Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
The Critical F // הסלבריטיזציה הטוטאלית של האופנה
הפורנוגרפיה הקשה ביותר של תרבות הסלבס
החגיגה סביב אנה וינטור, והפרישה־שהיא־לא־פרישה שלה מתפקיד עורכת מגזין ווג, מעידה בעיקר על דבר אחד – האופן שבו תעשיית האופנה אוהבת להכתיר אלים ומלכות שעל פיהם יישק דבר. בעוד שאי אפשר לזלזל בתרומתה הגדולה בעיצוב כלכלת האופנה כפי שהיא נראית היום, אין ספק שדמותה נופחה – גם בזכות השטן לובשת פראדה, וגם בזכות סרטים דוקומנטריים כמו ״ספטמבר אישיו״ – מעבר לפרופורציות הגיוניות.
וינטור מגלמת יותר מכל את מה שהיא טיפחה בעצמה – את הסלבריטיזציה הטוטאלית של האופנה. כמי שהייתה מהראשונות לזהות את הפופולריות ההולכת והעולה של צהובונים אינטרנטיים, ערוצי בידור ותוכניות ריאליטי, היא זו שידעה למזג בין תעשיית האופנה האליטיסטית, שתמיד ראתה עצמה חלק מעולם האמנות, לבין התרבות העממית בארצות הברית.
במובן הזה, וינטור הייתה בתפקיד השדכנית. אם בעבר שום בית אופנה הגיוני ונחשב לא היה חושב להלביש כוכבות פופ או ריאליטי, הרי שלאורך הקריירה של וינטור שני העולמות האלו התמזגו לכדי ייצור כלאיים מסחרי בהחלט. במידה רבה, היא עשתה בדיוק את המהלך הזה לדמותה שלה.
וינטור – בדומה אגב לקרל לאגרפלד – הבינה בשלב מוקדם שמנוע הצמיחה חייב לבוא מהקהל הרחב באמת. כך אפשר להבין את הפופולריות העצומה של הבייבי שלה, אירוע המט־גאלה השנתי. מה שנוסד במקור כאירוע סולידי ומעונב, הפך מאז 2013 – האירוע הראשון שאליו הוזמנה קים קרדשיאן – לפורנוגרפיה הקשה ביותר של תרבות הסלבס ולמופעי אופנת הראווה המופרכים שבנמצא.
וינטור אמנם זזה מתפקיד העורכת הראשית של הווג האמריקאי, אבל נותרת כעורכת ראשית של כל מהדורות ווג ברחבי העולם. זה שלב נוסף בתהליך שבו המהדורות השונות הולכות ונעשות זהות זו לזו, דבר שמייתר את קיומן של מערכות תוכן נפרדות ויקרות.
אבל יש בכך מעבר לחיסכון כלכלי. וינטור מבינה שאם בשנות ה־90 היא הייתה שומרת סף, הרי שכיום – בחסות הרשתות החברתיות, שאינן צריכות עיתונאיות מהסוג הישן – התפקיד שלה משתנה מהיסוד. כי בסופו של דבר, ווג כיום מציע חווית משתמש ואפליקציה משוכללת שהן חשובות בהרבה מהמגזין עצמו.
View this post on Instagram
החופשה המדומיינת שמעולם לא נסענו אליה
לאלוהי האופנה דרכים משלה, אבל ייתכן שהרמזים להפסקת האש כבר ניתנו בקולקציות לאביב ולקיץ הבאים, שהחלו בשבוע שעבר. בשבוע האופנה במילאנו, שהסתיים לו, וכבר בשבוע האופנה בפריז, שרק התחיל, הסימנים היו ברורים – קליל, אוורירי, נינוח אבל אלגנטי מאוד, כמו בגדים לחופשה המדומיינת הזו שמעולם לא נסענו אליה (אבל שבוודאי תהיה במקום מרוחק מאוד, אקזוטי מאוד וחסר קליטה).
