יוני המבורגר, ״פיקוח נפש״: מעבר לתיאור המצב זו מין המלצה לפעולה

חגית: שלום יוני, ברכות על התערוכה שהתחדשה אחרי המערכה האחרונה והכאוס שהביאה. מה שלומך?

יוני: הי חגית. תודה רבה. אני בסדר. תשוש ומיואש מכל מה שקורה, אבל מנסה לשמור על חיוביות – בשביל הילדים ובשביל השפיות. לפחות התערוכה נפתחה שוב כשכבר לא הייתי בטוח שזה יקרה, שזה נחמד

חגית: בחרתם בכותרת ״פיקוח נפש״ לתערוכה (שאצרה רווית הררי) קל להגיד שאני מבינה, אבל תסביר בכל זאת – איך החלטתם על השם הזה?

יוני: נכון. התלבטתי הרבה לגבי שם התערוכה. רשמתי את ״פיקוח נפש״ במחברת כבר לפני שנים כשם פוטנציאלי לתערוכה. אהבתי את כפל המשמעות. ופתאום מצאתי אותו כשחיפשתי את השם.

האמת שלא דמיינתי שהשם יתפוס משמעות כל כך אמיתית ומטלטלת, אבל הוא התאים לי בדיוק להלך הרוח שלי ושל כולנו בשנים האחרונות. מעבר לתיאור המצב הוא גם מהווה מין המלצה לפעולה. שאנחנו צריכים לפקח על הנפש שלנו. על כל חלקיה. לוודא שאנחנו לא נהיים קהי חושים

חגית: מאיזו תקופה העבודות בתערוכה? יש להן קשר למצב, החרדה והמלחמה?

יוני: בטח. חזרתי לארץ ב־2016 אחרי עשור של ציור ולימודים בארצות הברית. היתה לי תערוכת יחיד ב־2017 ומאז הסתגרתי בסטודיו שלי בקריית המלאכה בין טיולים בעולם. לימים גם פגשתי את אשתי האהובה, רוני עזגד, בימאית וידאו מאוד מוכשרת והקמנו משפחה.

התערוכה מורכבת מציורים שנוצרו בשנים שמאז החזרה לארץ, העבודה על חלקם מתפרשת על פני שנים. שנים בהם חיי הפרטיים הלכו לכיוון יותר מאורגן וביתי ושקט בזמן שבחוץ הכל התחיל להיפרם – קורונה, מלחמה וכאוס עולמי. אז כל התחושות והרגשות וההדחקות של השנים המטורפות האחרונות נכנסו לתוך הציורים

חגית: זכורות לי העבודות שהצגת בחממת יריד צבע טרי לפני כמה שנים, אבל נדמה לי שהצבעים החריפו, הפכו לזועקים ונוקבים יותר, ואולי גם המבע – העיוות בדיוקנאות?

יוני: נכון. אני כבר שנים משלב צבעים זרחניים ובוהקים בפלטה שלי. וגם עיוות הוא חלק מהדרך שלי להטעין את הציורים במטען פסיכולוגי. שניהם מאפשרים לי לשקף משהו על המורכבות של הנפש האנושית. אבל זה נכון שבתערוכה הזו האלמנטים האלו ״הקצינו״. אבל הכל כל כך קיצוני מסביב שזה נראה לי מתבקש

רציתי שהציורים יעמתו את הצופה עם רגשות שאולי לא רוצים להתמודד איתם. במכלול הציורים ברמה כזו או אחרת עוברת תחושה מטרידה של חוסר השקט וחוסר הוודאות של התקופה בה אנחנו חיים

חגית: אני מזהה בדמויות (הדי מופשטות, יש לומר) גם קווים של דמויות ממשחקי מחשב וגם ״הזעקה״ של מונק. עולמות ההשראה שלך מאוד חופשיים, כך נראה

יוני: כמעט כל השנים שאני מצייר אני מצייר פורטרטים מהתבוננות. רק לקראת החזרה לארץ, היה בי משהו שלא הסתפק בכך והתחלתי לצייר מה שאני מכנה ״פורטרטים פנימיים״. לתת למשהו לצאת מתוכי בצורה לא מתווכת עד כמה שאפשר. אז כל מה שנמצא בתת מודע מוצא את דרכו אל הקנבס. ההיסטוריה של האומנות, ספרות, משחקי מחשב, קולנוע. כל מה שמרכיב את העולם התרבותי שלי

חגית: ואתה מצייר בשמן? אקריליק?

יוני: הייתי מצייר רק בשמן אבל בשנים האחרונות התחלתי לעבוד הרבה עם אקריליק, גם בגלל הצבעים הזרחניים שנכנסו לציורים וגם בגלל המהירות שהתאימה לי. היום אני משלב את שניהם

חגית: הצבעוניות הזו וגם השיבוש בדיוקן הקלאסי מרמזים על ציור מאוד פיזי ואולי גם מהיר – כאילו הציור נדחק לצאת ולהשתלט על הבד

 הציור מתחיל מאוד פיזי ומהיר כדי לא לאפשר לראש שלי להתערב עד כמה שאפשר. יש לי נטייה למתוח את הציורים שלי עד גבולות הקנווס. אולי זה משהו מעולמות הקולנוע, מין אקסטרים קלוז־אפ שתמיד בא כשרוצים להדגיש איזה רגש מסוים

