״איירון הארט״: זו לא סדרת גיבורת על, אלא סדרת לא־גיבורת־על

לא מזמן יצאה הצהרה מבית דיסני שבה הודו שנעשתה טעות בהצפת תכני הטלוויזיה מבית מארוול, ושמעתה והלאה יצומצם העומס. סדרת הטלוויזיה החדשה שלהם, ״איירון הארט״, מוכיחה שההחלטה הזו – לכל הפחות – הייתה נבונה.

איירון הארט, הלא היא רירי וויליאמס (בגילומה של דומיניק ת׳ורן), הופיעה לראשונה ביקום הקולנועי של מארוול בסרט ״הפנתר השחור: ווקאנדה לנצח״. היא סטודנטית שלומדת ב־MIT, גאונה בתחומי ההנדסה והטכנולוגיה, שבונה בעצמה חליפת שריון מתקדמת המזכירה את זו של טוני סטארק/איירון מן (רוברט דאוני ג׳וניור).

הסדרה ממשיכה את סיפורה של רירי זמן קצר לאחר אירועי הסרט. אלא שהדברים לא התגלגלו לטובתה – היא מסולקת מהלימודים ב־MIT, ונאלצת לחזור לשכונת ילדותה בשיקגו ולחפש דרך חדשה לטפח את כישרונותיה ושאיפותיה.

למרות הקשיים העלילתיים שיבואו, חשוב להודות: יש משהו כובש באופן שבו מוצגת רירי בתחילת הסדרה. הדמות שלה – צעירה מבריקה שמדברת קוד פתוח, ברגים ורגש באותה נשימה – מצליחה לעורר חיבה מיידית, הן בזכות הכריזמה של דומיניק ת׳ורן, והן בזכות התסריט, שלרגעים יודע לגעת בפער הזה שבין גאונות לבין בדידות, בין היכולת הטכנית לבין החוסר במקום.

החזרה לבית מפגישה אותה עם אתגרים פנימיים וחיצוניים. ראשית, היא סוחבת טראומה מילדותה – מותה של חברתה הטובה (נטלי) בנסיבות טרגיות. שנית, היא מגויסת על ידי כנופייה מקומית שבראשה פארקר רובינס, המכונה ״הברדס״ (אנתוני ראמוס) – פושע שהשיג גלימה קסומה המעניקה לו כוחות על־טבעיים. בעוד שרירי מייצגת את שיא הטכנולוגיה ההנדסית, רובינס פועל מתוך עולם של כישוף וכאוס.

הקשר ביניהם, שמתחיל כשותפות, הולך ומדרדר לעימות – שמעמיד את שני הקטבים במבחן: בין מדע למאגיה, בין סייבר למיסטיקה. הסכנות אינן פוסקות, כמו גם אורחים בלתי צפויים – או כאלה עם זיקה להיסטוריה העלילתית של מארוול.

איירון הארט קופצת בין ז׳אנרים מבלי להתחייב: לרגע היא דרמת נעורים ריאליסטית, אחר כך קומיקס עתיר פעלולים, מיד לאחר מכן מותחן עם נגיעות מיסטיקה, ובין לבין ניסיון לשמש קול פוליטי ביקורתי

הסדרה משלבת דרמת התבגרות, עיסוק בשורשים משפחתיים וחברתיים, ומאבק בין עולמות – תוך ניסיון לעצב גיבורה צעירה ביקום שכבר שבע מגיבורים. אבל למרבה הצער, היא מלאה באוויר ולכן מחטיאה את מטרתה. מדובר בתוצר איטי משעמם ומנומנם ברובו.

האקשן והאלמנט הז׳אנרי המד״בי של גיבורי העל כמעט ואינם נוכחים. זו יותר דרמת התבגרות עם דגש על פיתוח דמות – אבל מנותקת מהזיקה שבין זהותה של רירי כאדם לבין היותה גיבורת על. אם לדייק – זו לא סדרת גיבורת על, אלא סדרת לא־גיבורת־על.

