״עוגן חומרי״ ו״פואטיקה שימושית״ בבית בנימיני

עוגן חומרי / מסע ביצירתה של גדולה עוגן

אוצרת: עינב ברנס אליאסוב 

גדולה עוגן (1929–2022), היתה אמנית קרמיקה בולטת שהשתייכה לקבוצת אמניות שפיתחה שפה חומרית ייחודית באמנות הישראלית. יצירתה, שהתפרסה על פני שבעה עשורים, נשענה על תפיסה עמוקה של החומר כישות חיה, בלתי מוגבלת הנושאת משמעות וזיכרון.

בשנות ה־50 של המאה ה־20, התקופה שבה עוגן החלה את דרכה המקצועית בבית המלאכה של הדוויג גרוסמן (1902-1995), היא התמקדה בתפיסות פיגורטיביות – דמויות, בעלי חיים וכלים, עבודות שבהן החומר הקרמי שומר על נראות גולמית ואדמתית.

בעבודותיה אפשר לראות חיפוש אחר צורות מקומיות, המבוססות על השפעות של מסורות גיאוגרפיות ותרבותיות. עוגן נפעמה מההיסטוריה של ארץ ישראל ומהחומרים הטבעיים שסבבו אותה. העבודות שלה הדהדו את האדמה המקומית, את גווניה הצבעוניים המשתנים (צבעי המדבר: גוונים צהובים, חומים ואדמדמים) ואת התרבות העמוקה ששורשיה נטועים במזרח התיכון. עוגן למדה לחוש באנרגיה הייחודית שנוצרת במפגש בין החומר ובין מגע ידיו של היוצר על האובניים: ״זאת אנרגיה שלוקחת אותי לחופים אחרים״, אמרה.

בשנות ה־60 וה־70 עברה לעבודה בקנה מידה גדול – תבליטים, קירות קרמיים והצבות ארכיטקטוניות, שבהם ניכרה התכתבות עם המרחב הציבורי הישראלי המתהווה. היא שילבה חומרים טבעיים עם מבנים גיאומטריים, ושמרה על דיאלוג בין מלאכה, מקומיות ותחביר צורני עשיר.

בשנות ה־80 וה־90 החלה ליצור פסלים קרמיים המבטאים זיכרון, רגשות וסיפורים אישיים. אפשר לראות את המשך העיסוק של עוגן בחיות, אבל כבר לא על גלגל האובניים אלא כפיסול חופשי – אדמה, בטון וקש, עבודות שנתנו ביטוי למעבר ביצירתה של עוגן לתפיסה מופשטת יותר, כשהעיסוק בטקסטורה ובצורה החל לשאת משמעות רגשית ונרטיבית עמוקה.

עוגן ראתה בקרמיקה לא רק מדיום אמנותי, אלא גם עדות חיה להיסטוריה האנושית, החל מהקדרות הקדומה וארכיאולוגיה ועד לפיסול העכשווי. מתוך תפיסה זו היא שילבה ביצירתה אלמנטים של כלי חרס עתיקים לצד צורות מודרניות, תוך יצירת מרקמים חדשים ושימוש בצבעוניות נועזת. ״למדתי לאבחן נגיעות בחומר שהן אות, הברה, שיש להן יותר אנרגיה ויותר עתיד מאשר למוצר המוגמר״.

עם השנים הפכה עוגן לאחת מאמניות הקרמיקה החשובות בישראל, שעסקה לצד יוצרים אחרים בשאלות על זהות מקומית. במסעה החומרי, עוגן הטביעה את המושג ״האמת שבחומר״ שהשפיע רבות על תלמידיה. עוגן השאירה אחריה גוף עבודות רחב היקף, המהווה עדות למחויבותה לחומר וליכולתה ליצור שפה אמנותית ייחודית המשלבת בין מסורת לחדשנות.

התערוכה באדיבות משפחתה של עוגן.

---

פואטיקה שימושית // הקדרים המשפיעים של מחצית המאה ה־20

אוצרות: רעות רבוח ושלי שביט

בתערוכה מוצגים שלושה קדרים מרכזיים שהשפיעו על הקדרות המודרניסטית: ברנרד ליץ׳, שוג׳י האמאדה ולוסי ריי. עם הטמעתה של המהפכה התעשייתית שחלחלה לכל תחומי החיים, המעבר מייצור ידני לייצור המוני ערער את תהליכי הייצור, ויצרה מתח חדש בין מסורת לאמנות. מצב זה הביא את הקדרים לייצג גישות שונות כלפי קראפט, חומר והקשר בין האמנות לחיי היומיום.

התערוכה מציגה את הדיאלוג בין אידיאלים של רוח, מסורת ושימושיות, כפי שהם באים לידי ביטוי בעבודותיהם ובחזונותיהם של הקדרים. היא מזמינה לבחון מחדש את המתח שבין האובייקט המושלם לבין הכלי החי – זה המשמש את האדם ומשמר זיכרונות.

לוסי ריי (Lucie Rie, 1902–1995), ילידת וינה, למדה ועבדה כקדרית באוסטריה, והשתתפה בתערוכות בינלאומיות. ב־1938 נמלטה ללונדון בשל מוצאה היהודי והרדיפות הנאציות. ריי הביאה עמה סגנון שונה לחלוטין לעולם הקרמיקה הבריטית ופיתחה אסתטיקה מינימליסטית אך רבת רגישות. השפעות הבאוהאוס, יחד עם תרבות העיצוב של וינה בשנות ה־20 וה־30, באו לידי ביטוי בעבודותיה דרך קווים נקיים, גלזורות מעודנות ותחושת שקט פורמלית.