אפשר לציין את המוטיבים החוזרים – הרבה פסים, הרבה מחויטים שאינם מבוטנים, הרבה טקסטורות מבהיקות. אפשר גם לציין את הסטיילינג, שהחליף את הסניקרס בסנדלי אצבע מעור או נעלי נהיגה רכות. אבל הרבה יותר מעניין לדבר על הקונטקסט הרחב.
בהרבה מובנים הטון הזה בקולקציות החדשות, שחלק מהצופים כינו בתואר ״פיג׳מתי״, חוזר אל המאה ה־17 וה־18. באופנת הגברים המערבית זו הייתה תקופת מפתח, שבה התחילו נציגי ונציגות המעמד העליון להתעסק בחלוקת המלתחה שלהם לשתי קטגוריות חשובות – לבוש רשמי ולבוש שאינו רשמי.
אבל מה שהיה משותף לשתי הקטגוריות הוא שכל אחת מהן התבססה על סטים קבועים מראש. בחלק הרשמי היו למשל חליפות שלושה חלקים מחויטות, כשבחלק הלא־רשמי היו פריטים הרבה יותר מעניינים, שהשורשים שלהם נעוצים בהודו ופרס (כמה מתאים).
רבות נכתב על הקשר שבין הקולוניאליזם האירופאי לאופנה. בדרך הזו לדוגמה, הגברים של אז קיבלו את הבניאן האוריינטלי, מעין חלוק ארוך ומהודר מאוד, עשוי ברוקד משי, או מערכות לבוש רכות של מכנסיים וחולצה ארוכה, שסוגננה כמו ה׳פאג׳מה׳ ההודית, שהייתה פעמים רבות בצבעים בוהקים ובדוגמאות פסים. אלה נלבשו עם כפכפים בסביבת הבית בדרך כלל, או בסלון ייעודי ואינטימי יותר המיועד לעישון מקטרת או סיגריה דקה מאוד, והיו עדות לסגנון חייו המפותח של הגבר הבריטי או הצרפתי.
עם הזמן הרשמי והלא רשמי, האירופאי והלא־אירופאי, החלו מתמזגים זה בזה. וכמו בעונה הנוכחית, הם מייצרים יצורי כלאיים שקשה להתנגד להם. פסי פיג׳מה ומחויטים, סנדלים עם מכופתרים ונינוחות ששמורה רק לאלה שמסוגלים להתכחש לכל מה שקורה מסביב.
View this post on Instagram
הקונספציה והעיוורון הנלווה אליה
השאלה עד כמה מילים והביטויים בשפה שלנו אומרים את מה שאנחנו מתכוונים להגיד היא שאלה שרוב האנושות לא חושבת עליה יותר מדי בדרך כלל, ובצדק. אולי רק כשאנחנו מנסחים הודעה לבחור שהכרנו, מנסים להראות עניין אבל לא התלהבות, כי בכל זאת דייט ראשון. אבל לפעמים קורה שהדיון במשמעות של מילה יכול להיות קריטי ממש.
בשנתיים האחרונות נעשה כמעט בלתי אפשרי להתעלם מהמילה ״קונספציה״. ממהדורות החדשות ועד לחדרי המדרגות, היא נעשתה למילת היום. על הנייר, קונספציה היא תפיסת מציאות, או גישה להבנת דברים; כלומר האופן זו מילה שנועדה לתאר איך אנחנו מבינים את התנהלות החיים שלנו.
אלא שאחרי אוקטובר 2023, אחרי שהופתענו לצערנו ובגדול, קונספציה אספה לעצמה משמעויות נוספות ונעשתה תחליף קרוב לביטוי ״פייק ניוז״. זו מילה שנועדה להצביע על כך שתפיסת המציאות שלנו נגועה בעיוורון. קונספציה היא המילה שמודבקת למי שלא שם לב; למי שהחמיץ; למי ששגה בדמיונות מעוותים.
כעת, עם המערכה המעיקה מול איראן והניסיון להבין למה יצאנו אליה, הדיון בקונספציה שב אל ראש סדר היום. אני אמנם לא נמנה עם חסידיו, אבל קשה לי שלא לחשוב על הפילוסוף הצרפתי ז׳אן בודריאר, שטען בזמנו שמלחמת המפרץ ״לא קרתה״.