העקומה העלילתית שאמורה לקדם אותה אל מול קונפליקט מסוים – קונפליקט שיכול היה לנבוע ממגוון של מרכיבים – לא נשלמת. התוצאה היא תחושת אכזבה הולכת ומעמיקה. דווקא בחלקה האחרון, כשהדברים מתחילים להתבהר, להתעצם ולהגיע לנקודת רתיחה – הסדרה מצטמצמת לפרומו נוסף בשם המסע הקולנועי הבא של מארוול.

בניגוד לטוני סטארק (השוואה מתבקשת), איירון הארט לא עונה על שאלות מוסריות בצורה משביעת רצון. היא בעיקר מעלה שאלות: מה היא רוצה? ממה היא פוחדת? איך אפשר לגייס טכנולוגיה לשירות טוב? ומהי השפעת הטראומה על מי שמבקשת להיות גיבורה?

יש התחלה של מענה לשאלות האלה – דרך דמות חברתה המתה של רירי, שהופכת בטעות לבינה מלאכותית שמסייעת לה. זו אמורה להיות הג׳ארוויס שלה (הבינה המלאכותית שליוותה את טוני סטארק בתחילת דרכו) – אלא שכאן מדובר בזיכרון חם, כואב – מעין תזכורת פנימית שמכילה טראומה, עקבה רגשית ואולי גם שאלה עכשווית על בינה מלאכותית. יש כאן פוטנציאל רגשי ומוסרי, ואפילו פוליטי – אבל הסדרה משתמשת בכך רק ככלי עלילתי, ולא חופרת לעומק.

הבעיה העמוקה יותר טמונה בטון הלא־יציב של הסדרה. איירון הארט קופצת בין ז׳אנרים מבלי להתחייב: לרגע היא דרמת נעורים ריאליסטית, אחר כך קומיקס עתיר פעלולים, מיד לאחר מכן מותחן עם נגיעות מיסטיקה, ובין לבין ניסיון לשמש קול פוליטי ביקורתי. התחושה היא של תוצר שהורכב משאריות של רעיונות לא אפויים, לא מיצירה שלמה עם חזון ברור. ואם היוצרים עצמם לא בטוחים באיזה סיפור הם נמצאים – למה שהצופה יידע?

בתוך כך, צפים גם כל פגמי האופי שמאפיינים את הסדרות הפחות טובות של מארוול: עלילה שבלונית, ניסיון לדחוף נבלים לפי רשימת צ׳קליסט, רפרנסים מיותרים, ותחושת אילוץ בשזירת מרכיבים פוליטיים, מגדריים וזהותיים – שנדמים לעיתים כהצהרה עקרונית בלבד.

כאמור, מדובר בשארית של החלטה שגויה. אחת שמארוול עצמם כבר הודו שנעשתה. יקום שהיה פעם שדה פורה לשאלות מוסריות, פוליטיות ורגשיות, הפך לרשת צפופה של פרויקטים, טיזרים, הרחבות והופעות אורח. זה לא נרטיב – זה לוח תכנון שיווקי.

ובכל זאת, יש כמה נקודות לזכותה: יש לה סגנון פואטי לא רע, גם אם צנוע. הפסקול מגניב להחריד, העריכה אינטליגנטית לפרקים, וניכרת השקעה בדמותה של רירי – גם אם היא לא ממומשת עד הסוף. רואים שניסו. זו נערה שחורה, חכמה, שלומדת לבנות את עצמה – מול עצמה, מול החברה, מול טראומה, מול גזע ומגדר. היא נושאת פוטנציאל גדול. הסדרה – הרבה פחות.

כמו שאומרים – הפוטנציאל לא ממומש. בסופו של דבר, איירון הארט היא עוד תוצר בינוני מבית מארוול. היא רחוקה מלעמוד בשורה אחת עם סדרות כמו לוקי או וונדה ויז׳ן, ומזכירה פעם נוספת, איך יקומים קולנועיים־טלוויזיוניים לא רק נולדים – אלא גם מתפרקים.

---

איירון הארט | דיסני+
יוצרת: צ׳ינקה הוג׳
שישה פרקים; ארצות הברית, 2025
2 כוכבים