פנינים נפלאות בפסטיבל סרטי האמנים של ארטפורט ומוזיאון ישראל

פסטיבל סרטי האמנים שייערך השבוע – שיתוף פעולה בין ארטפורט בתל אביב ומוזיאון ישראל בירושלים – הוא המהדורה השלישית של הפסטיבל הנהדר הזה, באוצרות של גלעד רייך. והשנה הוא עשיר במיוחד, וכולל הקרנות של עבודות נהדרות בשני החללים (ההקרנות בירושלים יערכו בחלל היפהפה של בית טיכו), שיחות עם אמנים, אירועים מיוחדים (לדוגמה ערב הקרנות של אוצרות וידאו נדירים בליווי מוזיקה חיה), ועוד.

בין העבודות שיוקרנו שם יש עבודות יפהפיות, יש כאלו מטרידות (וכמובן שיש גם וגם), חלקן עוסקות באופנים שונים במקום הזה או בזמן הזה, והפסטיבל כולו מאפשר התבוננות ובחינה מעניינת גם של הז׳אנר עצמו. אי אפשר כמובן לכתוב את הכל אבל מומלץ לראות כמה שיותר. הנה רק כמה מהדברים שלא כדאי להחמיץ. 

תופים ומחולות • אנה וויילד וניר שאולוף

שירה, אסון, פרופגנדה – ומה קורה כשכולן מתנגנות יחד

באחד הערבים באוקטובר בשנה שעברה, על הגג של בית ליבלינג, עמדו שני אמנים ושרו. אני לא יודעת אם מדויק להגדיר את זה שירה, אבל מה שהם עשו שם בפרפורמנס ההוא לא הרפה ממני לאורך ימים אחרי האירוע. הטקסט היה פשוט: The more propaganda there is in my country the less there is of other things.

משפט פשוט, כמעט פשטני, אבל הם הרהיבו לעשות בו. אנה וויילד וניר שאולוף שרו אותו שוב ושוב, והמקצב של השירה שלהם, התואם המושלם ביניהם, הפשטות של האירוע, הכל היה מהפנט. לאט לאט הם החסירו מילים מהטקסט אבל באיזה אופן מופלא אותן מילים עצמן המשיכו לנכוח בחלל. ברגע מזהיר בביצוע המדויק הזה המילים ומה שהן מסמנות לא רק היו לאחד, אלא כמעט התחלפו בתפקידים.

המופע הפרפורמטיבי החי הזה הוא גם חלק מ״תופים ומחולות״, עבודת וידאו דו ערוצית של ווילד ושאולוף שהוצגה במסגרת ביתן המרכז לאמנות דיגיטלית בביאנלה ה־15 בגוונגג׳ו, בדרום קוריאה, ולאחרונה גם במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון. זו אחת העבודות המהפנטות בפסטיבל שאני רוצה לראות שוב ושוב. 

יש בה כל כך הרבה שכבות, חיבורים, ודימויים שנקשרים ונפרמים, שכמעט אי אפשר להעביר אותה למילים. המבנה לכאורה פשוט. שני מסכים, על האחד מוקרנים דימויים שקשורים לאסון, ובעיקר לסיפור יציאת מצריים ושירת הים, על המסך השני נראים השחקנים מתארגנים לחזרה על הטקסט שיילווה את הדימויים המוקרנים על המסך. 

דרך הדימויים שמוקרנים, הטקסט המבריק, והחיבורים הבלתי צפויים ביניהם העבודה עסוקה בין השאר בדרכים גלויות ומרומזות בשאלת האפשרות ״לומר שירה״ כשמעשי ידיו של האל טובעים באסון. הסוגיה הזו, שכמעט בלתי אפשרי לעסוק בה במקום שיש בו יותר ויותר פרופוגנדה, לכאורה איננה נגזרת מן ההווה. כשבני ישראל המקראיים בקשו לומר שירה אחרי חציית ים סוף, מספר המדרש, נזף בהם האל. ״מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה״. במילים אחרות, דבורים על נס, גילויי שמחה, ואפילו הודיה לאל, כל אילו, על פי המדרש, נתפסים כלא ראויים בעיני האלוהים שלו עצמו שרים. ואם לומר זאת במפורש, כל בני האדם מעשי ידי האל, וכשבני אדם רבים כל כך משלמים בחייהם על הנס שנעשה לאחרים אין מקום לשירה. 