הכוונה שלו הייתה שעבור רוב עולם זו הייתה מלחמה ששודרה בזמן אמת בטלוויזיה, ולרוב האנשים לא הייתה שום דבר לדעת האם מה שהוא רואה על המסך הוא שיקוף של המציאות או סצינות מבוימות היטב. קצת כמו האח הגדול.
בהיעדר יכולת אמיתית להכריע – כי מי בכלל יודע אפילו איפה טהראן ממוקדמת בדיוק על המפה – אנחנו חוזרים לדבר על הקונספציה ועל העיוורון הנלווה אליה.
עד כמה המערכה הנוכחית באיראן הכרחית? עד כמה הקונספציה משקפת נכונה מציאות של סכנה ברורה ומיידית? קשה לומר. בערוץ אחד אומרים דבר אחד, בערוץ אחר מראים דברים אחרים. חוסר הוודאות הזה הולך ומתעצם אם לוקחים בחשבון עד כמה הקונספציה בשנים האחרונות קשורה לא רק לתפיסות מעוותות, אלא גם להיבריס, לחטא הגאווה.
פעמים רבות הקונספציה היא חטא הגאווה. אז, באוקטובר ההוא, החמצנו כי האמנו שאחרים מורתעים ואנחנו חזקים, ונכשלנו. היום, יש סיכוי לא רע שאנחנו מחמיצים פעם נוספת כי אנחנו רוצים להחזיר לעצמנו את תחושת העליונות שנפגעה.
View this post on Instagram
הפטישיזציה של החומרים שמהם מורכבת חתונה
לפני כמה שבועות עליתי קו 707 של ״נעים בסופ״ש״, כדי לפגוש חברים שגרים בצפון העיר. עוד בתחנה שמעתי שתי בחורות צעירות יחסית מדברות בלהט חסר מעצורים על סוגיה שהתבררה כקריטית מאוד – טבעת האירוסין שקיבלה אחת מהן באותו השבוע. זו הייתה שיחה מפעימה וביזארית בעת ובעונה אחת; מעין תמהיל מוזר שנע בין ההתרגשות המופגנת, לבין ניסיון להעמיד פנים שמדובר בשטויות.
מה לא היה בשיחה הזו; הסלידה של הכלה המיועדת מצורת היהלום (פרינסס), העובדה שהיא עונדת אותה בכל זאת, גודל היהלום (קראט ומשהו), ההזדהות המוחלטת של החברה עם הסלידה, ולבסוף – מדידות חוזרות נשנות של שתיהן את הטבעת האומללה לצד הערות נוסח ״אמרתי לו שאני פחות פרינסס, זה נתקע לי בכל דבר שאני לובשת״. בקיצור, חילופי דברים של קנאה יוקדת ותחושת שביעות עצמית מופגנת.
הטבעת נותרה על האצבע, כמובן, וגם הדיון שהתארך עד שירדתי מהאוטובוס, בערך 40 דקות לאחר מכן. מהר מאוד שכחתי מכל העניין, עד שהתחלתי לשים לב למשהו שלא שמתי לב אליו עד לאחרונה. אובססיית הנישואין שאוחזת דווקא בדור הצעיר.
זה יכול להיות דילן גפן, בפודקאסט המצוין עם סבתו, נורית; וזה ממשיך באין־ספור דיונים ומעשים שנוגעים בטקס החתונה. אלה יכולים להיות גייז שמחקים בדקדקנות פסיכית את הקונספט כולו, מנסיעת רווקות לבורגס ועד לחופה והכיפות, או בנות 20 וקצת שמדברות ללא הרף על השמלה, על ההצעה, על הטבעת.
אנחנו חיים בתקופה שבה הפטישיזציה של החומרים שמהם מורכבת חתונה – טבעת, כוס או שמלה – נמצאת בשיא. ואם פטיש הוא האמונה בכוח המאגי שיש לחפצים והפולחן שמלווה את האמונה הזו, הרי נדמה שרבים, וצעירים דווקא, אובססיביים לאחוז וללבוש (או לשבור) את מה שאמור להביא להם ביטחון, טוהר או בתוליות.
