עומרי רוזנגרט: ״הראש והלב תמיד בשני מקומות״

עמית: הי עומרי ובעצם, בונז׳ור פריז?

עומרי: הי 🙂 חחח כן לגמרי, שלום מפריז. מה נשמע?

עמית: אנחנו סביר, אתה יודע. ישנו הלילה שבע שעות ברצף; מרגישים ״מבורכים״. ספר מה אתה עושה בפריז

עומרי: פה זה לקום בבוקר וישר להיכנס לחדשות ולהודעות, ולראות מה קרה, ימים לא פשוטים. מקווה שהכל ייגמר כמה שאפשר מהר ובטוב.

אני גר פה כבר קרוב לשנתיים. עברתי לפריז ב־2023, בהמשך לזה שלימדתי כמה שנים בבית ספר לאמנות וצילום בעיר. נולדתי כאן וחייתי כאן עד גיל צעיר, כך שמבחינתי זו סוג של חזרה רשמית וגם הגשמה של משאלה שהייתה לי שנים. עם כל מה שקורה בארץ אני ממשיך להתבסס כאן, בעיקר באופן מקצועי וצילומי.

זה התחיל עוד לפני הקורונה, כשעשיתי כאן תואר שני בצילום ואופנה. בזמן הקורונה חזרתי לארץ, ומאז דאגתי לחזור לכאן מתי שיכולתי ומרחוק לנסות לבסס ניצנים ותחושה של עשייה. לפני שנתיים הרגשתי שזה הרגע נכון לנסות ולחזור רשמית

עמית: את התואר הראשון עשית בארץ. נכון?

עומרי: כן. למדתי לתואר ראשון בתקשורת עם התמחות בווידאו בבינתחומי בשנים 2015-2018. אחרי שסיימתי היה ניסיון קצר של מעבר לניו יורק, אבל חזרתי לארץ וחצי שנה אחר כך כבר הייתי בתואר השני בפריז.

מהרגע שמצאתי עניין אמיתי בצילום רציתי ללמוד אותו באופן יסודי באמת: את המקצוע, את התחום, את הכלים. הידיעה שהוא יכול להביא אותך למקומות ועשייה שהם באמת מדהימים – היא שהניעה אותי

עמית: בן כמה אתה?

עומרי: בן 35 🙂

עמית: ובארץ, עד הנסיעה לפריז – עבדת במקצוע?

עומרי: כן בטח, אחרי ניו יורק הרגשתי שזה יותר נכון וזה גם מה שרציתי: קודם כל לחזור לעבוד בארץ, להתבסס, ללמוד, להתפרנס ולהבין אם הג׳וק הזה הוא רצון או צורך. עבדתי וגם היום אני עובד בארץ כשמתאפשר לי.

לקבל שיחה או הודעה מלקוח מהארץ שרוצה שאצלם לו – גורמת לי להרגיש סיפוק והגשמה נוספת. מישהו ראה את העבודה שלי ואמר ״אותו אני רוצה״. לפני המעבר עבדתי בערך שנתיים בארץ באופן די רציף, צילמתי לצד צוותים מהטובים ביותר, ולקחתי חלק בקמפיינים מובילים

אומרים שלפעמים צריך להיות בזמן הנכון במקום הנכון. אז אני לפעמים מזכיר לעצמי שגם עבדתי על להיות במקום הנכון, וכנראה שעכשיו זה הזמן והמקום. ובאמת השנה קרו שני דברים שלפני שנים רק הייתי יכול לדמיין

עמית: כשזה בא מהבית זה תמיד מרגיש קצת יותר טוב. מעבר לצילום האמנותי שלך ובכלל, מה אתה מלמד בפריז ובאיזה בית ספר?

עומרי: בשלוש השנים האחרונות לימדתי במסלול לתואר שני ב־Paris College of Art. העברתי שני קורסים במקביל בסמסטר הקיץ – הראשון יותר טכני: סטודיו, העבודה הפיזית של הצילום, צוותים, וכמובן התהליך של לפני ואחרי פרויקט – ההכנות. הקורס השני היה יותר מילולי והתבסס על כך שאני מלמד צלמים בתחילת דרכם. המטרה היא לדבר איתם ולהבין למה הם עושים את זה, למה מצלמים בדרך מסוימת, האם יש אמירה, רעיון? קורס שעוסק בצד העמוק יותר של המדיום

עמית: ולצד אלה יש לך השגים אמנותיים מרשימים. ספר עליהם

עומרי: נחמד לחשוב שכן 🙂. כשהזמן עובר, בדרך ליעד ובמסלול שלך, אתה בהחלט מרגיש שיש דברים שאתה שילמת או עדיין משלם עליהם מחיר כזה או אחר. למדתי שלפני ההישגים האמנותיים – חשוב להסתכל על הדרך שהביאה אותי אליהם

