נתן כספי // בית משותף

שני מחדלים בולטים וקשים במיוחד אירעו בישראל בשנות קיומה: הראשון, הפתעת מלחמת יום הכיפורים, ב־6 באוקטובר 1973. השני, הפתעת התקיפה של חמאס בעוטף עזה ב־7 באוקטובר 2023. אירועים אלה תרמו והחמירו את הניתוק וחוסר האמון השורר ממילא בין היהודים לבין הערבים אזרחי מדינת ישראל, ופגעו באפשרויות של חיים ביחד, חיים משותפים של יהודים וערבים שמתקיימים במעט יישובים מעורבים.

אני צלם. שנים שאני מצלם פנים – פנים של אנשים, פנים של מקום, פנים של זמן. ב־7 באוקטובר התמונה נשברה לי בפנים. משהו גדול השתנה, לא רק במדינה, אלא גם בי. כשניסיתי לאחות את השבר – לא באמצעות מילים אלא באמצעות עדשת המצלמה, הבנתי שהאובדן הכואב ביותר הוא הרחקת האפשרות לחיים משותפים. שאלתי את עצמי: מה אני, כאמן, יכול לעשות כדי לנסות ולבנות משהו שיאפשר ראיה אחרת? שכן לפי השקפתי ואמונתי, חיים משותפים הם מחוייבי המציאות במדינה שגרים בה שני לאומים.

כך נולד המיצב ״בית משותף״, שמוצג בימים אלה בתיאטרון יפו ביפו העתיקה. הוא נוצר מתוך השאלה הפשוטה אבל המהותית: האם אפשר לראות את המשותף לפני שמחפשים את המפריד? האם כשאנחנו מביטים לתוך חלון פתוח, אנחנו מחפשים סימנים שמבדילים או מבטים שמאחדים?

ברק ציפורי, נגר ואמן, בנה עבורי מודל של בניין המורכב מאלמנטים מקומיים, בעבודת יד עדינה שמשלבת עיצוב ישראלי רב תרבותי, קשתות ועיטורים, לצד אבן חשופה, ממש כמו הרחובות שבהם אנחנו חיים.

לא ציינתי באילו מהדירות גרים ערבים ובאילו יהודים, וכמו שאפשר לראות, לא תמיד ההבחנה ברורה. הצופה יכול להתבונן ולתהות האם יש הבדלים בולטים, והאם, בעצם – זה בכלל משנה

בבניין התיאורטי שלי יש 42 דירות – 21 דירות של ערבים, 21 דירות של יהודים, שלכאורה מתגוררים בו יחד. בקומת הקרקע יש שתי חנויות ספרים, ערבית ויהודית. המספר אינו מקרי: שתי החנויות מסמלות את שני המחדלים -6 באוקטובר ו־7 באוקטובר. כשמספרים אלה מוכפלים זה בזה, מתקבל מספר הדירות בבית המשותף – 42.

חלונות הבניין הם עיניים שמביטות החוצה ובתקווה גם פנימה. במבט פנימה ניתן לראות צילומי בתים אמיתיים שצילמתי בשנים האחרונות. מבט מבחוץ על פנים שלא תמיד נראה, על מרחבים פרטיים שהופכים לתמונה קולקטיבית. לא תמצאו בבית תוויות. לא ציינתי באילו מהדירות גרים ערבים ובאילו יהודים. הצופה יכול להתבונן ולתהות האם יש הבדלים בולטים, והאם, בעצם – זה בכלל משנה.

מטרת המיצב היא לא רק אסתטית אלא גם אתית – להאיר אפשרות של חיים משותפים. לומר שאפשר לשכון ביחד, לא רק בבניין, אלא גם במדינה. ההשפעה התרבותית ההדדית בין שני הלאומים הולכת וגדלה, שתי התרבויות הולכות וקרבות זו לזו. למרות החשש, למרות הפצע, למרות ההיסטוריה, יש עוד תקווה. בית משותף מבקש להזמין את הצופה פנימה, אל תוך החלון, אל תוך הלב.

אני יכול לראות ניצני שינוי, למרות מגמות ההקצנה: בשנת 1984 (עבדתי אז בערוץ הראשון), עשיתי כתבה על סיפורה של אישה ערביה מנצרת ששכרה דירה בנצרת עילית. הדיירים בבניין הקימו מעין חומה אנושית שחסמה בפניה את הכניסה לבניין. רק בעזרת המשטרה הצליחה האישה להיכנס לדירה ששכרה (הכתבה מוקרנת לצד המיצב).

נוף הגליל (לשעבר נצרת עילית) היא היום עיר מעורבת. חלק גדול משכבת האוכלוסייה המשכילה שגרה בה הם ערבים, תושבי נצרת לשעבר, שחיים בדו קיום עם תושביה היהודים של העיר.

בית משותף הוא לא פתרון – הוא שאלה פתוחה. הוא לא מבקש לשנות את המציאות, אלא לשקף אותה באור אחר. הוא תזכורת שדלתות יכולות להיפתח. הוא הוכחה שהקרוב לפעמים קרוב יותר משנדמה.

---

נתן כספי | בית משותף
מיצב במבואת תיאטרון יפו, טיילת מפרץ שלמה 10, תל אביב-יפו
נעילה: 31.7