פטישיזם הוא זה שמסביר את האובססיביות לכל פרט קטן בטקס ובדרך אל הטקס; כמו בכל דת ואמונה – ההקפדה היא זו שתשמור עלינו, וההפרה היא זו שתחרוץ את גורלנו.
כבר חודשים ארוכים שמסתובבת טענה שדור ה־Z מסתמן כדור שמרן במיוחד; אין לי מושג אם זה נכון. על פניו, זה הגיוני אם לוקחים בחשבון ששנות ה־90 ותחילת האלפיים היו סלט אחד גדול של משחק זהויות, שבו כל אחד יכול היה להיות לכאורה מה שהוא רוצה להיות. זה כמובן מתכון לאסון סוציולוגי, כי הסדר החברתי הופר ברמה כזו שאף אחד כבר לא יודע מה הוא אמור להיות ואיך הוא אמור להתנהל.
על הרקע הזה, קל להבין את דור ה־Z, שמבקשים למצוא ביטחון בטבעת, בשמלה ובכוס. כי ככה זה אנשים; כשהם מרגישים לא בטוחים הם תמיד רוצים לאחוז במשהו מוצק, שמרגיש אמיתי.
View this post on Instagram
18 קולקציות בשנה
שיחת השבוע בתחילת החודש בתעשיית האופנה – וגם מחוצה לה, לאור ההשלכות הכלכליות של העניין – עסקה במינוי של המעצב הבריטי JW אנדרסון למנהל האמנותי של כל בית האופנה כריסטיאן דיור. על פניו, מינוי של מעצב הוא עניין שבשגרה, אבל המפגש עם המספרים יצר התקף חרדה מסוג סביל. מהשבוע, אנדרסון יהיה אחראי ל־18 קולקציות בשנה (שמונה לדיור, שש למותג הנושא את שמו ועוד שתיים כחלק משיתוף הפעולה שלו עם רשת האופנה יוניקלו).
הרבה מהשיח עסק בשאלה ״איך הוא יעשה את התפקיד הזה?״. התשובה הקצרה – זהו תפקיד ניהולי בעיקרו, ולא עבודת עיצוב בפועל, שתיוותר בידיה של סוללת מעצבים שתעבוד תחת פיקוחו של אנדרסון. אבל האמת היא שזו לא הנקודה, או לפחות לא כל הנקודה. השאלה המעניינת באמת צריכה להיות ״מה התפקיד הזה יעשה לו?״.
אין יותר מדי דוגמאות למעצבים שנכנסו לתוך קלחת עצומה כזו ושרדו אותה. אולי רק קרל לאגרפלד, שהמשמעת הגרמנית שלו, כמו גם הטוטאליות שלו, שמרו עליו. העיתונאית דנה תואמס הקדישה ספר שלם (מלא ברכילות עסיסית) לאלכסנדר מקווין ולג׳ון גליאנו, שני ענקים שנמחצו תחת הדרישות של הקונצרנים המסחריים עבורם עבדו.
אחרים זוכרים אולי מה קרה לכריסטוף דקרנין, שהיה לפני עשור וחצי המעצב הראשי של בלמיין. הוא נעלם יום אחד, והשמועות בתעשייה גרסו שהוא פשוט איבד את זה.
האם צפוי לנו סיפור טראגי נוסף? תחושת הבטן היא שאנדרסון הוא חנון מדי כדי להשתגע באמת. אבל זה לא אומר שזה יגמר בטוב. ההימור שלי הוא שאנחנו עלולים למצוא את עצמנו בפרשת רף סימונס 2.
המעצב הבלגי המופנם, ששימש בעבר כמעצב הראשי של דיור, ברח משם. הצרכים המסחריים של הבית לא עלו בקנה אחד עם היכולות האמנותיות שלו. הוא היה חרישי מדי, ומעודן מדי, לבהמה מניבה כמו דיור.