ברנרד ליץ׳ (Bernard Leach, 1887–1979) יליד הונג קונג, בן למשפחת דיפלומטים אנגלים, נחשב לאבי הקדרות הבריטית המודרנית ושילב מסורות מזרח ומערב. הוא נתפש, במיוחד במערב, כמודל אידיאלי של קדר – יוצר המשרת את הקהילה, נאמן לחומר וכפוף לערכים מוסריים של ענווה, פשטות ותועלת. בספרו, (1940) A Potter’s Book הוא מותח ביקורת על ההפרדה בין שימושיות לאסתטיקה, ועל תיעוש הקרמיקה ששגשג באנגליה באותה תקופה – תהליך שלתפיסתו מנכר בין הכלי מהיוצר ומהחומר. לטענתו היופי טמון בשימוש, ועל הקדר לוותר על כל יומרה אמנותית לטובת שליחות רוחנית, שימושית ואף אתית.

שוג׳י האמאדה (Shōji Hamada, 1894–1978), יליד יפן, הוכשר במסורת הקדרות היפנית. הוא נחשב לאמן מרכזי ששילב בין מזרח למערב, בין ערכים של מלאכת יד עממית לבין תפיסות מודרניסטיות של חומר, צורה ומסורת. האמאדה היה חלק מתנועת המינגי (Mingei), ששמה מורכב מהמילים היפניות min (עם) ו־geisha (אמנות). התנועה ערערה על ההבחנה המסורתית בין אמנות גבוהה למלאכה שימושית, והדגישה את היופי והערך התרבותי של חפצים יומיומיים שנוצרו בידי אנשים פשוטים. התנועה צמחה כתגובה לתיעוש המהיר של יפן, ושילבה בין רעיונות בודהיסטיים של פשטות והרמוניה, לבין השראה מתנועת Arts and Crafts הבריטית שקידמה את ערכי מלאכת היד.

ליץ׳ והאמאדה שאבו השראה מהתנועות המבחינות בין האמן לבין התיעוש הגובר, וייסדו בשנת 1920 את סדנת ליץ׳ בסנט אייבס, אנגליה. בסדנה הונחו לראשונה אבני היסוד של תנועת ה־Studio Pottery, זרם שהציב במרכזו את הקדר כאמן־יוצר עצמאי, הפועל מתוך זיקה לחומר, למסורת ולחיי היומיום.

בתערוכה Shōji Hamada בגלריית W.B. Paterson’s Gallery בבונד סטריט בלונדון בשנת 1923, הופיע הקדר־האמן העצמאי – היוצר מכלי החומר ועד לשריפה. האמאדה הדגיש את הפונקציונליות, את היומיומי, ואת הקשר שבין מלאכה למסורת מקומית. תוצריו משקפים את מה שמכונה Hybrid Mingei theory – פשטות, אותנטיות ותחושת שורשיות עמוקה.

שלושת האמנים נחשבים לעמודי התווך של הקדרות העכשווית, אך השוואה ביניהם חושפת גם פערים. ליץ׳ והאמאדה ביססו את אידיאל ה־Studio Potter כרוחני, מוסרי ומקומי. בעוד שהאמאדה שימש כשגריר נאמן של ערכי המינגי, ליץ׳ ביקש לבנות חזון אוניברסלי של קדרות ״טהורה״, אך בפועל כמעט והתעלם מהשורשים החומריים האנגליים שבקרבו.

מבקר האמנות גארת׳ קלארק מציין בספרו (2003) Shards כי ליץ׳ היה אדם שמרן, המייצג אידיאל מיושן, שבעצמו לא הצליח להשיג את המיזוג שאליו שאף: שילוב בין ערכי המסורת לבין רוח התקופה המודרנית, או בין מזרח למערב. רעיונותיו עוררו ביקורת על סמכותיות ודידקטיות בקרב הדור הצעיר של הקדרים, שהעדיפו גישות ניסיוניות ופתוחות יותר. ריי, לעומתם, פעלה מתוך סביבה מודרניסטית, אורבנית ואירופית, ששיקפה תפיסות של שינוי, תנועה וגמישות צורנית. ברוח מסירותה העמוקה הפכה לאם רוחנית של קהילה קרמית בריטית ובינלאומית.

עבודותיהם של ליץ׳ והאמאדה בתערוכה מקורן באוסף פרטי של אספן קרמיקה ואמנות, וכוללות יצירות קלאסיות המזוהות היטב עם כל אחד מהם. העבודות של ריי המוצגות בתערוכה, הן מתוך אוסף פרטי שניתן כמתנה לחבר קרוב. הן שימשו את המשפחה ביומיום – מימוש שקט אך עמוק של האתוס הקרמי.

בין חזון אידיאלי למציאות חומרית, מציעה התערוכה מבט מחודש על שורשיה של הקדרות המודרניסטית, כפי שעוצבו בידיהם וברוחם של שלושה יוצרים פורצי דרך – ומזמינה את הצופה להרהר באופנים שבהם קראפט, מסורת ויומיום ממשיכים לעצב את דרכנו בעולם.

---

בית בנימיני, העמל 17, תל אביב
שיח גלריה: 15.8 נעילה: 30.8