עמית: ברור… אין קיצורי דרך. וחייבים לעבור מסלול. זה לא יחזיק אחרת

עומרי: אומרים שלפעמים צריך להיות בזמן הנכון במקום הנכון. אז אני לפעמים מזכיר לעצמי שגם עבדתי על להיות במקום הנכון, וכנראה שעכשיו זה הזמן והמקום. ובאמת השנה קרו שני דברים שלפני שנים רק הייתי יכול לדמיין

עמית: בוא נתחיל בלונדון

עומרי: לפני חודש השתתפתי ביריד London Photo במסגרת ביתן של גלריה מישראל שמייצגת אותי. זה היה השג אישי, תערוכת יחיד ראשונה, כי היכולת ליצור סדרה של תמונות, על קיר, ולגרום למדיום הזה להיות במקומו הנכון, ומודפס – היה רגע שייחלתי לו. רק אחר כך הבנתי שהתערוכה הייתה מעולה וזכתה לתגובות רבות – מה שגרם לי להציג אותה גם פה בפריז, כדי להמשיך לבסס את מקומי

עמית: מה הצגת?

עומרי: שילוב של שתי סדרות שבעזרת Bright Gallery והאוצרת מאיה בנסון אוחדו לסדרה אחת עם קו מתאר שהוא העין שלי. זו סדרה אישית, מעין מסע לשורשים שלי. לאחרונה, כנראה בעקבות המעבר שלי לפה והמצב בארץ, אני שם לב איך בסוף תמיד אני מרגיש לא שייך, או מהגר, או לא מקומי – מה שקצת עמד בסתירה פנימית כי כן נולדתי פה וגדלתי פה תקופה.

כדי לחקור את העניין נסעתי לחווה שהיינו מבקרים בה כל המשפחה כשהייתי ילד, ודרך המקום לחזור לשורשים, לזהות ולשייכות. לצד צילומים מאותו המקום הצגתי צילומים מהתקופה האחרונה, ובין שתי הסדרות יצרנו קו מקביל באמצעות האסתטיקה והעין

עמית: אני רואה שהצגת את הדוגמנית שהצגנו גם אנחנו צילום אחר שלך איתה בתערוכה XL שקיימנו בשרונה עזריאלי. מה אתה יכולה לספר עליה?

עומרי: נכון. קוראים לה Nayan Charibiu. הצילום הוא חלק מהפקת אופנה ל־Numéro Netherlands, וחלק מהצילומים האלו השתתפו בתערוכות בלונדון ובפריס וגם בתל אביב ב־XL. אנחנו עושים כבר סוג של דרך יחד. אשמח לעבוד איתה שוב

עמית: מה קורה עכשיו בפריס?

עומרי: חשתי שיש פה סדרה יפה שיצרנו, ובעקבות הרוח הגבית שזה נתן, הרגשתי שאני חייב ורוצה לעשות את זה גם פה בפריז. מבחינת היצירה, זו אותה הסדרה. אני בהחלט מרגיש שעדיין יש לה מה להגיד, ורוצה שיראו אותה.

בסך הכל מדובר ב־24 עבודות על פני שלושה קירות בגלריה. על קיר אחד תשע עבודות בגודל בינוני; על השני הסדרה האישית יותר ועל השלישי תמונה אחת גדולה

עמית: על אלו פרוייקטים מסחריים אתה עובד כעת?

עומרי: בארץ צילמתי בעונה האחרונה לגוטקס. בפריז אני עובד עם שניים־שלושה לקוחות קבועים ועל פרויקטים נוספים שאני עוד לא יכול לפרסם. בחודש הבא בתקווה יתממש עוד פרויקט גדול. זה נשמע שאני לא אומר הרבה, אבל באמת הכל קורה

עמית: זה מספיק כדי להבין שאתה עסוק ושפריז מאירה לך פנים

עומרי: אני מנסה להזכיר את זה גם לעצמי. לפעמים צריך להיות בשלום עם המילה זמן, עם המשמעות שלה ועם הדרך. ובדרך יש רגעים טובים וכמובן גם פחות, והיכולת – או לפחות השאיפה – היא להיות בשלום עם שניהם

עמית: אני לא אשאל מתי אתה בא לבקר אותנו? שאלה טריקית בימים אלה

עומרי: לצערי אני לא יודע בגלל המצב. יש לי תכניות אבל כרגע המציאות מחליטה, ויש דברים יותר דחופים מלהביא דווקא אותי לארץ

עמית: רוצה להגיד לנו עוד משהו?

עומרי: שאין יום שאנחנו פה לא מחוברים ואוהבים וחיים את המציאות בארץ, בין אם נרצה או לא. יש שיר לא פשוט שיש בו משפט יפה: ״באמצע מלחמה פנימית, באמצע מלחמה״. גם כשאני כאן, הראש והלב תמיד בשני מקומות. יש רגעים של חיבור או נתק, או אפילו אשמה, אבל אני מנסה לזכור (או שמזכירים לי) שחשוב גם מה שאני ואנחנו עושים פה – מייצגים, דוחפים, מנסים ולא שותקים