ארט באזל 2025: רשמים מיקום מקביל

קשה להיות בבאזל, ערש הציונות, בלי לחשוב על הבית. זה נכון בכל פעם שחוצים את הגשר על הריין על יד מלון שלושת המלכים – שם נשען הרצל על המרפסת המפורסמת וחזה את חזונו – אבל הפעם במיוחד. ארט באזל, יריד האמנות הגדול והחשוב בעולם, המתקיים השבוע, מתנגש עם המציאות הבלתי נתפסת של מלחמה מול איראן ופגיעות קשות בעורף הישראלי.

וכאן בבועה השווייצרית – יקום מקביל. אנשי העולם הגדול, יפים ולבושים נהדר, משתתפים בחגיגת אמנות בינלאומית מרהיבה, בזמן שהתראות חוצות את מסך הנייד שלי ובין שיחות אמנות מנומסות אני ממתינה בדריכות לאותות הרגעה.

 

ארט באזל נוסד ב־1970 ומאז הוא משמש במה למפגן כוח של הגלריות המובילות בעולם, מפגש פסגה עבור האספנים הגדולים וחלון ראווה, לראות בו את העבודות הכי יוקרתיות, לבחון את המגמות, השמות החמים, לפגוש שוב אהבות על זמניות ולזהות את הכוכבים הבאים. ביריד מתממשים רעיונות שניצניהם נראו בביאנלה בוונציה ובמסגרות נסיוניות בניו יורק או בברלין, ומרתק במיוחד חלקם של הפרויקטים הגדולים – שמתאפשרים בזכות הכסף. המון כסף.

תחת הכותרת Unlimited באזל מזמינה את הגלריות להציג את הדברים שאי אפשר להכיל בביתן ביריד (וכמעט גם לא בתערוכות מוזיאון). מיצבי ענק, פסלים ומיצגים מונומנטליים. חלקם חדשים וחלקם שיחזורים או הצגה מחדש של עבודות היסטוריות, של אמנים אהובים ובלתי נשכחים.

השנה, לדוגמה, פליקס גונזלס טורס ומרטין קיפנברגר – שני אמנים שהלכו לעולמם בגיל צעיר, ועבודות שלהם משנות ה־90 מושכות את העין ותשומת הלב. הראשונה היא ״במת הגוגו״ קוביית־במה קטנטנה, מעין פודיום מנצנץ ומוקף נורות (מחומרי העבודה המזוהים של גונזלס טורס). האמן הקובני האמריקאי הקדיש הרבה מעבודותיו להכרה בזכויות גייז ולמאבק באיידס. את העבודה הזו יצר בעקבות מות אהובו, וכמו רבות אחרות היא פיוטית ומדברת על הכאב, המחלה והבדידות, אופן מרומז ומינימליסטי.

פעמיים ביום, בזמנים לא ידועים מראש, עולה על הבמה רקדן ומציג ריקוד גוגו חושני במשך 5 דקות בלבד. חשיבותו של המיצג, כפי שניתן להבין מהגדרת הפעולה, היא לא בהזדמנות לצפייה בריקוד, אלא דווקא בהיעדרו, בתחושת ההחמצה, הריק של הגוף הרוקד שאינו שם.

ביריד מתממשים רעיונות שניצניהם נראו בביאנלה בוונציה ובמסגרות נסיוניות בניו יורק או בברלין, ומרתק במיוחד חלקם של הפרויקטים הגדולים – שמתאפשרים בזכות הכסף. המון כסף

לעומת הבמה הקטנטונת לרקדן אחד, עבודתו של קיפנברגר היא עצומה. קטע בגודל טבעי ממדרגות הכניסה והדלת של תחנת מטרו עירונית. זהו חלק מרשת מטרו רפאים דמיונית, שיצר והציג לראשונה בדוקומנטה בקאסל בשנת 1997. כמו אצל טורס, גם כאן דווקא חוסר התוחלת והעובדה שהיא לא מובילה לשום מקום – הם העיקר.

עבודות של אמנים עכשוויים – מבוגרים כמו דיאן ארבוס, לי אופן, דניאל בורן, יאיוי קוסאמה ומיכלאנג׳לו פיסטולטו; דור הביניים כמו הרנן באס ויאן וו; או צעירים יותר, כמו אוסקר מורילו, פטרה קורטרייט ופאולה קומטה – כולן בקנה מידה ענק.

עבודתו של מורילו היא ציור נוף ימי, כחול, ענק, על גבי קנבסים שנאספו משולחנות בית ספר ברחבי העולם (חלק מפרויקט מתמשך שלו מהעשור האחרון). יאן וו מציג את דגל ארצות הברית כערימת עצים מתפרקת, שכוכבי הברזל שלה נשרו. עבודתו של לי אופן הקוריאני היא מעין גן זן אלגנטי – באמצע ההאנגר.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Art Basel (@artbasel)

חלק גדול ומפתיע מהחלל המשותף הזה תופס ״המסע: תהלוכה לאוטופיה״ של אטלייה ואן ליסהוט. האמן ההולנדי ייפ ואן ליסהוט (וצבא האסיסטנטים ואנשי ההפקה שעובדים איתו) הקימו שיירה ארוכה ומתמשכת של עבודותיו: פסלים סטטיים ועבודות קינטיות, רדי מייד, ספרים וטקסטים, תמונות וחלקי טרקטורים, עגלות מסע ואלונקות מתים, חפצים ביתיים וכלי מעבדה. יצירות ישנות מהעבר וחדשות מהסטודיו. ואת כל אלה מוביל צמד שוורים (מפוסלים) וילד קטון נוהג בהם, או לפחות הקורקינט האדום שלו, שמונח לפני השיירה.

