאט לאט, הביט מתהדק והקצב מתחיל לבעבע.

והיד מעצמה היא כותבת טקסט/ וזה מתפשט כמו סרט סקס/ לא ידעתי שיש עוד לאן לעלות/ עכשיו זה מעבר לאוורסט/ אני עוד צריך לעכל את זה/ שמפה זה רק משחקי הכס

עם ״ציוד כבד״ טונה כבר לוחץ חזק יותר על הגז ומציג את עצמו כנושא הבשורה של הז׳אנר – חד, מדויק ונטול חארטות ופילטרים. אל תבואו לפה עם השירים המיושנים שלכם, הוא אומר.הוא כאן עם הציוד הכבד, עם הביט והאולר של מילים חדות, שאותו הוא לא מהסס לשלוף.

אני באתי עם ציוד כבד/ שיט חזק להגביר בוולוו/ זה לאלה שאיתי בלב/ אלה שמקעקעים ת׳לוגו/ לא קהל שקופץ על טרנד/ כן קהל שקופץ בפוגו

קפיצה זריזה ל״ראפ מטורף״, שיר הנושא של האלבום, שבו טונה ופלוטניק שוב חוברים יחד ושוב מראים למה הם שילוב מנצח. פה טונה כבר משחרר את הרסן לגמרי. מעיף את הבלמים, מוריד את היד מההאנדברקס, ורץ על ביטחון עצמי באגו טריפ משוגע.

זה פיצוץ מרוכז של כישרון שמודע לעצמו, הומור שחור, גאונות ולכלוך. בואו, לטונה כבר אין צורך להוכיח כלום לאף אחד. אז הוא פשוט מוריד כל חסם אפשרי, יורה שורות, ועף על עצמו. וזה עובד. כי ״ראפ מטורף״ הוא אחלה שיר. לא בגלל שהוא מבריק טכנית, אלא בגלל שהוא פשוט לא מתנצל על קיומו.

״תחת אש״, שמגיע מיד אחרי, הוא בסדר גמור. סוג של כדור הרגעה קטן. שיר שמוריד קצת את הדופק. אבל אז מגיע ״וויו וויו״ ושם זה כבר סיפור אחר לגמרי. טונה חוזר כאן למחאה בועטת שקשה להתעלם ממנה ובעיקר קשה לנתק אותה מהתקופה שאנחנו חיים בה עכשיו.

זה לא שיר. זו כאפה שמתלבשת על העצבים החשופים של המדינה הזאת.

תפוס מקום זוהי דמוקרטיה/ השואו מספר אחת בגלקסיה/ אם כואב לך אז בשקט! /או שתקבל וואחד ראסיה/ אנשים שלא אומרים אמת/ מעדיפים שלא תתנגד/ אז מציירים אותך כבוגד

באופן כללי, ובהשוואה המתבקשת ל״רובים ותלתלים״, ״ראפ מטורף״ מרגיש כמו אלבום הרבה יותר טכני. הרגש אמנם קיים, אבל הוא חסום יותר. הסאונד מכני, אלקטרוני, ממוחשב – וזה קצת מנטרל את התחושה האנושית ושם גבול בלתי נראה בין האוזן ליצירה.

זה עדיין אלבום טוב מאוד ומומלץ להאזנה, אבל דווקא המקום שבו הוא מבריק טכנית, הוא גם החיסרון שלו. יש תחכום, יש פאנצ׳ים, יש הפקה בת זונה – אבל האוזן נמשכת שוב ושוב ל״רובים ותלתלים״, שמצליח לחבר עבר, הווה ועתיד עם סאונד מזרחי, אהוב, כמעט גולמי. לא מושלם, אבל מהוקצע. אותנטי. מלא בלב.

וואחד לב. וואחד טונה.