הגרעין של המדרש הזה נוכח בעבודה, אבל התנועה בין השכבות השונות של הזמן והמקום, היא כל כך וירטואוזית שאין רגע שבו אפשר להישען אחורה ולהגיד, הנה, תפסתי! עכשיו אני מחזיק באמת! הטקסט שלהם מזהיר, מבריק, ומופרך בו זמנית. 

הדמויות שמופיעות על המסך הן לרגע הן עצמן, כלומר אנשים שעובדים בהפקה, וברגעים אחרים כולם נראים כמו במשחק אחד גדול שלא ברור אם הוא ״חזרה״, ״הדבר עצמו״ או איזה מין פרפורמנס שמתרחש דווקא על מסך. על המסך נכנסים ויוצאים ססיל דה מיל, מתאמת הפקה (ואולי בכלל נערת מים), טכנאי סאונד, שחקנים, ועוד. לפעמים המסך נראה כמו חלון שמתבוננים לתוכו ולפעמים נראה כי הם מתבוננים ממנו החוצה. לרגעים החלל כולו נפתח ומתגלה אולפן הקלטות של עבודת אודיו, ברגעים אחרים האולפן הוא רק דימוי. לאורך העבודה הם מתאפרים מול המסך באיזה אופן כמעט ליצני, עוברים בנונשלנטיות בין שפות ודימויים, בין טקסט להוראות בימוי, מתייעצים, מתלבטים, עוברים בנונשלנטיות בין ״החזרות לקראת״ לבין ה״דבר עצמו״. 

העבודה איננה רק פרשנות של הסיפור המקראי (שהתופים והמחולות שמשו בו תפקיד מרכזי), במובנים רבים היא כמעט הפרפורמנס שלו. הטקסט שהם שרים, The more propaganda there is in my country the less there is of other things, באותה מונוטוניות קצבית כמעט טכנית, הופך יותר ויותר מטריד ומרתק. דימויי ההרס על המסך, השירה המדויקת שלהם, המקצב הקבוע, המילים שנעלמות, כל אלו נקשרים באיזה אופן מצמרר לכאן ולעכשיו ולהרג המתגבר, הפרופגנדה. וההמרה של כל אילו לשירה, והמילים שאין לומר.

---

תהומונים • קרן רוסו

סרט פואטי ואכזרי שמביט באפוקליפסה כאילו היא כבר קרתה

עבודה מפעימה אחרת שתוקרן בפסטיבל היא העבודה תהומונים של קרן רוסו שהוצגה קודם לכן במרכז לאמנות עכשווית בערד. רוסו טווה סיפור אפוקליפטי מרהיב ומטלטל שעשוי כולו מחומרי מציאות.

בעוד שהעבודה של ויילד ושאולוף הולכת לכאורה אחורה בזמן אל סיפור מיתי מקראי, רוסו מספרת סיפור בדיוני ועתידי שכולו עשוי מחומרי המציאות שכבר נוכחת. גם לסיפור שלה יש ממדים כמעט מיתיים, אבל את האסון שהוא עוסק בו הצופה יכול לזהות מן הסביבה המוכרת לו. הסרט מצולם בלוקיישנים סביב ים המלח, ויש בו תיעוד של מבנים נטושים, מבני תעשייה, ומה שנראה כמו שאריות של חיים.

בראיון לפורטפוליו הסבירה רוסו: ״עלילת הסרט עוקבת אחרי ד״ר רונסון, המתגורר בדיונות המלח לאורך החוף. קריינות מיומנו מתארת את מחשבותיו, פחדיו ותגובותיו למתרחש כשהוא מנווט את דרכו במדבר הפיזי והנפשי ומתעד את ימיו האחרונים ואת התפוררות החברה.