למרות שהעבודה הזו משתלטת על החלל, ולמרות שמדובר בסוג עבודות שמתחרות זו בזו בקול רם – ההאנגר הגדול של תצוגת Unlimited יודע לתת מקום, לאפשר לכל הצבה לקבל את השקט שלה ולזכות במבט שלו היא ראויה.

את קדמת הבמה בארט באזל בשנתו ה־55 קיבלה האמנית הגרמניה קטרינה גרוסה, שהוזמנה להשתלט על מרחב החוץ, וצבעה את הכיכר העירונית רחבת הידיים ואת חזית המבנה האפורה של מרכז הירידים בגווני ורוד עזים על לבן. גרוסה יוצרת ציור מופשט אקספרסיבי בקנה מידה עצום, שמשתלט על אזורים גדולים בעזרת תותחי צבע. התוצאה – שיש שיראו בה סוג של אמנות רחוב – היא חוויה אסתטית שמשבשת את תפיסת העומק בין דו־ממד לתלת־ממד וגורמת לאנשים להרגיש כאילו נכנסו לתוך ציור.

 

חלקו העיקרי של היריד הוא תצוגה הגלריות – זירת המסחר השוקקת שמושכת מאות גלריות מכל העולם. אלה פורסות ביתנים מרשימים – חלקם מוקדשים לתמה או לנושא ואחרים אקלקטיים יותר – שבהם מוצגת ״סחורה מובחרת״. פיקאסו, מגריט, מאטיס; השנה ראיתי לא מעט קית הרינג וזאן מישל בסקיאט, לצד וורהול. ביתן משובח שמוקדש לאמניות האמריקאיות הגדולות של דור אסכולת ניו יורק – הלן פרנקנטהלר, לי קרסנר ואחרות.

האמנית הסקנדינבית – אמריקאית ויה סלמינס, בשנות ה־80 לחייה, מציגה בימים אלה תערוכת יחיד בפונדסיון ביילר – מהמוזיאונים החשובים בבאזל. זו אחת הסיבות שלא מעט ביתנים מתהדרים בעבודת מקור שלה ומחיריה בנסיקה. גם דייויד הוקני הקשיש – שתערוכת הענק שלו בפריז הפכה למוקד עלייה לרגל – הצליח להותיר פה חותם. על פי פרסומים בתקשורת ציור שלו נמכר ביום הפתיחה בסכום של כ־15 מיליון דולר.

״אף אחד לא באמת יודע מה רוצים האספנים, והגלריות מנסות לפרוס רשתות שיתפסו את הדגים בכל גודל אפשרי. אפשר לראות כאן מגוון רחב של עבודות – ב־30 אלף דולר או ב־30 מיליון, ויש גם דברים שאין להם מחיר״, אמר פרשן של אתר האמנות ארט ניוז.

אף אחד לא באמת יודע מה רוצים האספנים, והגלריות מנסות לפרוס רשתות שיתפסו את הדגים בכל גודל אפשרי. אפשר לראות כאן מגוון רחב של עבודות – ב־30 אלף דולר או ב־30 מיליון, ויש גם דברים שאין להם מחיר

וזו גם הסיבה שהיריד, גדוש ועצום ככל שיהיה, הוא רק זרוע אחת של החגיגה. בבאזל, על המוזיאונים והגלריות המצויינים שלה, מוצגים במקביל לא מעט ירידי לוויין ותערוכות משנה. חלקם מתמקדים בגלריות צעירות יותר או באמנות נסיונית יותר – כמו ליסטה, שמציין 30 שנה או וולטה, שמציין השנה ;20 חלקם ממוקדי ז’אנרים, כמו נייר או צילום; והשנה מוקדש גם יריד מצומצם יחסית לאמנות מאפריקה.

וכשמסחר הוא המטרה המוצהרת, כסף הוא לא מילה גסה. סכומים גדולים וגדולים יותר נזרקים לחלל בלי היסוס, ומשא ומתן מתקיים כמעט בכל הביתנים וללא הפסקה. אם עולם האמנות הוא מקום בטוח להשקיע בו כסף, או לפחות ליהנות ממנו – באזל עושה את זה כמו שצריך.

---

ארט באזל 2025: מגרש המשחקים של האמנות
במסגרת ספיישל הקיץ של פורטפוליו לייב במרכז תאו, הרצליה
חגית פלג רותם בהרצאה שתתקיים ביום ד׳, 16.7, בשעה 20:30