יוני: זו אבחנה יפה מאוד. הציור אכן מתחיל מאוד פיזי ומהיר כדי לא לאפשר לראש שלי להתערב במה שמתהווה עד כמה שאפשר. יותר מאוחר התהליך מאט ואז מתווספים אלמנטים יותר מדוייקים ולפעמים אפילו אובססיביים. ובאמת יש לי נטייה למתוח את הציורים שלי עד גבולות הקנווס. אולי זה משהו מעולמות הקולנוע, מין אקסטרים קלוז־אפ שתמיד בא כשרוצים להדגיש איזה רגש מסוים

חגית: ספר עוד קצת על עצמך – איפה גדלת? מה הביא אותך לאמנות? מתי ידעת שאתה רוצה להיות אמן?

יוני: גדלתי בכפר שמריהו, להורים שאוהבים אמנות, אמא שלי אפילו פסלת מצויינת בעצמה. אבל ציור היה משהו להתגאות בו לחברים, לא מקצוע לחיים. הייתי טוב בציור מגיל מאוד קטן. וציירתי ובעיקר רשמתי כל חיי. בסופו של דבר בגיל 27, אחרי תואר ראשון בקולנוע ומתמטיקה בתל אביב, אמרתי לעצמי שאני חייב לנסות את הדבר הזה שתמיד היה שם איתי.

החלטתי לעבור לניו יורק, לצייר ולנסות להתקבל ללימודי אמנות. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהרשיתי לעצמי להתרכז כל כולי בציור. מהר מאוד הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות

חגית: הציור הוא ה־day job שלך? איך זה עובד? איך נראה סדר היום שלך?

יוני: הרבה פעמים הציור הוא ה־night job שלי. אני אוהב לעבוד בערב כשאין אף אחד מסביב. לשמוע מוזיקה ולצייר ולקרוא. עכשיו עם שני ילדים קטנים זה כבר קצת יותר מאתגר ואני עובד גם ביום. בימים שאני עובד בערב אני נמצא עם הילדים במשך היום ומבצע משימות של הבית או עובד על המחשב. אחרי שהם נרדמים אני נוסע לסטודיו

חגית: במהלך העבודה על התערוכה – עלו קונפליקטים בבחירת העבודות? יש דברים שהיית מציג בתקופות אחרות, ״יפות יותר״?

יוני: האמת שבמקור דמיינתי את התערוכה ככזו שתקבל את פני הצופה באיזו תוכחה. מתוך הרגשה שאנחנו חיים בתקופה שיש בה מחסור משווע בלקיחת אחריות. רציתי שהציורים יעמתו את הצופה עם רגשות שאולי לא רוצים להתמודד איתם.

אבל כשרווית נכנסה לתמונה, היא אמרה לי שצריך לרכך את התערוכה. שאי אפשר שהכול יהיה בוקס בבטן. והיא שכנעה אותי. אז החלטנו להציג מכלול רחב יותר של ציורים. חלקם רכים יותר וחלקם מתעמתים יותר.

אני חושב שבכולם ברמה כזו או אחרת עוברת תחושה מטרידה של חוסר השקט וחוסר הוודאות של התקופה בה אנחנו חיים

חגית: עכשיו שהתערוכה מוצגת – אתה כבר עובד על הדברים הבאים?

יוני: עוד לא חזרתי לצייר מאז הפתיחה. לרוב קשה לי לעבוד בזמן שתערוכה עומדת. איכשהו כל האנרגיה שלי נשאבת לשם ולא נשאר מספיק בשביל לצייר. אבל אני ממש מחכה לחזור לסטודיו ולהמשיך מאיפה שהפסקתי

חגית: הציור מבטא רמה גבוהה של רגש – סערה, חרדה, אולי כעס – כאבא לילדים ואיש משפחה, זה המקום שלך ״להוציא את זה״?

יוני: זו שאלה מעניינת. אני לרוב לא חושב על הציור כעל מקום שבו אני מוציא את הרגשות שלי. למרות שבאופן טבעי זה קורה כמובן כחלק מהתהליך היצירתי. אבל תמיד חשבתי על זה יותר כתהליך של התבוננות. הרגשות האלה זה מה שאני רואה ומרגיש באנשים שמסביבי ובמה שאני מזהה בתוכי ואני מנסה לתעד את זה דרך הציור

חגית: אז למרות הכל, אתה אופטימי?

יוני: בגדול אני בן אדם אופטימי. אבל אני גם מאוד מודאג. זה נראה מאוד לא טוב הכיוון שאנחנו לוקחים כמדינה. אבל אני גם מאוד אוהב היסטוריה וההיסטוריה מוכיחה שדברים כל הזמן משתנים. אז אני שואב אופטימיות מתוך זה שאני לא באמת יודע מה יהיה.

אני בטח לא שואב אופטימיות מלראות את הממשלה הנוראית הזו מתעללת באזרחיה, מחרבת את עזה ומפקירה את חטופיה. אני מחכה מאוד ליום שאפשר יהיה לנשום שוב כרגיל

---

יוני המבורגר | פיקוח נפש
אוצרת: רווית הררי
גלריה מאיה, שביל המרץ 2, קריית המלאכה, תל אביב
נעילה: 19.7