״העלילה מתרחשת כעשר שנים אחרי האפוקליפסה הסביבתית, שבמהלכה מת רוב רובה של האוכלוסייה. אלו ששרדו מנסים לזקק מים ממי הים שנותרו באמצעות מכונות מתפוררות. אך תהליך הזיקוק הופך את נוף חוף הים למישורי מלח ודיונות ענק כתוצאה מפליטת המלח של המכונות. בעולם החדש, מים הפכו לכסף וקבוצות אנשים נלחמות ביניהם על מעט המשאבים שנותרו״.

זה סרט מרהיב עם צילומים יפהפיים, כמעט פיוטיים ומלאי עוצמה, ובו זמנית יש בו איזה ריאליזם אכזרי. תיעוד של התפוררות שקורית כאן ועכשיו ואכזריות שעדיין אורבת לנו, כאילו למרות כל מה שכבר ראינו עדיין לא חזינו במלוא כוחה.

---

מקום קטן יותר • מיכל בראור

ביצה שנעלמה, ג׳מוסים שנדמו, וזיכרון שמבעבע מתוך המים

אל מול הטבע האפוקליפטי בסרטה של רוסו, בסרט ״מקום קטן יותר״ של מיכל בראור יש תיעוד של טבע אחר לגמרי. על המסך נראה מקום שהוא כמעט פרא, בוודאי ״לא מכאן״. על רקע קסום של ירוק ומים אפשר ממש לדמיין את הג׳מוסים שוחים בו. לכאורה זהו טבע במלוא תפארתו.  אבל מה שנדמה כמקום בדיוני לגמרי באזור החם והצפוף הזה שבתוכו אנחנו חיים, מתגלה כזיכרון היסטורי חי וממשי. 

מהדברים שמספר הדובר בווייס־אובר מתגלה עולם שלם וחי שהתקיים בביצות כבארה, באיזור הכפר ג׳אסר א זרקה. עד לפרויקט ייבוש הביצות הציוני, מסתבר מהדברים, היו חיים שלמים שהתקיימו סביב מקורות המים הללו. הג׳מוסים, החלב שלהם, המוצרים שאפשר להפיק ממנו, כל אלו היו מקורות הפרנסה של תושבי האזור. 

עם ייבוש הביצות וגאולת הקרקעות הציונית, לא רק שאי אפשר היה להתפרנס מכל זה, לא רק על הג׳מוסים נגזרה סכנת ההכחדה, אלא גם הפעולה הפשוטה של התרעננות במים לא התאפשרה יותר. הכיליון שאיים על החיים והפרנסה היה ברור כל כך שהתושבים שקלו בשלב מסוים להקים ביצה מלאכותית. 

זו עבודה יפהפיה, שקטה, עדינה ומטלטלת. מפתה לשקוע בשקט, ביופי, ובפסטורליה שנראים על המסך ולהקשיב לסיפור שמסופר כאילו הוא אגדה מרוחקת, לא מכאן. למרות שלדמיין פה ג׳מוסים זה נשמע כמעט כמו מיתוס העבודה הזו עסוקה לכאורה במקום הקטן יותר, ואין לה יומרה לעסוק ב״סיפור הגדול״.

אבל המסע הצילומי הזה אחורה בזמן מבריש את ההיסטוריה כנגד סיפור ייבוש הביצות שהישראליות גדלה לאורו. הקדמה שהייבוש הזה הביא איתו, ״הכשרת הקרקע״, היא בו זמנית סיפור של הפרת איזון לא רק במובן הלאומי. הנה, גם מחוץ לסרט הזה וכמעט מאותן סיבות עצמן, בשנים האחרונות אפילו ביצת החולה הוצפה מחדש. 

ואם לחזור לרגע לעבודה של רוסו, נדמה שגם סיפור ביצות כבארה, היופי, הירוק, והחיים החיוניים שנכחדו, הם במובנים רבים חלק מאותו סיפור. שימוש במשאבים, איזון אקולוגי שמשתבש, התפוררות, חום גדול על הארץ. באותו ראיון בפורטפוליו אמרה רוסו ש״ההתפוררות הטבעית מקבילה להתפוררות המוסרית״. נדמה שהדברים הללו של רוסו קושרים באיזה אופן כמעט חשוף בין שלוש העבודות הללו, המוות ההמוני שנעשה בידי אדם, האפוקליפסה של הטבע והמשאבים שעומדים להגמר, ויבוש הביצות המודרניסטי הציוני כולם קשורים באיזה חוטים סמויים. 