במובן הזה, אנדרסון יותר קרוב לסימונס, מאשר למעצבת מריה גרציה קיורי, שאותה הוא מחליף. הסיכוי שאנדרסון יוכל לעשות לדיור, את מה שהוא עשה בלואווה, שהוא בית אופנה זערורי ביחס לדיור, כמעט ולא קיים.
View this post on Instagram
קיטש אינסטגרמי
הכל בספר. לא ממש בספר אמיתי עם דפים, אלא בתיק הבד הארוג הזול לייצור, הזול למראה והיקר לרכישה המכונה Tote Book, שהפך בשנים האחרונות ללהיט הגדול של בית דיור. JW אנדרסון, המעצב החדש של דיור, שהציג את הקולקציה הבכורה שלו לפני כמה ימים, לא רק אימץ את הדגם המוכר, אלא גם הפך אותו להרבה יותר מילולי. תחת השרביט שלו, עוצב התיק האומלל ככריכות של ספרים מפורסמים, מ״דרקולה״ ועד ״פרחי הרע״ של בודלר.
וזה מרשים כמו הקולקציה של ג׳ף קונס ללואי ויטון, שהפכה יצירות אמנות מפורסמות לתיקים, הייתה. כלומר – מטופש להחריד. אמנם עבור אנדרסון המהלך הזה נועד לקרוץ לאופן שבו הוא מבקש לקרוא מחדש קלאסיקות, אבל מה שיצא לו בסופו של דבר הוא קיטש אינסטגרמי שהדגיש את הפער בין היצירות ההן ליצירות שלו.
סביר להניח שאנדרסון היה מעדיף שקולקציית הבכורה שלו לדיור תהיה קולקציית נשים, שכן היא מאפשרת יותר להטוטים. אבל סדר הפרישה של שני המעצבים שהוא החליף – קודם קים ג׳ונס ואז מריה גרציה קיורי – הכתיב קולקציית לגברים כקולקציה ראשונה. כך או כך, עולם האופנה עצר נשימתו לקראת התצוגה (כולל שידורה בפאבים פריזאים, כאילו שמדובר במשחק כדורגל) רק כדי להיווכח שהמשימה שקיבל אנדרסון מורכבת יותר מכפי שמישהו שיער, ואולי גם לחלוטין לא הוגנת.
אנדרסון, שעל פי השמועות עבד על הקולקציה תשעה חודשים עם צוות נפרד בסטודיו נפרד וסודי, עשה את כל הטעויות שעשה בזמנו ריקרדו טישי בקולקציה הראשונה שלו לברברי: הוא ניסה לדבר ליותר מדי קהלים בעת ובעונה אחת. מצד אחד, הפגין ידע טכני ותוכני, שבא לידי ביטוי במערכות לבוש מורכבות בהשראת המאה ה־18 או ״הניו לוק״ של דיור.
מצד שני, להציע מספיק בגדים קלים ללבישה ומסחריים, כמו שלל ג׳ינסים בגזרת ליוויס 501. מצד שלישי, הוא ביקש לקרוץ לקניינים עם שלל פריטים ממותגים בלוגו המותג, מה שהפך אותם – כפי שציין איזה עוקב – ל״פריטי דיוטי פרי״ מובהקים.
הסטיילינג החמיר את המצב. בעוד שסטיילינג ראוי מטמיע את כל השפות האלו אחת בשנייה, כך שהחלוקה לקטגוריות השונות לא יהיו שקוף כל כך, כאן קרה ההפך הגמור. קווי החיתוך סביב חלקי הפאזל היו בולטים יותר מהפאזל עצמו, מה שהקשה מאוד לראות את התמונה השלמה, שנעשתה מבולגנת כל כך, ולא אטרקטיבית.
כמובן שדברים יכולים להשתנות בהתאם; אבל עבור דיור, עם תאוות המכר הפראית, ואנדרסון, שאחראי כעת על 18 (!) קולקציות בשנה, זה שיעור במוסר ההשכל הקלאסי – לפעמים יותר מדי, זה באמת יותר מדי.
View this post on Instagram
הטקסטים התפרסמו לראשונה בחשבון האינסטגרם של לירוי שופן
