RCA 2025 // אפרת מרין

מי אני

אפרת מרין, בת 35, בוגרת המדרשה לאמנות בבית ברל. לאחר שעברתי ללונדון השתתפתי בתכנית סטודיו לציירים בשם Turps Studio Programme בדרום־מזרח העיר, שם עבדתי במשך שנתיים בסביבה אינטנסיבית וממוקדת ציור.

סיימתי תואר שני במסלול ציור ב־RCA. העבודה במחלקה מאוד עצמאית – כל סטודנט עובד על הפרקטיקה שלו בקצב ובכיוון אישי. במהלך כל סמסטר יש מפגשים עם מנחה אישי, לצד אפשרות להיפגש עם מנחים נוספים מהמחלקה. כמו כן, מגיעים מנחים אורחים מהתחום, שמציעים נקודות מבט נוספות וביקורת מקצועית חיצונית.

הלימודים אחרי ה־7 באוקטובר

גרתי בלונדון כמעט שלוש שנים לפני ה־7 באוקטובר, והיו לי כבר חברים שלמדו ב־RCA בשנה שלפני, כך שהגעתי ללימודים עם לא מעט מודעות ובמובן מסויים ציפיתי לרע מכל. מאז ה־7 באוקטובר נתקלתי בכל מני תגובות וגם היו לי תערוכות שבוטלו על רקע זה שאני ישראלית. 

הפרנסה שלי ותחושת הביטחון כאמנית ישראלית בלונדון נפגעו: תערוכות בוטלו, שיתופי פעולה נקטעו ואנשים שהכרתי הפכו לעוינים. עם זאת, ב־RCA – ובמיוחד במחלקת הציור – האווירה פחות פוליטית ממקומות אחרים כמו גולדסמיתס או בסלייד. למדו איתי במקביל גם לא מעט יהודים. אני חושבת שהגעתי די מוכנה, ובסופו של דבר, למרות סיטואציות לא נעימות, החוויה הכללית הייתה יותר מוצלחת ממה שציפיתי.

פרויקט הגמר

פרויקט הגמר שלי הוא בטכניקת הסגרפיטו שפיתחתי מאז שעברתי ללונדון לפני כארבע וחצי שנים. הטכניקה מבוססת על חריטה בשכבות הצבע העליונות על מנת לחשוף את השכבה שמתחת. זו פעולה של חשיפה, גירוד וקילוף. אני משתמשת במדיום שעווה קרה מיוחד המבוסס על שעוות דבורים מסיסה במים, ונשען על מסורות עתיקות של ציור אנקאוסטי, ושימש בין היתר גם בציורי הקיר בפומפיי. 

טכניקת הסגרפיטו רווחת בקרמיקה ולפעמים אפשר לראות אותה גם בציורי קיר בגבס, אבל אני לא מכירה אנשים שעובדים איתה כמדיום ציורי באופן שבו אני משתמשת בה. אני רואה את הטכניקה של הסגרפיטו כמעין מפגש בין ציור, רישום ופיסול. 

הציור שהצגתי בתערוכת הגמר, A Spell to Not Go Upside Down in the Realm of the Dead, בגודל של 240×200 ס״מ, ממשיך את העיסוק שלי בגוף, במיתוס, בנשיות ובטקסיות. בעבודותיי מופיעות דמויות נשיות, לעיתים אנתרופומורפיות, שלכודות בלימבו שבין לידה לכליה, בין יופי לגרוטסקה. הן נושאות עליהן סימנים של תשוקה, דיכוי ושחרור, ונאבקות להשתחרר מתוך גבולות הקנבס. 

אני חוזרת שוב ושוב לדמויות נשיות מיתולוגיות: מכשפות, שדות ומורדות כגון לילית, מדיאה, מדוזה וסלומה. דמותה של לילית – האישה הראשונה של אדם, מלכת השדים, הסמל של הנשיות הלא־ממושמעת, המסוכנת והמשוחררת – תופסת מקום מרכזי במיוחד ביצירה שלי, כמי שמערערת את הנחות היסוד של הסדר החברתי ומציעה מרחב אלטרנטיבי. 

עתידות

כעת, אחרי סיום התואר, אני לוקחת חלק בכמה תערוכות קבוצתיות בלונדון, ומסתמן שגם תערוכה יחיד תתגבש במהלך השנה הקרובה. בנוסף, אני שואפת לחיות יותר על הקו ולפתח פרויקטים גם בארץ.