---

רוסל מסגואר • ארץ בלבן

ארכיון שקט של לבן צורב – כשנוף תעשייתי מספר סיפור חברתי

העבודות הללו קשורות באיזה אופן גם במיצב וידאו של האמנית הספרדיה רוסל מסגואר שיוצג בארטפורט במהלך ימי הפסטיבל. במיצב יש עבודות יפהפיות ועשויות בקפידה שמתעדות מכרות מלחות ומשטחי מלח באזורים שונים בעולם. כל אחת מהן מתעדת מקום אחר, בכולן יש תחושה של מסע, ויש לכאורה דמיון בין המרחבים שהן מתעדות.

המסגרת המוקפדת של הזמן שמוקדש לכל אחד מהמקומות מחדדת את הדמיון הצורני ביניהן. ובכל זאת כל אחד מהמקומות אחר, כל אחת מהעבודות אחרת. באחד המקומות הכפר הסמוך למכרה נהרס, במקום אחר מסבירה מדריכת הטיולים שהוא יהרס בשנים הבאות. 

עבור האמנית העבודות הללו הן חלק מארכיון אודיו ויזואלי שעוסק ביחסים המורכבים בין תעשייה, חברה, כלכלה ונוף. במהלך הפסטיבל תתקיים גם שיחת וידאו עם האמנית.

---

אגדה טכנו בוטנית • ליאור יגר

חיפוש אחרי צמח מרפא שהופך למסע בין ראייה לידיעה

עבודה מרתקת ואחרת לגמרי היא ״אגדה טכנו בוטנית״ של ליאור יגר. יגר מרכיבה על עינה מצלמה ויוצאת לחפש צמח מרפא שהיא חושבת שיוכל אולי לעזור לה. החיבור של המצלמה לעין מאפשר לכאורה לתעד את הדברים בדיוק מנקודת מבטה, אבל בו זמנית הוא גורם לה כמעט לעיוורון. 

יגר יוצאת מהחדר ומהבית, מסתובבת ברחבי ירושלים, ולכאורה מחפשת. את מה היא מחפשת? את מה היא מבקשת לתעד באמצעות המצלמה על עינה? יש בשיטוט שלה רגעים יפהפיים, נוגעים ללב, ומלאי אנושיות. ״המשימה הראשונית״ מתחלפת באיזה דבר אחר, יפה וחמיק, שכמעט אי אפשר לקרוא לו בשם.

---

ניר עברון • אש ממרחקים

ציפור אחת נצפית, האש עוד בוערת, ומתח שלא מרפה

העבודה של ניר עברון, ״אש ממרחקים״, היא מסה יפהפיה ומלאת חכמה. היא מספרת סיפור על המקום הזה, ובו זמנית יש בה רישום של מחשבה על המדיום עצמו, על השפה, על הדימוי והמונטאז׳ הקולנועי.

עברון מתעד מאז 2015 להקות של דיות שחיות על גבול עזה ישראל. ההתבוננות בהן היא כמעט פיתוי לסמליות יתר, בקלות אפשר לחמוק דרכן אל מחוזות שמסיטים את המבט מהמקום עצמו. עברון משתמש בדיוק בזה כדי לעשות דבר אחר. 

בקריינות חקרנית ומלאת פרטים ועובדות, במלאכת מחשבת של פירוק והרכבה של דימויים, הוא פוער איזה פער בין היופי של הצילום לבין הענייניות של הדיבור, ובשום צורה לא מאפשר לשקוע אל סמליות יתר. האש ממרחקים היא לא רק דימוי, יש לה היסטוריה קונקרטית. עברון שוזר בין חומרי הצילום שלו לחומרים ארכיוניים ומחבר אותם ומפרק שוב ושוב. 

ברגע קסום אחד לקראת סוף הסרט הוא מתבונן בקפידה בחומרים שצלמו האחים לומייר ולפתע מתגלה ציפור. הנה על המסך ציפור רבת יופי: מה זה אומר על האש? על המרחקים? על ההיסטוריה רוויית הקרבות של המקום הזה?

---

יעל ברתנא • מיר זיינען דא!

יידיש, ברזיל, במה מתקלפת – ותזכורת חזקה שאנחנו עדיין כאן

העבודה של יעל ברתנא ״מיר זיינען דא!״ שתוצג בפסטיבל היא עבודה מסעירה ומרהיבה. זו עבודה שמתחילה כמעט מינורי, אשה עולה לבמה באולם תיאטרון ישן ודהוי. גבה אל הקהל והיא מקשיבה לכאורה למי שעומדים מולה, אבל אנחנו לא רואים אותם. 

העשן שמכסה את הבמה, השירה ביידיש שנשמעת, תנועות הניצוח האלגנטיות שלה, לרגעים לא ברור אם היא ממציאה לעצמה סיפור או שמה שאנחנו רואים או שומעים אכן ״קורה בעולם״. האם מה שעל הבמה הוא דמוי או ממשות? 

באיזה אופן מרהיב מופיעות לאט לאט עוד ועוד דמויות באולם התיאטרון המרופט, חלקן נראות פתאום יושבות על כסאות הקהל, אחרות נראות כאילו הן עצמן באמצע משחק או שירה. יש משהו פלאי או על טבעי בהופעה שלהן, ובו זמנית חיוני לגמרי. 

האולם שבו כל זה מתרחש הוא אולם ששימש כמה עשורים את התיאטרון הניסיוני בסאו פאולו, ומי ששרים ומופיעים לאורך העבודה הם מקהלת Coral Tradição היהודית־ברזילאית, וההרכב האפרו־ברזילאי Ilú Obá De Min. השירה ביידיש, התנועה בין שני ההרכבים האלה, הלבוש המרהיב של אנשי ההרכב, השפה ש״לא מכאן״ של המקהלה היהודית, המסורות האלה יוצרות תחושה פלאית. 

בתרגום מיידיש לעברית משמעות הכותרת מיר זיינאן דא! היא ״אנחנו כאן!״ אבל סימן הקריאה הייידי בסאו פאולו הוא כמעט אלטרנטיבה לטון המוכר המתלווה אליו כש״אנחנו כאן!״.

---

הילדגרד • עילית אזולאי

כשהזיכרון מתעקש לחזור – לא בטוח שהוא חוזר אותו דבר

ולסיום, ״הילדגרד״, עבודה נפלאה של עילית אזולאי. העבודה היא לכאורה על דמות ממשית, הילדגרד מוש, שייסדה ב־1932 את פנסיון ״פאטריה״ שהוסב מאוחר יותר לתחנת מעבר ליהודים בדרכם למחנות. 

השחקנית הנפלאה שמגלמת אותה מתעתעת. לרגעים נדמה שהיא בהכרח מספרת על עצמה, כלומר היא עצמה הילדגרד. ברגעים אחרים כשהיא מתאמנת על שורות, חוזרת עליהן שוב, נדמה כאילו כל הסיפור מומצא. 

כשהיא משתהה לרגע או מקשיבה להקלטות שלה עצמה נדמה שאולי היא פשוט נזכרת לאט לאט בעוד פרטים מהסיפור. אולי אי אפשר לזכור את כל מה שכרוך בהתנסות מטלטלת כזו? אולי ממרחק השנים אי אפשר להימנע מהמצאה של פרטים? ומי ידע להבדיל בין מה ש״קרה באמת״ לבין האופן שבו היא מספרת את עברה? 

בסיום העבודה מופיעים על המסך פרטים ביוגרפיים של השחקנית עצמה והכל (כמעט) מתהפך. מי זו מי, על מי היא מספרת, והאם יש בכלל סיפור ״אמיתי״ שאפשר לספר או לזכור?

יש בפסטיבל הזה עוד פנינים נפלאות, ובבית טיכו תפתח גם תערוכה שנכתוב עליה בנפרד, תפנו לכם זמן ותנסו לראות כמה שיותר. בהצטברות שלו יש יופי מרהיב, אבל גם שיעור מאתגר על המדיום, על אמנות, ועל העבודה שלה בעולם. 

---

פסטיבל סרטי אמנים
ניהול אמנותי: גלעד רייך
ארטפורט, תל אביב | מוזיאון ישראל, ירושלים
9-12 ביולי 2025